"הכל בסדר שם, מתוקה?", שואלת אותי מוכרת קוקטית בת 22 שקוראת לי "מתוקה", כאילו בחלל הזמן הזה, שמתקיים במחלקת ההלבשה התחתונה של אמריקן איגל, היא המבוגרת מבינינו. בסדר...
"כן, הכל מצוין!", אני שואגת עליה, רק שתסתלק מכאן. אני לא רוצה אותה עורמת עוד ועוד חזיות וחלקים תחתונים של ביקיני מעל הדלת, כפי שהיא עושה כבר 20 דקות. אני רוצה שהיא תתפייד, תיעלם, תתמזג עם תחתוני התחרה 4 ב־100, כדי שאוכל לעמוד כאן ולהתפעל מהנס שהתרחש הרגע בתא הזה, המג'ויף להפליא: מצאתי אותו, את האחד. את בגד הים שלי. והוא מהמם. ולא רק הוא: גם הגוף שלי מהמם. הצלוליט שלי מהמם, סימני המתיחה שלי מהממים, הלבנבנות הבוהקת של העור שלא נחשף לעור השמש מאז ראשית המאה ה־16 מהממת, הבטן הרופסת שלי מהממת. אם רק היה סלפי שמצליח ללכוד את כל היופי הזה ולא לגרום לי להיראות כמו נערת פין־אפ שתמונתה מוצעת למכירה ברשת חנויות "מקס 20", זה גם היה מהמם.
תחנה 1: סוף עידן התמימות
כשהייתי בת 11, לפני 23 שנה, אמא שלי לקחה אותי לקנות בגד ים. אני מניחה שהיא עשתה את זה גם כמה פעמים קודם לכן, בשלבים אבולוציוניים שבהם השמנמנות שלי עדיין נתפסה כחמודה, צ'אבצ'אבית כזו, שצובטים בלחיים ונותנים לה להתגלגל על החוף בעליצות. בגיל 11 כבר עמדתי על סף קטסטרופה הורמונלית – שיער גוף החל לבצבץ בכל מקום, ניצנים של ציצי, בטן גדולה, ואל כל היופי הזה הצטרפו גם שיער ראש מקורזל, גבות מחוברות, ברזלים בשיניים ומשקפיים עבים. נראיתי – איך לנסח את זה בעדינות? – כמו הילדה הלא חוקית של פיונה מ"שרק" ושלום אסייג. הייתי ילדה שמנה, מכוערת, והחלק הכי נורא בכל הסיפור הזה הוא שכבר אז ידעתי. ידעתי שאני לא נראית בבגד ים כמו שילדה אמורה להיראות.
אני זוכרת שהתסכול גרם לי לזעום ואחר כך לבכות, ואז לזעום שוב, לרקוע ברגליים ולצרוח ולהרעיד את החנות (בכל זאת, ילדה שמנה רוקעת ברגליים וזה). אמא שלי עמדה שם חסרת אונים וניסתה לנחם אותי, אבל מה כבר היה לה לומר? כל בגד ים שמדדתי רק העמיק את הכעס שלי – על הגוף הדפוק הזה שלא נראה כמו שהוא אמור להיראות. רציתי להיבלע בתוך רצפת העץ של החנות, כלבו שקר כלשהו בבאר שבע של שנות ה־90. רציתי שהרצפה תעלים אותי ואז תפלוט אותי מחדש לעולם כילדה רזה, שיכולה ללבוש איזה בגד ים שמתחשק לה.
בסוף התפשרנו על בגד ים שלם שחור. ילדה בת 11, שמשתוקקת למשהו סגול עם נקודות צהובות או כל ייצוג אחר של חוסר טעם, לומדת כבר בשלב הזה שאת השומן עדיף לטשטש באמצעים המתקדמים ביותר הזמינים לבני האנוש – הצבע השחור. אם אני זוכרת נכון, בכלל לא לבשתי אותו בסוף, כי סירבתי ללכת לים ולבריכה. את החופש הגדול העברתי ברביצה מול הטלוויזיה, ושם – על חוף המבטחים שבספה בסלון, יכולתי, תוך כדי בליסת במבה, לפנטז שאני רזה.
