הדרך היצירתית שמצאתי להתמודדות עם סרבנות שינה בבית

לדעתה הם צריכים 10 שעות שינה כדי להתפתח נכון. וגם היא צריכה. לדעת שני ילדיה וחבריהם - אין צורך. מה עשתה אור ארנסט? דחתה את ההתמודדות לעוד 30 שנה

אור ארנסט

|

07.06.16 | 09:02

״אבל אצל איתי הולכים לישון ב-9 וחצי״. צילום אילוסטרציה (צילום: Shutterstock)
״אבל אצל איתי הולכים לישון ב-9 וחצי״. צילום אילוסטרציה (צילום: Shutterstock)

בשעות הערב, אחרי ארוחה, מקלחות, סיפור לפני שינה, הדבר היחיד שהורים שואפים אליו הוא סלון נטול ילדים ותקווה עמומה שהפעם הם יצלחו פרק שלם בסדרת הטלוויזיה האהובה עליהם. כאמא לשני בנים נמרצים, קבעתי את שעת ההשכבה לשעה 8:00 בערב. חשבתי שזו שעה הוגנת לכל הדעות, אך הילדים, שכנראה לא היו שותפים לשיפור חיי האיכות של אמא שלהם, פתחו במרד שכלל הגעה לא מבוקרת לסלון, פתיחת התיאבון מחדש ושיחה עירנית וחד צדדית - בינם לביני.

 

מתוך אפיסת כוחות ועמעום חושים הסברתי שילדים חייבים לפחות 10 שעות שינה כדי לגדול בריא. בזמן שהם מעכלים את האבחון הרפואי המלומד שלי, הוספתי בביטחון מופרז: ״ככה תתפתחו הכי טוב!״. שתיקתם, כצפוי, לא ארכה זמן רב, כשאחד מהם הנחית את המהלומה הבאה: ״אבל אצל איתי הולכים לישון ב-9 וחצי״.

 

כמובן שהאינסטינקט הראשוני היה להשמיץ את האמא הזו, אבל ידעתי שזה יחזור אלי כמו בומרנג ואתחיל לקבל טלפונים מהורים נזעמים ואלה בטח יתקשרו בערב, אחרי שהילדים ישנים (אפשר כבר לזרוק את שלט הטלוויזיה לפח, נאנחתי בחשאי). אז מה עושים?

 

כמו כל אסטרטג צבאי ידעתי: ויתור קטן יכול להוביל לכיבוש גדול

תוך שאני מדגימה כניעה מפוארת, שממריצה אותם להבין שנעשה כאן ויתור אדיר, הסכמתי שיהיו ערים עד השעה 9 - כל עוד הם במיטות ובשקט גמור (מה קרה ל-10 שעות שינה ולהתפתחות, אתם שואלים? אה, גם שעה פחות זה בסדר). ככה החזקנו תקופה יפה, במהלכה הם היו במיטות, דפדפו בספרים, ציירו והרכיבו פאזלים, אבל מתברר שבכיתות הנמוכות בבית הספר מפזרים שמועות מרושעות שאפשר לגדול בסדר גמור גם עם עוד פחות שעות שינה. תוסיפו לכך שהילדים הולכים וגדלים וכך גם עירנותם והנה תיכף תמה לה תקופת הרנסאנס שחוויתי. בחוסר רצוני בהרעת תנאים, צעדתי בדרך שבה כל הורה פוסע לפחות פעם אחת והכרזתי שרירותית: ״כשתגדלו, תבינו שאמא צדקה״.

 


 

כשמשמעת פוגשת יצירתיות

הסיפור הזה היה יכול להיגמר ללא מוסר השכל, אבל במקרה זה, נצנץ בי רעיון מזהיר והחלטתי ברוח ברית עמים לנסח הסכם שהצד המתמרמר ואני נחתום עליו. קבענו שנפתח אותו כשהבכור יהיה בן 30. בחוזה שערכנו נאמר מפורשות שאם הבנים עדיין ירגישו שנעשה להם עוול כשהוכרחו להקפיד על שעת שינה, הרי שאמא תפצה אותם בסכום של - כאן הם ביררו כמה עולה דירה, נקבתי 5000 שקל, אמרו לי שזה הסכום המבוקש. ואם הם יסכימו שאמא נהגה כמבוגר אחראי שדואג לבריאותם, הם יזמינו אותה על חשבונם לסופשבוע בכל מקום שתבחר בארץ. נחה דעתם ושבו בנים לגבולם ומרגע ההסכם הם לא מרדו בשעת ההשכבה. ואיך שהזמן רץ… בעוד 9 שנים נעמוד מול החוזה, אבל אני די רגועה, לא משנה מה יאמרו, אני כבר ניצחתי במערכה.

 

ולכל ההורים שנושא השכבת הילדים קרוב אליהם, החלטתי לכתוב ספר עם איורים ויומן חלומות, שיהיה ליד המיטה, לדפדוף לפני שינה ואם מתעוררים מחלום ולא רוצים לשכוח אותו - הם תמיד יכולים לכתוב או לצייר בו. עם הזמן, תיווצר להם גם מזכרת מתקופת ילדותם. מוזמנים להציץ ולתמוך בהוצאתו לאור. תודה, אור.

 

  • אור אהרון-ארנסט, סופרת, אם לשניים. בעלת B.A בפילוסופיה, אוניברסיטת ת״א. פרסמה ספר הרפתקאות לבני נעורים ״החבורה - סכנה במבוך המחילות״ (הוצאת סימניה). ספריה למבוגרים: ״אי שקט״ ו״נמס״ ראו אור בהוצאת כרמל וקטעי פרוזה שלה פורסמו בכתבי-עת ספרותיים. בימים אלה מוציאה עם המאייר אורי טור, ספר ילדים בשם: ״מרבד קרפדות, יומן חלומות״.

 

 

 
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד