מתי בפעם האחרונה, אני שואלת את לטי גרובמן, ראיינה אותך מישהי עם חמישה ילדים? גרובמן משחררת אנחת הקלה: עכשיו, היא יודעת, תוכל להתנצל מעט פחות על האופן שבו היא מנהלת את הריאיון, מיד בתום יום העבודה, כשהיא כלואה באחד מחדרי הבית ומסמסת במרץ הנחיות למטפלת שבחדר הסמוך, רק כדי לוודא שהריאיון מתנהל על מי מנוחות.
- חבבו את"לאשה" בפייסבוק
- חדש וכייפי: האפליקציה החדשה של "לאשה "
- חפשו אותנו באינסטגרם: LAISHAMAG
"סוף יום עבודה" זו כמובן הגדרה מטעה למדי: השעה עכשיו חמש אחר הצהריים, שעון אל.איי, וגרובמן (45) - מפיקה עסוקה למדי בתעשיית הסרטים המקומית - מבצעת מעבר חד לתפקיד התובעני לא פחות של אמא לחמשת הזאטוטים: שלישייה ותאומים שנולדו בפרק זמן בלתי נתפס של שלוש שנים בלבד - מה שמצייר את ההשוואה הראשונית בינינו כבלתי הוגנת בעליל. לאחר שילדה את שלישיית הבנים החליטה גרובמן שהיא לא מוותרת על בת, וחזרה די מהר לטיפולי פוריות שהניבו בן ובת.
כל זה לא מנע ממנה להיות חתומה על 42 סרטים מאז 2001, רובם עם שותפתה לחברת ההפקות "קמפבל־גרובמן פילם", השחקנית קריסטה קמפבל. תוך כדי היא פעילה ברשתות החברתיות ("באובססיה עם טוויטר, בפייסבוק רוב חבריי ישראלים ולאינסטגרם עדיין לא נכנעתי"); מתחזקת קשרים עם חברים ("לי יש מיליון ולקריסטה רק חברה אחת - אני"); שומרת על קשר צפוף עם ההורים בישראל ("כל יומיים סקייפ") ומנסה, בהצלחה לא מועטה כנראה, לג'נגל בין כולם יחד. "העוזרת בדיוק הודיעה לי שהיא עוזבת ואני בהיסטריה", היא מדווחת, "קשה מאוד לתפוס מישהי טובה".
איך זה עובד בפועל עם הילדים?
"קצת כמו חיילים, זה נהיה כבר כמו מבצע צבאי קבוע. בבוקר עייפים מכדי לריב, פשוט מתארגנים וזהו. יש לי בנאדם שעוזר לפזר את הילדים במוסדות החינוך. בשמונה בבוקר אני כבר עובדת. עד ארבע הם מגיעים הביתה, ואחר כך גם אני. בלילה אני חוזרת לעבוד".
לפני כשנתיים התגרשה גרובמן מבן זוגה במשך 13 שנה, המוזיקאי לוגן מאדר. המעבר להורות יחידנית בטח לא הקל על כל העניין. "הגירושים עצמם לא היו טראומטיים, אבל בעלי לשעבר היה אבא מאוד מעורב ושותף מלא בגידול שלהם, ומהבחינה הזו זה באמת מאוד קשה ומאוד מפחיד ברגע הראשון. היום הוא הרבה פחות בתמונה, אבל משאר הבחינות זה לא כאב. יחסית לגירושים אחרים, לא היו פה אמוציות וגם הילדים קיבלו את זה בסדר, הם היו מספיק קטנים בשביל לא להבין, אם כי מדי פעם הם שואלים גברים שפגשו אם הם מוכנים להיות אבא שלהם".
מה יותר מאתגר: ההפקות בעבודה או בבית?
"העבודה בבית הרבה יותר מאתגרת. פי מיליון יותר ממה שזה נשמע. הייתי אומרת שזה קרוב ללהיות בלתי אפשרי. לפעמים אני מרגישה שאני הולכת להשתגע, ככה שהעבודה היא בעצם החופש. אבל הרגע הזה לפני
השינה, כשכולנו ביחד במיטה אחת, כשכולם גמרו להשתולל ואומרים לי כמה שהם אוהבים אותי - שווה את הכל".
ומה עם זוגיות חדשה? את בכלל בכיוון?
"לא חושבת על זוגיות חדשה ולא כמהה אליה. טוב לי במיטה שלי בלי שאף אחד ינחר לידי. אני לא רואה את ההבדל בין חברים קרובים לזוגיות, חוץ מזה שברוב המקרים הזוגיות נגמרת וחברים נשארים לתמיד. לא יודעת, אולי זו תקופה כזו... אולי יבוא איזה אביר ואחזור להאמין באהבה. כרגע זה הדבר האחרון שאני מחפשת".