תחנה 2: קחו את שנות ה–20
הבושה ליוותה אותי שנים. גם כשהגעתי לגיל 24, השלתי 30 ק"ג והייתי שדופה, לא הרגשתי בנוח ללבוש בגד ים. בדיעבד אני מבינה שהבושה לא באמת קשורה לשומן, אלא לתחושת חוסר הנוחות שאת חווה בתוך העור שלך, מתוך ידיעה קדומה שמשהו אצלך פשוט לא בסדר. היו לי המון בגדי ים לאורך השנים, בכל המידות והגזרות, ושנאתי את כולם למעט אחד – ביקיני סגול של גלית לוי במידה 46 (החלק התחתון) ו־42 (החלק העליון). איכשהו הוא הצליח לארוז במידה סבירה את הגוף הקלוקל שלי. לבשתי אותו ארבע פעמים בשלוש שנים.
התהליך האמיתי שלי התחיל דווקא בשנה שעברה, כשהייתי 20 ק"ג יותר מעכשיו. לקראת נופש בכרתים ואחרי ריגול אובססיבי בעקבותיהן של בלוגריות אופנה שמנמנות ונהדרות, החלטתי שלא מעניין אותי כלום - אני רוכשת לעצמי את בגד הים הכי יפה שנתקלתי בו: בגד ים סטרפלס שחור שמצויר עליו חתול, שעוצב על ידי גל אנג'ל הגאונה, בעלת המותג Ugly Duckling, והוא עלה יותר מ־500 שקל, אבל לא היה לי אכפת. הזמנתי אותו, לבשתי אותו וחזרתי בראשי על מנטרה קבועה: את סקסית. יש לך עיני חתול על הציצי ואת פאקינג סקסית.
אלא שגם כשאת מצליחה לגייס את עצמך ולהשתחל לתוך בגד ים, כאישה שמנה, את פשוט לא מרגישה בנוח. לא באמת, לא לגמרי עד הסוף. את לא רוצה להצטלם, את לא רוצה לתעד את המפגע. את עדיין משוכנעת שמישהו מעוברי האורח יזעיק את גרינפיס מחשש שלווייתן נפלט אל הים, ועוד כל מיני בדיחות פגיעה עצמית שכאלה. זה מעייף מאוד.
תחנה 3: על תבונה ורגישות
לקיץ 2016 אני מגיעה אחרת. ירדתי במשקל, אבל זה לא העניין. ירדתי במשקל כי הפסקתי לחיות את החיים שלי מבעד למסננת בצורת פחמימה ריקה. בנובמבר נרשמתי לסדנה של חודשיים שבה הפסקתי לאכול גלוטן וסוכר ובעיקר התחלתי להרגיש כל מיני דברים מוזרים – פחד, עצב, שמחה, בדידות, התרגשות. זה אולי נשמע טריוויאלי למי שרגיל, אתם יודעים, להרגיש, אבל בשבילי רגשות תמיד היו צריכים לעבור דרך תחתית של קופסת בן אנד ג'ריס. לא הכרתי צורת חיים אחרת, למרות שניסיתי להיפטר ממנה מאז ומתמיד.
