נלחם ברשויות, מתאושש ממשברים, ממשיך לגדל עזים ולייצר גבינות

איש עקשן, עמירם אוברוצקי; עקשן, וגם חובב אתגרים. השילוב הזה הוביל אותו להקים פרויקט חלוצי במדבר, לעזוב אותו אחרי עשר שנים, ואז להקים משק חדש בגליל ולא להרים ידיים מול קריסות כלכליות ומשברים בריאותיים ומשפחתיים.

אותו שילוב, כנראה, הוא זה שגם גרם לו בשבוע שעבר, כשהוא בן 83, מתקשה בתנועותיו, להתעקש לטפס על סורגי הברזל הגבוהים בדיר העזים האלפיניות שלו במקום ללכת מסביב בדרך נוחה יותר. אחרי כמה שניות מלחיצות למדי הוא נחת בשלום בצד השני.

עמירם אוברוצקי ואשתו דרורה (73) הם המייסדים של חוות עין כמונים בגליל המערבי, שקמה ב-1979 על שטח של 300 דונם וכוללת היום עדר של כ-700 עזים, מטעי זיתים, בית בד, מסעדה וחנות המוכרת כ-30 סוגי גבינות, מה שהופך אותה לרלוונטית במיוחד בחג השבועות. יש גם גלידה תוצרת המקום - מצוינת, אגב.

אוברוצקי וידיד. "נסגרו התביעות המשפטיות"(צילום: אפי שריר)

אף חבר לא בא לבקר

אוברוצקי נולד ב-1933 למשפחה ארץ-ישראלית שהעיסוק באוכל היה בנשמתה: אחרי שעלתה לכאן מאוקראינה בתחילת המאה ה-20, התיישבה בכפר סבא ופתחה שם את המאפייה הראשונה. מאוחר יותר עברה המשפחה לראשון לציון. במלחמת השחרור היה אוברוצקי בן 15 בלבד, וכבר נטל חלק במאמץ המלחמתי. "אחרי ההכרזה על קום המדינה", הוא מספר, "שלחו אותנו לרכוב על אופניים ולאסוף בקבוקי זכוכית כדי להכין מהם בקבוקי מולוטוב למלחמה".

בצבא שירת כקצין בסיירת, שהה הרבה בנופים מדבריים והתאהב בהם. אחרי השחרור הקים עם שישה חברים מהצבא את נאות הכיכר – משק פרטי בצפון הערבה ששילב חקלאות וטיולים. עשר שנים הוא חי שם עם משפחתו, עסק בחקלאות והפעיל חברה משגשגת לטיולי מדבר. "היו לנו אז בעיות עם הסוכנות היהודית ומשרד החקלאות", הוא נזכר, "ובסופו של דבר היה צריך לפרק את נאות הכיכר ולהעביר את המקום לגורם התיישבותי רציני יותר".

המשק הפך למושב שיתופי, ואוברוצקי ומשפחתו החליטו ולעזוב אותו. ההחלטה לא הייתה קלה. "עשר השנים שלנו שם היו משמעותיות מאוד", אומרת דרורה אוברוצקי. "נולדו לנו שם שלושה ילדים, והייתה הרבה פעילות".

את הפיצויים שקיבלו, השקיעו בקרקע בראשון לציון שאליה עברו. הם עסקו בחקלאות גם שם - גידלו ברווזים ואווזים, הקימו חממה לפרחים – אבל לבני הזוג אוברוצקי זה לא הספיק. "היינו צריכים עוד משהו, מה גם שראשון לציון בשנות ה-70 הייתה צפופה ועצבנית. החיים שם היו לנו קשים. לא היה אוויר לנשום. היינו צריכים לבנות הכל מחדש, אז עבדנו בפרחים, וגם היו לנו חמישה ילדים לטפל בהם, עם הסעות כל היום".

