ביום השואה והגבורה שחל לפני כשבועיים, וגם באלה שלפניו, חזרו שוב ושוב על המספר הבלתי נתפס שישה מיליונים – מספרם של היהודים שנספו במלחמת העולם השנייה. אבל ד"ר נעמה שי"ק מתעניינת במיוחד במספר אחר, קטן יותר אבל מזעזע לא פחות – שני מיליון. זהו מספר הנשים שנרצחו.
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
ד"ר שי"ק (47), תושבת תל אביב, מנהלת מחלקת התקשוב בבית הספר הבינלאומי להוראת השואה ביד ושם, התעניינה בנושא מלחמת העולם השנייה כבת לשני ניצולים. היא רצתה לדעת כמה שיותר על האירוע שהיווה שבר כה גדול בחייהם של הוריה, וביקשה לחקור אותו דווקא דרך נושא הנשים. מה עבר עליהן? מה קרה לנערות שהיו בשיא פריחתן ואולצו לעבוד בכפייה ולרעוב ללחם? איך התמודדו אמהות שילדיהן נקרעו מידיהן ונשלחו לתאי הגזים? אלה השאלות שהעסיקו אותה.
לרצוח כמה שיותר נשים
אמה של שי"ק, חוה, נולדה למשפחה חילונית ועשירה של משפטנים בעיר נובי סאד שבסרביה. כשהייתה בת חמש, כבשו הגרמנים את העיר, ועם הכיבוש נכנס לגור בביתם קצין ורמאכט אוסטרי בשם רומן אריך פטשה, והמשפחה נאלצה לעבור למרתף. בליל הגירוש לאושוויץ החליט הקצין, שלימים הוכר כחסיד אומות העולם, להציל את חוה ואת אחותה התאומה ולקח אותן למנזר בהונגריה. הוריהן של האחיות נרצחו, והן שהו במנזר במשך שנה וניצלו.
אביה, זאב שי"ק, היה בן למשפחה חרדית מיוחסת מהעיר פאפא שבצפון הונגריה. כל משפחתו נספתה בשואה, והוא היחיד שניצל. אחרי המלחמה עזב את הדת ועלה לישראל. בארץ הכיר את חוה, נישא לה, הקים את קיבוץ להבות חביבה יחד עם ניצולים נוספים וכתב שירים, שהשואה הייתה מוטיב מרכזי בהם. הוא נפטר בגיל 42, כשנעמה הייתה בת שנתיים.
"הייתה בבית נוכחות של השואה, אבל נוכחות מושתקת", אומרת ד"ר שי"ק. "אמי לא הרבתה לדבר על זה. היא בחרה בחיים שמחים ופרודוקטיביים מתוך רצון להעניק לי ולאחי ילדות שמחה ומאושרת שאין בה צל של כאב ואובדן. אבל יש משהו בשתיקות שגורם לך להסתקרן ולרצות להבין מה היה שם, וככל שאתה חוקר את השואה יותר, אתה מבין פחות".
מתוך הסקרנות הזאת כתבה שתי עבודות – דוקטורט ומאסטר - בנושא הנשים שהיו אסירות במחנות אושוויץ ובירקנאו. את המחקרים ביססה על מאות עדויות של ניצולות ששיתפו את סיפורן. "הנאצים העדיפו לרצוח כמה שיותר נשים", אומרת ד"ר שי"ק, "כי הן
נתפסו בעיניהם כאמהות פוטנציאליות, שאם ישרדו, יוכלו להביא לעולם את הדור הבא של היהודים - וגם כי הן נחשבו לכוח עבודה פחות טוב מגברים. הנשים התקשו להתמודד עם התנאים הקשים ששררו במחנות: רבות מהן איבדו את המחזור החודשי שלהן זמן קצר אחרי שהגיעו למחנה, בשל התזונה הלקויה וההלם. במחנות לא היו תנאים היגייניים, לא תחבושות ולא מקלחות, והיו נשים שנרצחו במכות על ידי המפקחות הגרמניות משום שהן 'יהודיות מזוהמות'".
