בעולם קוראים לזה "משרה משותפת", ונראה שהמרוויחות העיקריות משיטת העבודה הזו הן נשים, שהן עדיין המלהטטות העיקריות בין עבודה ומשפחה, אימהות ופרנסה, התקדמות מקצועית ופנאי.
משרה משותפת, או ג'וב שרינג (Job Sharing), היא שיטה שמאפשרת לאנשי מקצוע לחלוק משרה שבעבר הייתה מאוישת על ידי אדם אחד בלבד. משרה תובענית, שדורשת שעות עבודה ארוכות, לחץ מתמיד ואפס זמן פנוי לניהול חיים מחוץ לעבודה, מחולקת בין שניים - ולרוב, כאמור, בין שתיים - כדי לאפשר לשתיהן התקדמות מקצועית וניהול קריירה בפרופיל גבוה, גם אם הן רוצות (או צריכות) לעבוד הרבה פחות שעות.
- חבבו את "לאשה" בפייסבוק
- חדש וכייפי: האפליקציה החדשה של "לאשה"
- חפשו אותנו באינסטגרם: LAISHAMAG
1. במה שונה משרה משותפת ממשרה חלקית?
משרה משותפת אינה סתם משרה חלקית. ברוב מקומות העבודה, המשרות החלקיות הן אלה הדורשות פחות הכשרה מקצועית, פחות אחריות, פחות ידע ומעורבות וכמובן, גם מזמנות פחות אפשרויות להתפתחות מקצועית, קבלת אחריות וקידום. הרעיון שמאחורי ג'וב שרינג הוא אחר לגמרי.
משרה משותפת יכולה להיות משרת ניהול, אפילו בכירה מאוד. היא מחייבת ידע, התמצאות, שליטה, אחריות ומעורבות גבוהה במקום העבודה. העובדה שהיא נחלקת בין שניים מאפשרת לכל אחד מהשותפים למשרה יותר גמישות, איזון בין חיי העבודה לחיים הפרטיים ופנאי לעשות דברים נוספים, כמו לימודים או תחביבים.
מקום העבודה מרוויח משום ששני אנשים מביאים איתם כישורים שונים ולעתים משלימים זה את זה. העובדה שיש להם עם מי להתייעץ ולחלוק מחשבות מולידה לעתים קרובות רעיונות מקוריים ופתרונות לא שגרתיים בעבודה וגם הרבה פחות שחיקה.
2. למי מיועדת משרה משותפת?
משרה משותפת פופולרית בעיקר בקרב אמהות או נשים שמחפשות יותר איזון בין עבודה תובענית לניהול בית, גידול ילדים או טיפול באחרים - ואלה הרי תפקידים שעדיין נופלים בעיקר בחלקן של נשים. כמו כן, היא מתאימה לאנשים שמעוניינים ללמוד במקביל לעבודה, מחפשים סגנון חיים פחות מתוח ולחוץ או לכאלה שכבר עובדים בחצי משרה אחרת, שהם לא ממש רוצים לעזוב, ואפילו לאנשי מקצוע שלא רוצים לפרוש לגמלאות, כי הם מרגישים שיש להם עוד הרבה מה לתרום בתחום התמחותם. בחלק מהמקרים משרה משותפת היא פתרון לכמה שנים (עד שהילדים יגדלו, למשל) והיא חלק מהפגנת גמישות של מקום עבודה.
3. איך מתחלקות שעות העבודה והמשכורת?
כל אחד משני האנשים החולקים משרה מרוויח, כמובן, פחות מאשר במשרה מלאה רגילה, ובהתאם לשעות, לתחומי האחריות או כל חוזה אחר עם מקום העבודה. חלוקת המשרה גם היא נקבעת בהתאם לצרכים של העובדים, הארגון ואופי המשרה: יש בעולם מי שמחלקים שעות או ימי עבודה, עובדים שבוע־שבוע או כל פתרון מתאים אחר.
4. במה זה שונה מעבודה במשמרות?
שני שותפי המשרה אחראים יחד לביצוע אותן מטלות, הם עובדים יחד, לא בנפרד. הם אמורים להביא לאותה משרה זוויות ראייה שונות ויצירתיות. יש להם הזדמנות ללמוד זה מזה, לתת ליתרונות של כל אחד מהם לבלוט ולטשטש את החסרונות של האחר.
5. האם זה לא מבלבל נורא?
