הורים, רוצים להחמיא לילדים שלכם? שימו לב לטעויות שאתם עושים

סבתא שלי הנהדרת עברה לפני שלוש שנים לדיור מוגן. לפני כן היא נהגה להסתובב קצת יותר ברחבי העיר. כשהגיעה למקומות חדשים, כל עוד היא שמרה על שתיקה, אנשים בגילה הרבו לפנות אליה ביידיש. ברגע שהתחילה לדבר, אי אפשר היה לחשוד שנולדה במזרח אירופה. המבטא המרוקאי שלה לא הותיר מקום לספק.

אז כן, אמא שלי ממרוקו. ואנשים זרים שאני בכלל לא מכירה, תמיד מופתעים לשמוע את זה. השאלה הראשונה היא, אבל אבא שלך בטח לא, נכון? אני מחייכת ואומרת, "נכון. אבא שלי לא ממרוקו". באותו רגע אני מזהה אנחת רווחה ואז אני מוסיפה, "אבא שלי נולד בלוב". זה השלב בו כמעט כולם מתבלבלים, מתעשתים ואומרים בשמחה: "יו, את בכלל לא נראית מרוקאית". מבחינתם זו מחמאה.

הרי ידוע לכל שפסגת השאיפות היא להראות אשכנזיה. אם מישהי הצליחה להיראות לבנבנה ובהירה מספיק - הצליח לה! חשבו רגע איך אני אמורה להגיב למשפט: "את לא נראית מרוקאית". אני מבינה שכוונתו חיובית, אבל לא עשיתי כלום שגרם לי להיראות או לא להראות כך. וגם, איך בכלל נראים מרוקאים? יש איזו חותמת ששכחו לשים לי כשנולדתי?

סבתא סימה מדברת ואתם לא יכולים לשמוע אותה

כוונות טובות

אני יכולה לפתוח פה בנאום חוצב להבות על הקיפוח או על העדר הקיפוח ועוד כל מיני נושאים עדתיים מתבקשים, אבל - לא מתחשק לי. מי שזה ממש חסר לו, יכול לעבור לוויכוח החם בתקשורת לגבי המינוי של יו"ר ערוץ חדשות 10 החדש. אני דווקא רוצה ללכת לכיוון החיובי. הרי ניסו להחמיא לי, אז בואו נסתכל קצת על מחמאות. מחמאות לכולם, אבל בעיקר מחמאות לילדים.

כשאנחנו רוצים להחמיא למישהו, יש לנו כמה כוונות:

א. להראות לו ששמנו לב למשהו.

ב. לחזק את התקשורת הטובה בינינו.

ג. לעודד אותו ולהעלות את המוטיבציה שלו.

כשאנחנו ההורים רוצים להחמיא לילדים זה נובע בעיקר מהסיבה השלישית: אנחנו רוצים לעודד אותם ולשבח אותם כדי שירצו להתקדם ולהמשיך להשתפר. מחקרים בפסיכולוגיה מראים ששבחים ומחמאות מהסוג הלא נכון, עושים בדיוק את הדבר ההפוך. לא רק שהם אינם מחזקים ומעלים מוטיבציה, הם מונעים מילדים להתאמץ ולהשתפר.

מחמאות עובדות

קרול דואק, פסיכולוגית שחוקרת מוטיבציה של תלמידים כבר כמה עשורים, מסבירה כיצד יש להחמיא ולשבח בדרך שאכן תעורר מוטיבציה ונחישות ותסייע להתמודד עם קשיים (Dweck, C. S. 2007). היא מתארת מחקר בו תלמידים בכיתה ה' עבדו על משימה. לאחר סדרת הבעיות הראשונה, המורה שיבח כמה מהם על האינטליגנציה שלהם במילים בסגנון: "את/ה ממש חכמ/ה אם הצלחת לפתור את הבעיות האלה"; תלמידים

אחרים זכו לשבחים על המאמץ שלהם: "בטח עבדת ממש קשה כדי לפתור את הבעיות האלה". לאחר מכן בחנו את דפוסי החשיבה של התלמידים.

מה שהתגלה זה דבר מאוד מעניין. כאשר החמיאו על אינטליגנציה, הילדים נטו לחשוב שאינטליגנציה היא דבר קבוע. זה משהו שהם נולדו איתו (כמו צבע העור שלי...) ואין להם יכולת להשפיע עליו. לעומת זאת, כאשר שיבחו ילדים על המאמץ שהם השקיעו, הם אימצו דפוס חשיבה לפיו הכישורים שלהם מתפתחים כיוון שהם משקיעים. איך גילו את התובנה הזאת? כי אחרי שסיימו לשבח אותם, נתנו לתלמידים אפשרות בחירה בין שתי משימות: אחת קלה שמבטיחה ביצוע נטול טעויות ואחת מאתגרת, שמבטיחה למידה והתפתחות. ואז - התלמידים שזכו לשבחים על האינטליגנציה שלהם, בחרו את הסוג הראשון - המשימות הקלות ואילו התלמידים שזכו לשבחים על המאמץ - בחרו במשימה המאתגרת שניתן ללמוד ממנה.

הם לא עצרו שם ונתנו לכל התלמידים משימות מאתגרות. התלמידים שזכו למחמאות על חכמתם, איבדו מהר את הביטחון העצמי ואת ההנאה מהמשימה. הסיבה היא שהחשיבה שלהם אמרה: מי שמצליח חכם. מי שלא מצליח - לא חכם. אם הם לא מצליחים, הם כנראה כבר לא חכמים יותר. זה מלחיץ ומבאס.