לא חשבתי שאשיל 20 ק"ג עד הקיץ, בניתי יותר על 10 ק"ג והייתי מסתפקת גם ב־8 ק"ג. למען האמת, לא היה אכפת לי כמה אשקול, רציתי רק להפסיק להיות מוטרדת כל הזמן ממזון ולפחד ממנו כמו מדאעש, ויותר מהכל – רציתי להרגיש שנוח לי בתוך העור של עצמי. המחשבה על בגד ים, חוף, בריכה, לא הכתה בי עד שמצאתי את עצמי בפתחה של החנות הראשונה שיצאתי לבחון עבור הכתבה הזו – סניף של רשת FIX בקניון גבעתיים. יצאתי למסע הקטן הזה בהחלטה נחושה לא לתת לקולות הרשעים שבראש שלי להכניע אותי. לא לכעוס על עצמי כשמשהו לא ייראה עליי טוב ולא להתבאס מהמפגש החזיתי עם הצלוליט. אפילו להסיר שיער מיותר לא טרחתי, כי כזו אני, חופשייה ומשוחררת ממוסכמות חברתיות (פשוט התעוררתי מאוחר באותו בוקר). אבל כדי לרכך את המכה, נכנסתי קודם לסניף של זארה, מדדתי ג'ינס במידה 38, ראיתי שהוא נסגר ללא סיוע אוויר – וחזרתי ל־FIX.
תחנה 4: אל תאי הגזים
רשת FIX עברה סוג של מתיחת פנים לאחרונה. מתיחת פנים במובן הזה שהחנויות שלה מזכירות כעת הרבה יותר את ויקטוריה'ס סיקרט מאשר את בוטיק מזל במדרחוב בחולון. המוכרות, שפעם היו הדודות המבוגרות שציפית למצוא בחנויות הלבשה תחתונה, עברו מטמורפוזה לצעירות בנות 20 וקצת שלובשות רק חוטיני ולא ממש מסוגלות להגות את המילה Large.
על הקולב זיהיתי מיד בגד ים שמצא חן בעיניי – משהו שלם ושחור, כמובן. כשהצצתי בתווית שלו גיליתי שמידה 42 יכולה לכסות לי פחות או יותר את הפטמה, ושטף של חוסר ביטחון הציף אותי. לא נכנעתי, שלפתי אותו מהקולב וסיפחתי אליו עוד איזה מונוקיני אחד בהדפס שיש בו מן המנומר בשחור־לבן, רק כדי שתהיה לי אופציה חלופית אחרי שבגד הים השחור ייבלע באחד הנקבים שלי.
תאי ההלבשה של הרשת מעוצבים כעת כמו מקלחון בחדר מלתחות, מה שמתכתב היטב עם התחושה הפנימית שלי שאני מובלת לתא הגזים וניצבת לקראת מותי. בגד הים השחור, באופן מפתיע, דווקא עלה, אבל נראה עליי כמו פליט סורי באדמת אירופה – מבקש מאוד להשתייך, אבל לא מתקבל באהדה. דווקא המונוקיני הפרחולי נראה בסדר, אם אי פעם ארצה להירשם לאודישנים של "הרווקה".
תחנה 5: הכי קרוב לגל גדות
למרות סקנדל מידה 44 שאפף את רשת קסטרו ב־2015, כשהייתי שמנה איכשהו תמיד הצלחתי למצוא את דרכי בנבכי החנויות של הרשת, כך שהיא הייתה היעד הבא שלי. מעולם לא מדדתי בגד ים של קסטרו, למרות שזה הכי קרוב שאי פעם אגיע לגל גדות כנראה. המבחר של הרשת לא מאוד אטרקטיבי, לפחות לטעמי, אבל אפשר למצוא שם הרבה דגמי בייסיק שמתאימים לכל מיני גילאים, בצבעים חלקים ובגזרות קלאסיות.
בלי לבקש עזרה מאף מוכרת, שלפתי בגד ים שחור שלם בגזרת מעטפת עם פס לבן – משהו קטן שיחבר אותי לעתידי הגריאטרי. יש לי דווקא חיבה לגזרות האלה, משום שהן מזכירות לי את קייט ווינסלט בסרט "ילדים קטנים", שבו היא מזמינה לעצמה מקטלוג (בדואר!) בגד ים אדום שלם ונראית בו מדהים. אני נאבקת קלות עם הווילון בתאי ההלבשה, שלא ממש ערוכים לנשים חסרות חשק להתפשט לעיני כל, ולבסוף משחררת גם את זה ופשוט מורידה את הבגדים ומודדת. אם איזה ילד ייקלע לשם וילקה בנזק פסיכולוגי, הרי שהאחריות היא על קסטרו.
