"נולדתי באור עקיבא כתינוקת בריאה לחלוטין, בת שנייה במשפחה בת ארבעה ילדים. כשאחי הבכור היה בן שמונה, התחילו אצלו קשיים בתנועה. התגלה שהוא חולה בניוון שרירים חשוך מרפא. ארבע שנים אחריו, כשאני הגעתי לגיל שמונה, החלו גם אצלי קשיים בהליכה. מסביב חשבו שאני מחפשת תשומת לב, אבל בביופסיה התגלה שגם אני חולה בניוון שרירים מאותו סוג. הוריי היו חייבים להתאים את חיי המשפחה למצב החדש ועברנו מבית דירות לבית צמוד קרקע. כשהייתי בת 15, גם אצל האח השלישי התגלתה המחלה. רק מאחותי הקטנה היא נחסכה.
"שנתיים אחרי האבחון עוד הייתי ילדה רגילה. אפילו שיחקתי כדורגל עם הבנים. בגיל עשר היה לי קושי ללכת, בגיל 11 כבר ישבתי בכיסא גלגלים רגיל ובגיל 12 קיבלתי מתנת בת מצווה מהוריי - כיסא גלגלים חשמלי. אחלה מתנה! מצד שני, בבית מעולם לא הייתה אווירה של רחמים עלינו, וגדלנו כילדים רגילים ועצמאיים.
"כשהגעתי לגיל גיוס, עשיתי שירות לאומי באולפנה לבנות שבה למדתי. בנוסף, התנדבתי בפנימייה עם נערים מרקע משפחתי קשה. נתתי להם חום ואהבה וקיבלתי מהם לא פחות. בעשר השנים האחרונות אני מתנדבת בעמותת 'מאיר פנים' שמחלקת מזון לנזקקים.
"בגיל 24 עזבתי את בית ההורים. בהתחלה גרתי עם חברה, ולפני שלוש שנים הגיעה מנפאל ריטה, שמתגוררת איתי היום. היא הרגליים והידיים שלי, וחלק מאוד חשוב בחיי העצמאיים. מצד שני, היא לא מסתובבת איתי בחוץ. אני מעדיפה לתפקד לבד, עם הכיסא, עם המכונית שקיבלתי מהוריי בגיל 18 ועם בורא עולם.
צפו בשלומית דהן מספרת על ההתמודדות עם מחלתה:
"כדורגל היה ונשאר כל השנים האהבה הגדולה שלי. כשלא יכולתי לשחק באופן פעיל, הלכתי למשחקים כצופה. פשוט רציתי לראות כדורגל. לפני ארבע שנים חברה שלי, שחקנית פעילה בליגת הכדורגל לנשים בארץ, הזמינה אותי לצפות במשחק של קבוצתה, מכבי כישרונות חדרה. בהתחלה באתי רק למשחקים, ובהמשך - גם לאימונים ולערבי גיבוש. התחברתי עם הבנות והפכתי להיות חלק בלתי נפרד מהקבוצה. עד היום אני האוהדת מספר אחת שלהן. בשנה שעברה צפיתי במשחק שבו הקבוצה זכתה בגביע המדינה בכדורגל נשים. רגע אחרי שהן הניפו את הגביע, הן ירדו אליי לדשא ונתנו לי לחבק אותו.
צפו במשחק של הקבוצה מחדרה נגד בני סכנין:
"מאז שהתאהבתי בכדורגל נשים, חלמתי לפתוח קבוצה באור עקיבא, מאמא-גול אור עקיבא. לפני כשמונה חודשים נפגשתי עם מנהל אגף הספורט בעירייה, שהבטיח לעזור, ויצאתי לדרך. הצעתי לדניאל סופר, שחקנית במכבי כישרונות חדרה ובנבחרת ישראל, להיות מאמנת הקבוצה, והיא התלהבה. עוד אנשים ששמעו על היוזמה התלהבו גם הם. היו כאלה שפקפקו ביכולת שלי להרים פרויקט כזה, אבל אני ידעתי שאוכל. אדם עם קשיים אובייקטיביים כמו שלי, אם אין לו ביטחון בבורא עולם ובעצמו, לא נמצא כאן.
"בדצמבר 2015 הזמנתי נשים להצטרף לקבוצה החדשה. פרסמתי בפייסבוק, בבתי עסק, במכוני כושר. לא דרשתי ניסיון קודם, אלא רק רוח ספורטיבית ורצון ליהנות ולהתרגש. ציפיתי למקסימום עשר פניות, והגיעו 22. היום יש בקבוצה 13 בנות פעילות, בגילאי 47-23, כולן נשים עובדות שמגיעות שני ערבים בשבוע לאימונים, וכמובן למשחקים.
"כדורגל נשים שונה מזה של הגברים. לא מניעים אותו כסף, גאווה ואגו. השחקניות שלי לא מקבלות שכר, להפך: הן משלמות 100 שקל לחודש. גם אני לא מקבלת משכורת, וחיה על קצבת נכות מהביטוח הלאומי. התפקיד שלי כולל הכל: אני המנהלת, הפסיכולוגית, האחראית על הכספים, מגייסת ספונסרים, קובעת עם קבוצות אחרות ומה לא. בניתי את התפקיד על פי האישיות שלי וההבנה שלי את התחום.
"לפעמים שואלים אותי אם אני לא מקנאה בשחקניות שרצות על המגרש. התשובה היא - ממש לא. כשהן משחקות, יש לי אדרנלין מטורף בגוף. זה משהו שאי אפשר להסביר. הקבוצה היא הכל בשבילי: האהבה, החיים, האוויר. זה חלום שלי שאני רואה אותו מתגשם, באמצעותן".
שורה תחתונה:
"בזכות העובדה שאני לא מרחמת על עצמי, הגעתי למה שהגעתי".
הקליקו על התמונה ותגיעו לעוד סיפור חיים מרתק:
_______________________________________________________
מה הסיפור שלכם?
אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברתם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו- צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: sipur@laisha.co.il