אחווה ישראלית
שלוש ארצות וארבע ערים עיצבו את זהותה של גרובמן והביאו אותה למקום שבו היא נמצאת היום. ילידת ברית המועצות, זלאטה בשמה המקורי, שעלתה ארצה כתינוקת וגדלה בירושלים; בתם של האמן מיכאיל גרובמן ושל אירינה גרובמן, עורכת מגזין האמנות והספרות הרוסי "זארקלה". את שנות התיכון עברה בתל אביב, עם מעבר המשפחה לבירת האקשן, שם צברה ניסיון כשחקנית צעירה בתיאטרון הבימה ובלהקת צעירי תל אביב. כשבגרה ניסתה את מזלה בניו יורק ולבסוף הטילה עוגן בתעשייה ההוליוודית החמה, משאת נפשם של רבים.
"לא הייתה כימיה", היא אומרת על ניו יורק. "העיר הייתה קשה ואני הייתי צעירה. לא התחברתי. עברתי שם תקופה קשה של שישה חודשים, שבהם לא ידעתי מה אני רוצה מעצמי, לא הייתה לי שום תוכנית והייתי צריכה לשרוד".
התחנה הבאה של גרובמן, אחרי גיחה קלה חזרה ארצה, היה בית הספר הנודע למשחק של לי שטרסברג בלוס אנג'לס. "התקופה הייתה כיפית", היא אומרת, "אבל הלימודים עצמם בשבילי - קצת פחות. אולי לא באמת רציתי להיות שחקנית, אולי לא התחברתי לשיטה".
גרובמן לוהקה לתפקידים בודדים פה ושם, אבל מהר מאוד חתכה לכיוון אחר. "תמיד היה לי סימן שאלה לגבי המשחק", היא מסבירה, "בישראל היה לי הרבה ניסיון אבל תמיד פחדתי מזה. כל אודישן היה מפחיד מבחינתי, לא הייתי בטוחה שאני טובה בזה בכלל. חוסר הביטחון הופך אותך, גם אם את מוכשרת, להרבה פחות מוצלחת".
ההחלטה לעבור לתחום ההפקה התקבלה מהבטן או מהראש?
"זו לא בדיוק הייתה החלטה, בגיל הזה דברים מתגלגלים איכשהו. ב'לי שטרסברג' פגשתי אנשים שביימו, ואמרתי לעצמי, למה להישאר במקום החשוף שבו את לא יודעת מה קורה מחר? הלכתי לקולג' ללמוד הפקה, בימוי, כתיבה, ומשם התחלתי לעבוד בהפקות עצמן".
המקפצה הרצינית הייתה בזכות המפגש עם המפיק הישראלי המצליח אבי לרנר, במהלך פסטיבל מקומי. מאז כבר צלחה הפקות במיליוני דולרים ורשימת כוכבים לא קטנה ברזומה: רוברט דה נירו, אל פאצ'ינו, קווין קוסטנר, ראיין ריינולדס, נעמי ווטס, טומי לי ג'ונס, ג'ניפר אניסטון וקווין ספייסי.
"יש הרבה ישראלים נהדרים באל.איי", מפרגנת גרובמן, "יש אחווה גלויה מאוד. ישראלים עוזרים לישראלים. לא מדובר בעזרה לא הגיונית של 'תכניס אותי לסרט'; אבל להגיד שאני רוצה לעבוד ולהתחיל מלמטה־למטה בתור עוזרת זה לא היה משהו מאוד מסובך לבקש.
"כל ישראלי שניסה לעשות פה משהו, הוא גיבור. אפילו מי שלא הצליח לו. אבל למרות כל יחסי הציבור שזורמים מהישראלים שחיים פה, לכיוון הארץ היחידה שבאמת הצליחה בגדול היא גל גדות - וכמובן ארנון מילצן, חיים סבן, אבי לרנר, גידי רף, בועז דוידזון ועוד כמה מאחורי הקלעים".
מי ההשראה שלך בנוף ההוליוודי?
"המפיקה שרי לנסין מאוד הרשימה אותי. עם כל הנשים היפות שהסתובבו בתקופה שלה בעיר, אף אחת לא הרימה סטודיו בעצמה. יש לה כריזמה של ביל קלינטון, כשהיא מדברת איתך היא נותנת את התחושה שאת הבנאדם הכי חשוב בחדר".
המועמדות לאוסקר האחרון עבור סרט התעודה Winter on Fire שהפסיד ל"איימי" (ויינהאוס) המפורסם ועוסק במהפכה האחרונה באוקראינה, ריגשה את גרובמן במיוחד. "קריסטה אמנם בכתה כשהתברר שלא זכינו", היא אומרת, "אבל אני מרגישה שכל הקלישאות כאן נכונות: להגיע למועמדות זה מדהים בפני עצמו. גם אם נפלט לי איזה 'שיט' קטן מהפה ברגע האמת, נשארתי עם ה'וואו' של הדבר הזה: אנשים יכולים להיות שנים על גבי שנים בתעשייה הזו ולא להגיע למעמד. עכשיו נשאר רק להתפלל שנהיה מועמדים גם לאמי".