התחנה הבאה הייתה הגליל, שם איתר אוברוצקי שטח שיאפשר הקמה של לולים ומדגרה לעופות מים. נבחר גם שם, "עין כמונים", כשמו של הספר הסאטירי מאת אפרים קישון, שבהמשך נקרא "השועל בלול התרנגולות". "כשגרנו בנאות בכיכר, לא היו לנו ספרים בבית, מלבד שניים – 'כמעיין המתגבר' של איין ראנד ו'עין כמונים' של קישון", מסבירים בני הזוג את הבחירה. "הציר בסיפור של קישון הוא מלחמה בביורוקרטיה, כך שזה התאים לנו". קישון עצמו לא ביקר במשק מעולם, "למרות שהזמנו אותו כמה פעמים".

המלחמה בביורוקרטיה אכן הייתה קרובה לליבו של אוברוצקי. באותם ימים הוא סומן כ"טראבל מייקר" בקרב הרשויות, ולא היה לו קל לקבל אישורים להקמה ולתפעול של המקום החדש. התהליך כולו נמשך שנתיים. לאחר מכן פרצה מלחמת לבנון הראשונה, האינפלציה דהרה, והמשק החדש קרס כלכלית. "זה הגיע למצב שלא הייתה לנו אפשרות לממן את המזון לעופות", מספרת דרורה אוברוצקי. "בסוף פתחנו את השערים ונתנו להם ללכת".

הקריסה הייתה כואבת. "עמירם נרדף על ידי ההוצאה לפועל בגלל חובות לבנקים, והייתה גם מפולת נפשית במשפחה", מספרת אשתו. "באותה תקופה אף חבר לא בא אלינו. כל המשפחה הייתה במצב נפשי לא טוב, ואף אחד לא בא אלינו מבחוץ". ושוב נאלצו האוברוצקים לבנות את עצמם מחדש, הפעם כדי לשרוד, והם עשו זאת בעזרת העזים. את העדר הראשון קיבלו מחבר, עמוס אברמסון ז"ל מיבניאל, "שידע כנראה שאנחנו במצוקה וביקש שנשמור לו על העזים ונחלוב אותן בינתיים".

מהר מאוד הם מצאו עצמם עם ליטרים רבים של חלב עזים שהיה צריך לעשות איתו משהו, "ואנחנו בכלל לא אנשים שאוכלים גבינות ומוצרי חלב". הם התחילו לייצר מחלב העזים לַבַּנֶה, שאותה נתנו במכולת תמורת אספקה של סוכר, קפה ואורז; גם מכרו קצת באמירים ובכפרים באזור, ומשם עברו לשווק בתל אביב. "זה אומר לקום בבוקר, להכין את הגבינות, לארוז, להכין חשבוניות ולצאת עם האוטו. ואז היו צועקים עליי בתל אביב: 'מה באתם רק עכשיו? ותיקחו מכאן את מה שלא מכרתי אתמול'". הקשיים הללו הביאו לפתיחת המסעדה.

דרורה ועמירם אוברוצקי בחווה. "לא אוכלים גבינות"(צילום: אפי שריר)

הטייס פחד מהעזים

"זה קרה לגמרי במקרה", הם מספרים. "היו לנו בבית הרבה כלים, שולחנות וכיסאות לאורחים שהפסיקו להגיע, וככה פתחנו את המסעדה". חלוקת העבודה הייתה כזו: עמירם היה אמון על קבלת האורחים, ודרורה עסקה מאחורי הקלעים בהכנת הלחמים והגבינות. "זו הייתה תקופה טובה אבל קשה", הם מספרים. "העבודה התחילה בשש בבוקר והסתיימה ב-11 בלילה. היינו מחכים לשלושה ימים בשנה – יום כיפור, ערב ראש השנה וערב פסח: ביום כיפור לא עבדנו, ובימים האחרים העבודה הייתה מסתיימת בשתיים בצהריים".