נשים בהיריון נשלחו לתאי הגזים באופן מיידי, "אבל היו כמה מאות שהצליחו להסתיר את הריונן ולעבור את הסלקציה", אומרת ד"ר שי"ק. "הן ידעו שמדובר בסכנה, מה שגרם לכך שרופאות ואחיות יהודיות ביצעו בנשים הפלות תוך סיכון עצום לחייהן. ההפלות בוצעו ללא מכשור רפואי ותנאים היגייניים נאותים, בדרך כלל בין שתיים בלילה לארבע לפנות בוקר, השעות שבהן הגרמנים מיעטו לבקר בבלוקים. למחרת התייצבו הנשים למסדר כרגיל והסתירו את הדימום בעזרת פיסות בד שחתכו מהבגד שלהן".
נשים בהיריון באושוויץ גם נפלו קורבן לניסויים רפואיים אכזריים שנערכו בבלוק 10. אחת מהן, רות אליעז ז"ל, התייצבה מול ד"ר יוזף מנגלה, שהכריח אותה ללדת. הרופא הידוע לשמצה רצה לבדוק כמה זמן תוכל תינוקת יהודייה לשרוד בלי לינוק; הוא קשר את החזה של האישה, והתינוקת גססה במשך שלושה ימים, עד שרופאה יהודייה גאלה אותה מייסוריה באמצעות מורפיום. בתום המלחמה עלתה אליעז לישראל והקימה משפחה.
עוד ניסוי רפואי נפוץ היה העיקור. "אחת הנשים שנשלחו לעבור אותו הייתה יהודייה מסלוניקי, שבגיל 16 הוכנסה לבלוק 10", מספרת ד"ר שי"ק. "רופא יהודי בשם ד"ר מקסימיליאן סמואל נדרש לבצע בה עיקור, אלא שהוא החליט לחבל בניתוח וכרת רק שחלה אחת. הוא לא גילה לה את זה, רק אמר שתשתדל להישאר בחיים. לאחר מכן הנערה התאהבה במחנה בגבר יהודי, והשניים נשבעו שאם ישרדו את השואה, יתחתנו. כשהם נפגשו אחרי המלחמה בסלוניקי, היא אמרה לו שלא תוכל להתחתן איתו מכיוון שאינה יכולה להביא ילדים לעולם, אבל הוא התעקש. לאחר שנישאו, גילו לתדהמתם שהיא בהיריון. רק אז היא הבינה למה הרופא אמר לה שתשתדל להישאר בחיים".
תופעות שלא מזכירים בטקסים
ד"ר שיק מספקת עוד ועוד סיפורים מזעזעים על תופעות שבדרך כלל לא מקבלות ביטוי בטקסים הרשמיים ובשיעורים בבתי הספר, כמו אונס, זנות וניצול מיני. חלק מהנשים שהגיעו למחנות נאלצו לעבור את זה.
"באושוויץ פעל בלוק 24", מספרת החוקרת, "שבו נאלצו 220 נשים לא יהודיות - פולניות, אוקראיניות ופושעות גרמניות - לשכב עם אנשי אס-אס. זה היה בית בושת לכל דבר, והנשים ששהו בו קיבלו בתמורה אוכל, מיטה ומצעים נקיים. הובטח להן שהן ישוחררו אחרי חצי שנה, אבל זה לא קרה, ומחציתן לא שרדו. אלו שהצליחו להינצל, לא ביקשו פיצויים אחרי השואה בשל הבושה ורגשות האשמה שהן חשו".
לדבריה, החוויות הללו גרמו לכך שנשים רבות שהצליחו לשרוד את הזוועות סבלו מקשיים נפשיים להפוך לאמהות. "עבור נשים שהיו נערות בזמן השואה, נושא האינטימיוּת והאמהוּת היה מאוד מורכב", מסבירה ד"ד שי"ק. "האמהות של רבות מהן נרצחו, ולא היו מי שייתנו להן עצה לגבי גידול ילדים. נשים רבות יצרו חברויות אמיצות, שהיוו מעין משפחות חלופיות, אבל תהליך ההזדהות שלהן עם אמן נקטע, מה שעורר הרבה קשיים וחרדות מנושא האמהוּת. בקרב רבים מניצולי השואה המוות הוא משהו מאוד נוכח, ויש להם חרדה עמוקה לשלומם הפיזי והנפשי של ילדיהם".
______________________________________________________
הקליקו על התמונה ותגיעו לסיפורה של הילדה מהסרט "רשימת שינדלר":