כדי ששיתוף במשרה יצליח, חייבת להתקיים תקשורת רציפה וטובה בין שני השותפים למשרה. בהרבה מקומות עבודה בבריטניה, למשל, מקובל ששני אנשים מציעים את עצמם מראש כצוות למילוי התפקיד, אנשים שמתקשרים היטב ושיש להם יכולת לעבוד ביחד. מחקרים מראים כי משרות משותפות מעלות את התפוקה והפריון בעבודה: ממלאי המשרה פחות עייפים, פחות שחוקים, ההתייעצות ביניהם מולידה רעיונות חדשים. יש להם עם מי לחלוק התלבטויות, לפרוק תסכולים, להתייעץ. עובדים במשרות משותפות גם נוטים להפגין יותר נאמנות למקום העבודה, כי הוא נוח ומתאים להם.
6. האם כל חברה יכולה להציע שיתוף משרה?
בעיקרון כן, אבל בארץ זה עדיין לא מקובל. בארצות הברית, למשל, כל סוכנות פדרלית חייבת על פי חוק להציע גם אפשרויות כאלה בזמן גיוס עובדים, ואפילו לעודד משרות משותפות. גם בבריטניה, השירות הציבורי מחויב להציע את האפשרות לשתף משרות. במגזר הפרטי בארצות הברית ובאירופה התופעה מקובלת יותר בחברות גדולות, שמבינות כי כדי לגייס אנשי מקצוע טובים, יש להגמיש את צורות העבודה.
7. מהם המכשולים שעלולים לצוץ?
כאמור, חשוב ששני החולקים במשרה יתקשרו היטב ויידעו לקבל החלטות ביחד. הם חייבים לקבוע לוח זמנים, לפתור בעיות טכניות כמו שימוש במחשב, בחשבונות מייל וכדומה. כשמדובר במנהלים, הם חייבים להפגין חזית אחידה מול העובדים. הם חייבים להיות מעודכנים כל הזמן. אחת הבעיות היא שלהנהלה קשה להעריך את התפקוד, היעילות ואיכות העבודה של כל אחד משותפי המשרה, מאחר שהתוצאות נקבעות על פי העבודה המשותפת שלהם.
8. מה קורה כשאחד השותפים חולה?
שותפים למשרה אמורים לעדכן ולהתייעץ לפני חופשות והיעדרויות מתוכננות, ולמלא זה את מקומו של זה במקרה של היעדרויות לא מתוכננות. במקרים של היעדרויות ארוכות (חופשת לידה, למשל, או מחלה ממושכת) מקובל לשבץ מחליף - זה לא פשוט, כי האמון ההדדי הוא מרכיב מרכזי בעבודה משותפת.
9. באילו מדינות זה כבר עובד?
בבריטניה השיטה נוסתה לראשונה כבר בשנות ה־40 של המאה ה־20: בנק ברקליס השתמש בשיטת השבוע־שבוע להעסקת מזכירות שניהלו את אותו משרד. בארצות הברית ובבריטניה נקבע כבר בשנות ה־70, בלחץ של ארגוני נשים, כי המגזר הציבורי יחויב להציע את האפשרות לחלוקת משרות. בארצות הברית חוזים כאלה מחייבים בדרך כלל שותף אחד למלא את מקום שותפו כשזה נעדר, אבל בגרמניה ובפינלנד זה לא חוקי - ומקום העבודה לא יכול לתבוע מאחד השותפים לעבוד יותר שעות מכפי שסוכם איתו מראש.
בארצות הברית רק 28% מהחברות הפרטיות מציעות אפשרות כזו, אבל ישנה מגמת עלייה. בבריטניה יש משרות משותפות ב־87% חברות מהמגזר הציבורי וב־49% חברות מהמגזר הפרטי. במערכת הבריאות והחינוך יותר מ־90% מהמשרות המוצעות כוללות אפשרות לחלוקה. בבנקים - 66% ובמפעלי ייצור - רק 32%.
סקר שנערך בבריטניה הראה כי בפועל, רק 3% מכלל העובדים בוחרים באפשרות של משרה משותפת, ובהם יש רוב נשי. 3.5% מהנשים העובדות מעדיפות חלוקה כזו, ורק 1.2% מהגברים העובדים (הנתונים מבוססים על המדריך של משרד העבודה האמריקאי לשיתוף משרות ועלמדריך השירות הציבורי הבריטי לשיתוף משרות).