אחרי הניסיון הלא מוצלח ב־FIX אני לוקחת מידה 42, רק כדי לגלות לשמחתי שאני צריכה למעשה מידה 40. כבר ניצחון קטן, למרות שאני חוזרת ומזכירה לעצמי: המידה לא משנה. התוצאה חביבה, אבל מאוד מבוגרת. אם הייתי רוכשת אותו, הייתי שומרת אותו לערב דיסקו בבית גיל הזהב. מסביב לבריכה של המים הרדודים.
אחרי קסטרו אני מרגישה מספיק בטוחה בעצמי כדי לזנק למעוז ביקיני המשולשים והתחתונים בגזרה נמוכה – TwentyFourSeven – רשת חנויות שתמיד מעלה בי אסוציאציה של כוכבות אינסטגרם בנות 16. לנשים מעל מידה 42 אין ממש מה לחפש שם, לתחושתי לפחות, וגם אחרי שירדתי במשקל לא טרחתי להיכנס לשם – עדיין שומרת אמונים לעצמי המלאה.
במחלקת בגדי הים יש להם הרבה מה להציע (שוב, בהנחה שאת במידות הראויות לדעתם) – מבחר גדול מאוד של חזיות ותחתונים זולים להפליא, למשל 39.90 שקל לחלק התחתון. אני מניחה שיכולתי למדוד את ה־Large שלהם, אבל למודת לקחים מהעבר, הצטיידתי ב־XL. ניסיתי סט אחד עם הדפס מטופש של חמניות, ועוד סט מיקס אנד מאץ' – חזיית משולשים בוורוד ניאון (מסוג הדגמים שמודדים רק עבור כתבות למגזין שאת אוחזת בידך) ותחתונים בגזרה נמוכה עם פסים צרים.
דווקא כשאני מודדת את שני הביקיניז האלה, שמיועדים במקור לנשים צעירות וחטובות ממני, נגלה לפניי הגוף החדש שלי: אני מבינה כמה הבטן שלי השתטחה (באופן יחסי למקור) וכמה המותניים שלי צרים פתאום. אני אפילו מזהה התחלה של רווח בין הירכיים. אבל כל אלה הם לא הישגים בעיניי. ההישג האמיתי הוא שאני לא עומדת שם ומחלקת לעצמי ציונים, לא כועסת על החזה שלי שהוא לא זקוף וחצוף, אלא למוד דיאטות ומאבקים בכוח המשיכה, לא מתבאסת על הזרועות שלי שעדיין מתעקשות להישאר שמנמנות. אני עומדת שם וחושבת: שיט, אני נראית לא רע בכלל. ואז אני מבינה עוד משהו: להיות קרובה לגל גדות זה לאו דווקא להיראות כמוה. אם כבר, זה להרגיש כמו וונדר וומן.
תחנה 6: חזרה למקורות
לבגדי הים של גל אנג'ל מ־Ugly Duckling, כמו שכבר ציינתי, יש לי חיבה מיוחדת: בשנה שעברה בגד הים החתולי שלה הושיע אותי, גם מעצמי וגם מהתחושה שאני נראית זוועה (אף אחת לא יכולה להיראות זוועה כשיש לה חתול על הציצי!). העיצובים שלה מתאימים לנשים סקסיות שעדיין לוקות במידה כלשהי של אינפנטיליות. אני מנסה את דגם "אלקסיס מנוקד" בצבע נייבי – תחתונים בגזרה גבוהה מאוד שממש מחמיאים לי (מותניים צרים וזה) ולדעתי יחמיאו ל־99 אחוז מהנשים. החזייה קצת פחות מחמיאה, כי היא נעדרת פוש־אפ, אבל בסך הכל הכללי זה נראה ממש סבבה ואני לגמרי רואה את עצמי מסתובבת איתו בציבור בלי לייצר בהלה המונית. אני מודדת גם דגם בשם "סטרפלס משולשים פארה אדום", שנראה מדהים על הדוגמנית ולי גורם להיראות קצת כמו אוהל של קרקס. הגזרה הזו יפה מאוד בצבעים כהים, אבל כשזה מגיע בצבעי אדום ותכלת – זה לא מתאים לכל אחת.
