הכל קרה כל כך מהר
אור רום (33) מתל אביב, עובדת במשרד יחסי ציבור, אמא לבן שנתיים וחודשיים ולבן חודשיים, השאירה את בן זוגה, יונתן (33), עם הבן הגדול בבית כאשר כרעה ללדת את בנם השני.
"בלידה השנייה היה לי קשה להחליט מה אני רוצה לעשות, כי הבכור קשור אליי מאוד, וגם לאבא שלו כמובן", היא אומרת. "פחדתי שהוא יתעורר כשאנחנו לא בבית וייכנס ללחץ. הכנתי חברה שתבוא איתי. כשהתחילו לי צירים חשבתי שזה סתם, שאני לא הולכת ללדת. יונתן היה בעבודה, שלחתי לו הודעה שנראה לי שמשהו קורה, הוא אמר 'טוב, עוד חצי שעה אצא מהעבודה'. בסוף היו איתי שתי חברות, אחת רצתה שבעלה ייקח אותי לבית החולים במונית שלו, אבל המונית נתקעה.
"אחר כך הכל קרה כל כך מהר. הגעתי למיון עם פתיחה של שלוש אצבעות, אחרי חצי שעה מצאו מקום בחדר לידה, בדקו אותי וראו פתיחה של עשר. יונתן קיבל שתי הודעות: 'פתיחה 3' ואחרי שעה: 'מזל טוב'. מאז אנחנו חברות עוד יותר טובות, הן ראו אותי בחדר לידה! הן גם ממש מחוברות לתינוק בעקבות זה; יונתן עובד הרבה בלילות והן באות לעזור לכמה שעות בכל פעם, הפכנו למשפחה אחת גדולה".
זה לא בשבילו
כל כך הרבה בדיחות וסצנות נכתבו על חשבונו של הבעל המתעלף בחדר הלידה והמסיח את דעתו של הצוות הרפואי מהיולדת לגבר הרגיש.
קרן דראי (39) מאורנית, אשת שיווק בחודש התשיעי להריונה, חוותה זאת על בשרה לפני כשלוש שנים, כאשר ילדה את בכורה. "בלידה הראשונה לחץ הדם שלו ירד והוא כמעט התעלף", היא מספרת על בן זוגה שי מנדלבאום (45). "כולם היו צריכים להתעסק איתו ולא איתי. ביקשתי ממנו לעשות מסאז' חזק - והוא ליטף".
"בלידה הקרובה, אין לו מה לעשות בחדר לידה. אני צריכה אותו בהיריון, לא בלידה. הפעם לקחתי דולה, שלא בטוח שאשתמש בשירותיה. אני חושבת ששי יפריע לי בלידה, הוא מעצבן אותי כשהוא לא מבין מה אני צריכה בדיוק באותו רגע. אם הוא יהיה בלידה, אצטרך להסביר ולהיות ספציפית. הוא אדם מדהים, שקט ורגוע, אבל חדרי לידה זה לא בשבילו".
הוא רוצה להיות בלידה?
"הוא ויתר בשמחה. אני לא חושבת שגברים ממש יכולים להועיל בלידה. קשה להם לראות אישה שסובלת מכאבים. הם לא יכולים לעזור בכלום ולא מוצאים את עצמם. אני חושבת שזה מקום לנשים, לא סתם יש יותר מיילדות ופחות מיילדים. הוא יישאר עם הבן שלנו בבית ויקבל הודעה: 'יצא. בוא לבקר'".
האב הביולוגי יצא מהתמונה
שרון בלוך (49) מעין איילה, סופרת ומאמנת, הרתה את אורין (14) בעקבות יחסים מזדמנים. את ההיריון עברה לבדה. "הצעתי לאבא הביולוגי לצאת בשקט מהתמונה", היא אומרת. "זה היה היריון דרמטי ומאתגר שבעיצומו הקמתי עסק חדש. היה לי ברור שבלידה אמא שלי תהיה איתי, אבל לא הייתי בטוחה שהיא תוכל לתמוך בי בשקט. לכן ביקשתי מגלית - חברה טובה, שהיא דולה ומתקשרת - להצטרף אלינו.
"לקורס הכנה ללידה בבית חולים כולם הגיעו בזוגות ויצאתי משם בוכייה, אז הלכתי לקורס פרטי עם אמא שלי, חנה.