ספרי לי קצת על ה"זוגיות" עם קריסטה.
"קריסטה היא ממש כמו אחותי. שתינו באות מעבר מופרד לחלוטין: היא מאוד אמריקאית, גדלה בצפון קליפורניה, ואנחנו מאוד שונות בהכל - אפילו בעניין המראה, היא תמיד מאורגנת עם מניקור, שיער, אופנה, ג'ים, ואני - ההפך הגמור. היא בניגוד אליי לא ממש בעניין של פוליטיקה, ספרות, אמנות. ועם זאת, אנחנו יושבות בפגישה ויודעות כל אחת בדיוק מה השנייה חושבת".
אם כבר "זוגיות" - זו הייתה אהבה ממבט ראשון?
"ממש לא! שנים היא לא רצתה להיות חברה שלי. הייתי עוזרת עורך והיא הייתה החברה של הבוס, שלא ראתה אותי ממטר, פגשנו אחת את השנייה פה ושם, ואז לפני 15 שנה טסתי למיאמי לסדר את הוויזה והיא פתאום מתקשרת אליי: 'שמעתי שאת כאן, מה את עושה, רוצה להסתובב?' הזמנתי אותה, וזו הייתה תחילתה של ידידות מופלאה".
איך נראית חלוקת העבודה ביניכן?
"מבחינת סרטים היא יותר בעניין של אימה, אני יותר דוקו. אנחנו נפגשות בדרמה ובאקשן. אני יותר חזקה בקריאטיב, יותר מעורבת בסרטים, והיא יותר מושכת לכיוונים של לעשות־לעשות־לעשות. להשיג סרטים, להשיג משקיעים".
והרעיון של שותפה מרובת ילדים לא הבהיל אותה קצת?
"היא רווקה מושבעת, ועדיין לא נותנת לי להשתמש בילדים בתור תירוץ. הכל אצלה עבודה. אני צריכה להסתיר ממנה שלקחתי ילד לרופא... אבל הילדים מכירים ואוהבים אותה, היא חלק מהמשפחה".
שתי מפיקות חזקות בנוף ההוליוודי אינו מראה חריג לגמרי במציאות של היום, אומרת גרובמן, "גם אם בתעשיית הקולנוע יש יותר גברים, כמו בכל תעשייה שהיא".
ובכל זאת, קשה להתעלם מהמראה המרשים של שתיכן. יש לזה חלק בהצלחה?
"אני בטוחה שדלתות נפתחו בגלל המראה, בטח גם השתמשנו בזה במהלך הקריירה. בכל תחום זה עוזר. אבל יש הרבה אנשים יפים בעולם, ולא כולם מוצלחים - אחרי חמש דקות בחדר, גם עם אדם יפה, אתה מבין מי הבנאדם, אם אפשר לעבוד איתו, או שזה סתם לוזר. זה יכול לפתוח דלת, אבל לא מעבר לזה".
במהלך הדרך, קרה שנפגעת כאישה? מצאת את עצמך במקום לא נעים?
"היו דברים לא נעימים, אבל הייתה בחירה שלי אם להישאר במקום הלא נעים או לעזוב. יש גבול מאוד דק בדברים האלה. זה אולי לא פופולרי לחשוב ככה, אבל הבחורה שהלכה לקובי בריאנט בשתיים בלילה - מה היא ציפתה שיקרה שם, שישתו קפה וידברו על ניטשה? זה לחלוטין לא מצדיק אונס, אבל נשים צריכות לקחת אחריות ולהוליך את עצמן למקום הנכון. היו מקרים שחוויתי התחלה של כזה דבר והוצאתי את עצמי מזה. אבל אם את שואלת על הטרדה מילולית - אני לא חושבת שיש מישהי שלא חוותה כזו".
טרף קל
מהתקשורת הישראלית לא תמיד רוותה גרובמן נחת. "התדמית שלי השתפרה לאחרונה בארץ", היא מאמינה, "בגלל שלא דיברתי יותר מדי שטויות בראיונות האחרונים. העבודה שלי מדברת בזכות עצמה. בזמנו אולי הרגשתי שאם אני לא אפתח את כל הקלפים, הנקיים והלא, לא אעניין אף אחד. זה תמיד דלף למקום רכילותי".
