"בצבא שירתתי בנח"ל, במסלול לקצונה. צה"ל בדיוק יצא מלבנון, והאמנו שהגבול יהיה שקט. כבר היה שלום עם ירדן, ואחרי הסכם אוסלו הייתה אופוריה. היינו בטוחים שהתגייסנו לשירות רגוע.
"בספטמבר 2000, כשהייתי בקורס מ"כים, נשלחנו לעזה, שם פרצו מהומות. היינו במוצב קדמי, כמה עשרות מטרים מחאן יונס, מוצב שחולק בין צה"ל לבין המשטרה הפלסטינית. היה עלינו ירי, אבל קיבלנו הוראה שלא להשיב אש. בשלב כלשהו עבר לי מעל הראש קליע, ואחריו נפגעה העמדה שלנו מטיל כתף. בנס יצאנו בשלום. ירדתי למועדון שבמוצב כדי לנוח, ופתאום נורה מבעד לחלון מטח כדורים. בדיעבד התברר ששוטר פלסטיני חצה את המעבר בין המוצבים וירה כדי להרוג. זחלתי החוצה, חזרתי לעמדה, וגם אז לא איפשרו לנו להגיב, 'כי הפלסטינים חברים שלנו'.
"מאז האירוע הזה התחלתי לסבול מכיווצי שרירים ומנדודי שינה. כל רעש הקפיץ אותי, ותרגלתי את עצמי לשבת עם הגב לקיר. סיימתי קורס קצינים והדרכתי בבית הספר ללוחמה בטרור. במהלך העבודה היומיומית הכל היה בסדר. אבל בשעות שבהן לא הייתי בצבא, התרסקתי נפשית.
"יום אחד, אחרי מריבה עם המפקד שלי, הלכתי לחדר שלי, דרכתי את האקדח ושקלתי להכניס לעצמי כדור בראש. בהיתי בקנה האקדח וניהלתי איתו דו-שיח. מצד אחד רציתי להפסיק את הסבל, ומצד שני הבנתי שבעצם המחשבה הזו יש משהו לקוי. אמרתי לעצמי שיש לי שתי אופציות: להפסיק את החיים או להתחיל חיים. בחרתי באפשרות השנייה.
"החלטתי ליזום שיחה עם אמא שלי, אחרי כמה שנים של נתק. סיפרתי לה שאני בדיכאון. אחרי שבכינו יחד, החלטנו למצוא משהו שיעזור לי. במקרה או שלא, לדודה שלי, שחיה בפלורידה, יש בית ספר לרפואה סינית. ביקשתי חופשה מהצבא וטסתי. שם הרגשתי שקיים בסיס לטיפול בבעיות הנפשיות שלי. ביקשתי קיצור שירות וטסתי למזרח. הסתובבתי בהודו, נפאל, יפן וסין ודילגתי ממנזר למנזר. באחד המנזרים בהודו, במהלך תרגול ויפאסנה, התחילו לצוץ הבזקים של החוויות שעברתי בעזה. עד לאותה נקודה לא ידעתי שאני סובל מפוסט-טראומה. באותו מנזר התחלתי, לראשונה, לשפוך את סיפור עזה וחוויתי שחרור מטורף.
"טיילתי במזרח במשך שנה. למדתי טאואיזם, בודהיזם וזן, ותרגלתי מדיטציה ויוגה. שם למדתי שהכל עניין של פרספקטיבה. אכן, חוויתי חוויות קשות בעזה, אבל בחרתי להאשים את העולם ולהתייחס לחוויות האלו כאילו הן כוונו אישית נגדי. הבנתי שאפשר להסתכל אחרת על הקשיים שחוויתי: הם אלה שפתחו לי דלת למשהו מדהים.
"חזרתי לארץ אדם אחר. רוב התופעות שסבלתי מהן, נעלמו. למדתי והשתלמתי ברפואה סינית, אבל המשכתי לעסוק בלוחמה בטרור. במקביל, התחתנתי והפכתי לאבא. אבל אז הגיעו עמוד ענן וצוק איתן, והתחושות חזרו. ביום העצמאות בשנה שעברה, 14 שנה אחרי הירי ההוא, הלכתי ברחוב עם אשתי והתינוק ושמעתי זיקוקים. מצאתי את עצמי מתיישב על המדרכה ובוכה. ההבדל הוא שהפעם היו לי כלים להתמודדות.
"לפני ארבע שנים נפצעתי קשה בתאונת דרכים, ואחת הרגליים שלי התרסקה. במהלך 50 דקות שבהן ניסרו את המכונית כדי להוציא אותי, הבנתי שמעכשיו אני צריך להתמקד בייעוד האמיתי שלי: רפואה סינית. אחרי שהחלמתי, פתחתי שתי קליניקות. בין המטופלים שלי יש גם נפגעי פוסט-טראומה רבים. במקביל, אני מעלה מופע יחיד שנקרא 'מה בין עזה לבודהה', שבו אני מספר את הסיפור שלי, שנוגע בכולם. הרי כולנו בישראל נמצאים בפוסט-טראומה".
שורה תחתונה:
"הכל, בסופו של דבר, מגיע לשאלה האם אנחנו בוחרים בחיים או לא. אם כן – אנחנו צריכים לקחת אחריות על הבחירה הזו וללכת איתה עד הסוף".
צפו בקטע מתוך הרצאה של נדב רז:
_______________________________________________________
יניב סוויסה סבל גם הוא ממשבר בעקבות שירות בעזה, ואז הפסיכיאטר נתן לו עצה. הקליקו על תמונתו:
מה הסיפור שלכם?
אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברתם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו - צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: sipur@laisha.co.il