אז הכלל הראשון הוא פשוט מאוד:

אל תדברו על מה שמובן מאליו, על מה שלא ניתן לשנות: "כמה שאתה יפה", "כמה את חכמה", "אתה רקדן מעולה", "את כל כך אמיצה", "איזה ציור יפה", אלא על מה שהילדים עשו: "ראית? היה לך קשה לטפס על העץ, אבל לא ויתרת והגעת גבוה. זה בטח כיף להיות למעלה". "אני רואה שבחרת להשתמש גם בירוק וגם בכתום בציור שלך. הוא נראה מאוד צבעוני ושמח". "שמתי לב שלמדת המון למבחן. נראה שממש השקעת".

זה מצריך מאיתנו:

א. לראות מה התהליך אותו עברו הילדים עד שהגיעו לתוצאה.

ב. להראות להם שאנחנו רואים את התהליך ומבינים שכדי להשיג תוצאות, צריך לעבור דרך.

אולי לא פשוט, אבל כפי שראינו במחקר, זה באמת עונה על המטרות שלנו כשאנחנו מבקשים להחמיא. אם אנחנו רוצים לגרום לילדים להאמין בעצמם וביכולות שלהם ולעודד אותם להמשיך להשתפר, בהחלט יעיל הרבה יותר להצביע על הדרך ולהדגיש את המאמץ.

דברים שרואים מהשורש, לא רואים מהצמרת

חשוב לשים לב: כאשר אנחנו אומרים שהציונים בכלל לא חשובים לנו והעיקר המאמץ וכו', אנחנו חייבים לזכור לא לצאת מגדרנו כאשר הם חוזרים הביתה עם 100 עגול. אם הציונים לא חשובים - הם לא חשובים גם כשהם נמוכים וגם כשהם גבוהים. שמחה מוגזמת על ציון מצוין, מהדהדת בכל שתיקה על ציון נכשל. גם כאשר התוצאה "טובה", זכרו להצביע על הדרך.

הכלל השני קצת יותר חמקמק, אבל עם קצת מאמץ הוא אפשרי:

וודאו שאתם לא נותנים "מחמאה בתחפושת". מה זו מחמאה בתחפושת? זה להגיד משהו טוב, שמכיל בתוכו ביקורת סמויה:

• "את רואה? כשאת רוצה את יכולה". זה אומר שבכל הפעמים האחרות שניסיתי ולא הצלחתי, לא באמת רציתי.
• "או, סוף סוף בחרת חולצה יפה" - מה אומר אומר על החולצות האחרות?
• "זה נורא קל. אני בטוחה שתצליח, כי אתה מאוד חכם" - זו מחמאה שהיא מלכודת. אם הוא לא יצליח, זה עשוי לערער לו את הביטחון לגבי החכמה שלו.
  

כמו במקרים רבים אחרים, אל דאגה. אם "ברח" לכם מדי פעם - "איזה ילדים חכמים יש לי", לא ייגרם שום נזק... הכוונה היא להיות במודעות ולשים לב איך מתנהל רוב השיח בבית.

קרה לכם פעם שקיבלתם "מחמאה שהתחפשה", שעמדתם מול אדם שהתכוון להחמיא לכם והרגשתם שזה בכלל לא מחמיא? מוזמנים לשתף בקבוצת הפייסבוק החדשה: "הורים עכשיו - זמן להורות". דוגמאות תמיד עוזרות לאחרים ללמוד. אם אתם הרגשתם לא בנוח עם המחמאה, נוכל להימנע מלהגיד דברים דומים לילדים שלנו. זו כוחה של למידה קבוצתית.

והדבר הכי חמוד שאפשר ללמוד על מחמאות, הוא הדרך שבה נוצרה המילה. מתברר שמקור המילה הוא בספר תהילים: חָלְקוּ, מַחְמָאֹת פִּיו - וּקְרָב-לִבּוֹ: רַכּוּ דְבָרָיו מִשֶּׁמֶן; וְהֵמָּה פְתִחוֹת. (פרק נ"ה פסוק כ"ב). הכוונה במקור היא שהדברים שנאמרו היו חלקים מ-חמאות ורכים מ-שמן. ז"א יותר חלקים מחמאה שהיא כידוע חלקה מאוד ויותר רכים משמן שידוע ברכותו. הדבר הברור הוא שהדברים החלקים והנעימים פתחו את לב השומע. הדבר המעניין הוא שגם שיבוש לשוני הצליח לתפוס יפה כל כך ולהפוך למילה שגורה ואפילו חיובית. אז - אל תלחצו משגיאות ומטעויות. בסוף הם יכולות להתברר כהצלחה מסחררת.

אה - ויש גם מתכון

נו מה, לא יהיה פה איזה מתכון מרוקאי? בטח שיהיה. אם כבר זכיתי באמא שנולדה במקנס, למה שלא תרוויחו גם?

סלט חנטרורה

מה זה? סלט פלפלים טעים במיוחד וקל להכנה.

מה צריך?

• 8-10 פלפלים אדומים (רצוי את אלו שהתכווצ'צ'ו במקרר)
• ראש שום
• שמן זית
• פפריקה אדומה, כמון ומלח
  

מה עושים?

1. חותכים את הפלפלים ומרוקנים את הגרעינים. טוחנים אותם במעבד מזון יחד עם שיני השום הקלופות, עד שנהיית עיסה אדומה.
2. מעבירים את תוכן המעבד לסיר רחב ומבשלים על אש קטנה בערך 30-40 דקות עד שהכל הופך להיות ממרחי.
3. מתבלים בשמן זית ושאר התבלינים לפי הטעם.
4. אוכלים עם כל דבר: על לחם, עם גבינות, בפסטה, בשקשוקה וגולת הכותרת: בליל הסדר על הגפילטע-פיש של סבתא מאשה.
   

כנראה שבמקנס לא היה מעבד מזון