וכשהיא אומרת "רכילותי", גרובמן מתכוונת לפריט המידע הבלתי נמנע אודות יחסי העבר עם הזמר אסף אמדורסקי, הטענה ש"יקירתי" נכתב על אודותיה והעימותים המתוקשרים עם אשתו לשעבר, מיכל אמדורסקי. כל אזכור תקשורתי מיהר להיתלות בזה, אולם נראה היה כי גם היא עצמה אינה חוסכת בפרטים עסיסיים.
"בזמנו היה עיתונאי קטן שמצא בי טרף קל: 'האקסית שחושבת שהיא מפיקת סרטים'. אמנם הייתי האקסית והפקתי סרטים, אבל להתראיין לא ידעתי. מעניין לדעת איפה הוא, הבן זונה הקטן, ואם הוא יודע שהפכתי למפיקה מצליחה ומועמדת לאוסקר. הצלחה היא הנקמה הכי טובה. אוף, באמת קיוויתי שהפעם זה לא יעלה".
עד כמה את עוקבת אחרי הנעשה בארץ?
"חדשות אני קוראת כל יום. מוזיקה פחות, סרטים די עוקבת". והחדשות, היא אומרת, "בהחלט מטרידות. גדלתי בבית לא שמאלני בכלל, אבל היום אין סיכוי שהייתי מצביעה לביבי. יאיר לפיד הוא אדם שמאוד מעניין אותי, כל עוד הוא לא מסתובב שם עם הדתיים. ציפי לבני מעניינת. אני מאוד מרכז בדעותיי. לא רואה איך יכול להיות מצב של מדינה אחת עם כולם, חייבים שתי מדינות לשני עמים, אין דרך אחרת".
את רואה את עצמך חיה בעתיד בישראל?
"כן, אני רואה את עצמי בישראל בשלב יותר מאוחר של חיי, אני לא חושבת שאנשים קולטים איזו מדינה נהדרת יש לנו. למרות שאחרי שראיתי את הבלגן שהשאירו בכנרת אני לא כל כך בטוחה בזה... אבל בכל ביקור בארץ אני חושבת לעצמי, איזה מזל היה לי לגדול במקום כל כך חם מבחינה חברתית ומעניין מבחינה תרבותית".
למה במיוחד את מתגעגעת?
"בישראל הילדים חיים יחד. לא קובעים יום ושעה לשחק, פשוט משחקים. יש הרגשה של משפחה. פה הלכתי עם שניים מבניי לשכנה בסוף שבוע שעבר, היא פתחה לי את הדלת ואמרה שהם מאוד עסוקים, הם משחקים פינג פונג. לא הזמינה אותנו אפילו להיכנס".
באיזה סרט ישראלי צפית לאחרונה?
"הסרט האחרון שצפיתי בו נעשה לפני כמה שנים אבל עשה עליי רושם עצום: 'שומרי הסף'. פגשתי את דרור מורה, הבמאי, והתנפלתי עליו כמו גרופית משוגעת".
אם זה הז'אנר החביב עלייך - למה לא לעסוק בו יותר?
"מסרטי תעודה אי אפשר להתפרנס. ההפקה שלהם יקרה, וההכנסות נמוכות, ולי יש חמישה ילדים לפרנס".
עם אילו משלל הזהויות גדלים הילדים שלך? הם גדלים כישראלים?
"לצערי הרב, ככל שעוברים הימים הם נהיים יותר ויותר אמריקאים. אני מדברת איתם רק עברית, מנסה להכניס בהם ישראליות, כי רוסית הם מדברים יותר טוב מהמטפלת. העברתי אותם לבית ספר שבו מדברים שפה שנייה עברית. מה שבטוח, בניגוד לאמריקאים שאצלם הכל צריך ללכת בקו ישר, הילדים שלי הם לא בדיוק מודל ההתנהגות האידיאלית: אני מקבלת לפחות טלפון אחד ביום מבית הספר לבוא לקחת אחד מהם בגלל התנהגות מופרעת".
את גרובמן זה מחזיר היישר לימיה כתלמידה, שהועפה מגימנסיה הרצליה. "גם אני הייתי מופרעת", היא מעידה על עצמה, "היו לי ציונים ממוצעים והתנהגות גרועה מאוד".
אז מאיפה היכולות להצליח? אילו תכונות מחפות על זה?
"עסקים זה עסקים. אם יש לך את הבסיס ואת האנשים הנכונים שעובדים בשבילך, הכל בסדר. אנשים שעומדים בראש העסק לא תמיד יודעים הכל. הם אחראים על הרעיונות והחזון. סטיב ג'ובס לא בהכרח ידע לפתח את המוצרים שלו בעצמו. 'לידרס' הם מנהיגים של רעיונות שיכולים להביא את האנשים הנכונים לעבוד בשביל לבצע אותם. צריך את התשוקה, וכמובן שגם קשרים וידע לא מזיקים. לא יודעת מה התכונות הנדרשות, אבל אני בטח לא חושבת שזה מזל".