תחנה 7: להגיע הביתה
לאמריקן איגל אני מגיעה בסוף. רצוצה ומותשת מסשנים ארוכים של התפשטויות ומדידות ועם מעט מאוד ציפיות. אני מחבבת מאוד את הרשת, בעיקר את הג'ינסים הנהדרים והמחמיאים שלה (גם במידה 44 וגם במידה 38). לא הייתי בטוחה אפילו שהם מציעים שם בגדי ים למכירה, אבל מותג ההלבשה התחתונה aerie תמיד היה מוצלח בעיניי והחלטתי ששווה לנסות.
אני מגלה קיר מלא בבגדי ים, חזיות ותחתונים, שאפשר לקנות כסטים או לעשות מיקס אנד מאץ'. תחתונים בגזרה גבוהה מאוד מפחידים אותי – מתישהו קיבלתי את הרושם שהם מיועדים רק לנשים רזות מאוד ויכולים להחמיא רק להן. אבל זה מין מסע מדידות כזה של פרידה מהפחדים. אני לוקחת דגם של תחתונים בגזרת פיפטיז גבוהה וחזיית משולשים בצבע נייבי, עם נקודות לבנות. התחתונים במידה M ואני לא בטוחה שיעלו עליי בכלל, אבל אני כבר פה וחיים רק פעם אחת וכל הקשקוש הזה. יחד איתו אני תולשת מהקיר עוד סט של ביקיני בפסים ירוק־לבן – עוד הדפס שלא הייתי מעלה בדעתי לנסות לעולם, כי איזו שמנה מספיק מטורפת כדי ללבוש פסים משמינים? אני אולי חיה על הקצה, אבל לא עד כדי כך.
ראשון נמדד הירוק – כישלון רציני. התחתונים נמוכים מאוד וגם המידה קטנה. הציצים שלי זועקים לעזרה מתוך החזייה והבטן נראית כאילו היא איבדה משהו על הרצפה. אני נפטרת ממנו מהר ועוברת לדגם השני. אני סקפטית כל כך כשאני משתחלת לתוך התחתונים ונאבקת לקשור את החזייה, אבל אז אני מרימה את עיניי אל המראה ושם נגלה הפלא: פאק, אני נראית מדהים.
לא יודעת אם זה בגד הים עצמו, הגזרה המדויקת שמצד אחד מדגישה את המותניים הצרים שלי ומצד שני מטשטשת את הבטן, או שזו בכלל אני – שלא צריכה יותר שידגישו לה את המותניים או יטשטשו לה את הבטן. שמצליחה לעמוד שם ולהביט על עצמה במראה ולאהוב את מה שהיא רואה, פשוט לאהוב. ולשמוח. ולקבל בהשלמה. הגעתי הביתה.
המוכרת הנודניקית שוב דופקת לי על דלת התא. אין לה מושג שאני מתעכבת כי אני מצלמת את עצמי בבגד הים וכבר זוממת להעלות אותו לפרופיל שלי באוקיי קיופיד. "את בסדר? צריכה מידה? החלפה? שאראה לך דגמים נוספים?". אני נזכרת בעצמי בגיל 11 בתא הלבשה אחר, רחוק מכאן. גם שם שאלו אותי אם אני רוצה דגם אחר, וחשבתי שאני רוצה דגם אחר של הגוף שלי.
"לא, תודה", אני עונה לה ומחייכת לעצמי במראה, כאילו אני באיזו סצנה ב"גירלז". "מה שיש לי זה פשוט מושלם".
