תהיות מסביב למדורה: האם הם יזכרו את כל מה שעשיתי בשבילם?

הדיון הסוער שנערך לא היה מבייש דיוני קבינט, טרום פירוק הממשלה. החברות ששיגרו טילי הודעות ווטס-אפ, התגוששו בנושא "זמן איכות" לילדים. מחצית מהנשים בכו על רגעי ההפסד שלהן, על הזמן שהן מחמיצות עם הילדים, כשהן מדלגות בין דבר לדבר, מנסות להספיק הכל ולרצות את כל הילדים והמחצית השנייה הרגיעו אותן שהן "אמהות טובות דיין". במהלך הדיון נזכרתי לפתע באפיזודה שחזרה על עצמה מדי שנה מול מדורות ל"ג בעומר.

רק עוד מדורה אחת ודי

"אמא, בבקשה, בואי נלך לעוד מדורה. רק עוד מדורה אחת, בבקשה!" אני הייתי על סף דמעות, תמיד בהיריון ותמיד עם הקטנים ותמיד הם מתחננים לעוד תחנת מדורה אחת, כי לידיעתכם, אצלנו בשכונות החרדיות, כמות המדורות היא כמניין חבורות הילדים. כל חבורת ילדים שמכבדת את עצמה מארגנת מדורה. כל חסידות והמדורה שלה. כל אש והשירים והריקודים המיוחדים שסביבה. כל ילד רוצה ללכת למדורה אחרת, יחד עם אבא ואמא, כמובן, כי אחרת, זה לא שווה.

"את ממוטטת, תחזרי כבר הביתה", בעלי תמיד אמר לי ולא הבין שאני לא עומדת בפני תחנוני הילדה. "בבקשה, אמא, רק עוד מדורה אחת ויש שם מרשמלו ופופקורן לכולם..."

ככה הסתובבתי שעות וחשבתי לעצמי, מה אשם הילד שאמא שלו עייפה וממוטטת, אם הוא רוצה ליהנות מעוד מדורה פעם בשנה וכך ערכנו סבב מדורות עד חצות הלילה והשעון תקתק ואני שרכתי רגליים עייפות. "מה לא עושים למען הילדים? הייתי ממלמלת מתוך שינה בהקיץ".

מה, אמא, לא נהנית?

בזמן שנגררתי כך ממדורה למדורה הייתי בכל שנה שואלת את עצמי - מה הם יזכו מכל זה, האם הם יעריכו, האם הם יבינו כמה היה לי קשה וכמה עשיתי בשבילם. אז עכשיו, כשיש לי כבר ילדים גדולים שאפשר לשאול אותם את כל השאלות האלה - החלטתי לברר פעם אחת ולתמיד. שאלתי את שלושת הבנים הגדולים שלי, שכבר לא משתתפים בחגיגות מדורת ל"ג בעומר, האם הם זוכרים את ההקרבה שלי בכל ל"ג בעומר והאם הם זוכרים כמה שעות הסתובבתי איתם בין המדורות".

"לא, אמא, ממש לא", ענו לי. "אבל זה בסדר, תמיד היית אמא חמודה... ל"ג בעומר? אה, כן, נכון... אבל זה היה כיף גם לך, לא?" חתמו וחזרו במרץ לשיחה הערה שניהלו ביניהם.

ואני חזרתי לקרוא את הדיון הסוער שהתחולל בווטס-אפ ושאלתי את עצמי: האם אנחנו ההורים לא מגזימים לפעמים בהקרבה שלנו לילדים, גם כשאין לנו כוח? מאיפה מגיעות נקיפות המצפון האמהיות, כאשר אנחנו בהחלט עונות להגדרה שטבע דונלד ויניקוט "אמא טובה דיה".

היכן קו הגבול בו עלינו לשים מעצור ומותר לנו לומר: "הלו, עכשיו אני עייפה ואני הולכת לישון" ולא לפחד שאנחנו מונעים מהילד לחוות חוויות בעולם?

לפעמים אני מתחבטת בשאלה האם ההקרבה שלי תהפוך את הילד שלי לאדם המכיל את הזולת ובדיוק כמו שהוא חווה חויה של אמא שיוצאת מגדרה בשבילו, הוא יצא מגידרו למען האחר בהמשך החיים או שדווקא ההתנהגות שלי תגרום לו להיות אדם אנוכי, שרגיל שנענים לכל רצון שלו?

את השאלות האלה אשאל שוב השנה מול הלהבות של המדורה. והמדורה השניה. והמדורה השלישית. והרביעית.