ביקור בעין כמונים (החל מדקה 2:30):

במקביל, ניסו להגדיל את תפוקת החלב של העזים והרחיבו את העדר: צירפו את העז השאמית, שמקורה בסוריה; ביקשו גם לייבא את העזים הלוביות, שהאנגלים טיפחו, אבל הסגר החקלאי שהוטל על אירופה בעקבות מחלת הפרה המשוגעת טירפד את המהלך. בשלב מסוים גילה אוברוצקי שהעזים האלפיניות, שמקורן בצרפת, הן שיאניות בתנובת החלב, והתברר שאפשר לייבא אותן ממדינת ניו יורק. הוא התכוון לנסוע, אבל ערב הטיסה חש ברע והובהל לבית החולים, שם עבר ניתוח מעקפים. במקומו נסע לארצות הברית בנו הצעיר, פלג, שבשנים האחרונות מנהל את המשק בפועל. כשהרכישה הושלמה, והעזים כבר היו על מטוס לישראל, הודיע הטייס שהוא לא מסכים לטוס איתן ("פחד שהן יאכלו לו את המטוס"). פלג נשאר איתן בשדה התעופה עד שנמצאה טיסה אחרת, ואז המריא עימן לישראל.

מאז העזים האלפיניות כאן, חולקות דיר עם העדר המקומי הוותיק יותר, אבל בניגוד אליו לא יוצאות למרעה בחוץ אלא נהנות מתנאי פנסיון מלא. לפני שבע שנים נגנבו מעין כמונים 200 עזים אלפיניות. המשפחה גייסה את כוחות הביטחון, וכ-120 עזים אותרו תוך ימים אחדים. "חלקן היו במצב לא טוב", מספר אוברוצקי. "זו הייתה עונת ההמלטות, וחלק מהעזים חלו או הפילו".

הגניבה הזו הייתה אחת הצרות האחרונות שאיתן התמודדה משפחת אוברוצקי. מאז המצב השתפר, והאם דרורה מלאת שבחים לאופן שבו הבן פלג מנהל את העסק. "זה תפקיד שדורש הרבה חוכמה, אומץ וכוח", היא אומרת. "פלג לא אמר את זה אף פעם, אבל משימת חייו הייתה להוציא את המשק מהחובות שלנו לבנק לחקלאות, שצמחו מ-500 אלף שקל לפני 35 שנה ל-20 מיליון. לפני חצי שנה הגענו להסכם, ונסגרו התביעות המשפטיות". גם הבת סלעית גרה במשק ומסייעת.

מי שמגיע היום למסעדה או לחנות הצמודה לה, יכול לבחור מבין מגוון גדול של גבינות עזים. בדרך כלל מחלבה לא מייצרת יותר מסוג אחד של גבינה, "אבל אצלנו", מסבירים בני הזוג, "מכיוון שהיינו במצוקה כלכלית, בנינו מערך שמאפשר ייצור מגוון: הקמנו חדרי קירור רבים לגבינות רכות וקשות". שתיים מהגבינות שלהם, "שחר" ו"טל גליל", זכו בשנה שעברה בשתי מדליות בתחרות גבינות הגורמה היוקרתית Mondial du Fromage, הנערכת מדי שנה בצרפת. זו גם הייתה השנה הראשונה שבה ישראל השתתפה בתחרות.

אם הייתם מתחילים היום, עמירם היה יזם הייטק?

"לא יודעת אם הייטק", אומרת אשתו, "אבל בהחלט יזם. אני לא חושבת שכסף זה מה שהניע אותו. הוא רצה לראות מפעל קם, עובד ומפרנס אנשים".

_______________________________________________________

"זאת עוגת גבינה משובחה במיוחד", מתלהבת נעמי פולני. "לא מפסיקים לבלוע ממנה וליישר". הקליקו על התמונה וקבלו מתכון:

הבמאית המיתולוגית מפגינה כישורים בתחום האפייה ומגלה מה היא מגישה לאורחים. הקליקו על תמונתה (צילום: אלעד גרשגורן)