"ביום שאורין נולדה הייתה לי ירידת מים. התקלחתי, התארגנתי וצלצלתי לאמא שתבוא, ולבית החולים הגיעה גם גלית. עד שהכניסו אותי לחדר לידה עברו שעות, העברנו אותן עם נרות ומוזיקה והייתה התרגשות גדולה דווקא בגלל הסיטואציה הלא פשוטה".
ולפעמים החיים מחליטים בשבילך
שירה מילר (32) מבית שמש, בעלת עסק לברים מתוקים, אמא לארבעה ילדים (13, 10, 4 ושנתיים), הייתה עם בעלה בשלוש לידות. למרבה הצער, ברביעית כבר הייתה אלמנה.
"גיליתי שאני בהיריון עם הקטן יומיים אחרי שבעלי נפטר", היא מספרת. "הוא היה בן 32, יצא לעבודה, לקה באוטם לב ומת במקום. אחרי תשעה חודשים חברה התלוותה אליי וילדתי כבר באמבולנס, בדרך לחדר לידה. באיזשהו מקום שמחתי שלא הייתי צריכה להגיע לחדר לידה בלי בעלי".
עם בטן מקרקרת לא מתווכחים
עינב קופולוביץ' (32), פרסומאית מתל אביב, אמא לנועם, בן שנה וחצי, לא תכננה לקחת לחדר הלידה את אביה, יעקב מאירוביץ'. "בעלי דותן ואני נסענו ל'ליס' עם צירים. ההורים שלנו גרים רחוק. אמרנו להם שנעדכן אותם אם משהו יתפתח. הם כמובן לא הקשיבו לנו ופשוט באו, עשו פטרולים במסדרונות בית החולים", היא נזכרת.
"נכנסתי לחדר הלידה די מהר. אמא שלי הייתה לחוצה ולא רצתה להיכנס. דותן היה רעב והלך לקנות לאפה או שווארמה. אבא שלי נכנס להיות איתי, כבר הייתי בפתיחה מתקדמת, שמונה או תשע אצבעות. הייתי לחוצה. אבא שלי, מטפל בהכשרתו, נכנס להרגיע אותי. הוא עשה לי הילינג ושיאצו, כמעט נרדמתי מרוב רוגע. שמחתי שלאבא שלי יש כאלה ידיים טובות, ואשמח אם הוא יהיה איתי גם בלידה הבאה. כמה דקות אחרי שדותן חזר עם הלאפה, השתמשתי בכל הכוחות שאגרתי בעזרת אבא שלי, לחצתי ובתוך רבע שעה ילדתי. זה קירב אותנו מאוד; הוא ראה את הבת שלו הופכת לאמא".
בעלי הגיע באיחור של שעתיים
חן שגיא עטיה (35) מקיבוץ הזורע, מזכירת מפעל: "נועם (6.5) נולד בשבוע 34. הייתי סטודנטית עם מבחנים ועבודה סמינריונית, קמתי בבוקר והייתי צריכה ללכת ללמוד ולעבוד. התחלתי להרגיש כאבי גב ולא חשבתי שאלה צירים, ציפיתי לכאבי בטן. בעלי גיא ואני הלכנו לעשות מוניטור. באותו יום היה לגיא מבחן עם חומר פתוח והוא לקח מחבר קלסר כדי לצלם את החומר ולהחזיר לו.
"כששלחו אותנו לבית החולים, ללידה, החבר אמר: 'סבבה שאתה לא בא למבחן, אבל אני חייב את החומר שלי'. גיא היה צריך לצאת הביתה, לקחת את הקלסר ולפגוש את החבר כדי להחזיר לו. אמא שלי הייתה באנגליה, בביקור אצל אחותה, אז לא יכולנו להתקשר אליה. התקשרנו לאמא של גיא. היא באה להיות איתי בחדר לידה עד שגיא הגיע, אחרי יותר משעתיים. יש לה רק בנים ואני כמו הבת שלה. הרגשתי נוח לידה, היא עשתה הכל: לחצה לי בגב, החזיקה לי את היד. התפללנו שגיא יספיק להגיע ללידה, וברגע האחרון הוא באמת הגיע".
בעלי חלה בסרטן ושהה בבידוד
לילך שאוט (44) מעפולה, סמנכ"לית מכירות, אמא לשירה (13.5), הייתה בחודש הרביעי להריונה כאשר בעלה, רונן, אובחן כחולה לוקמיה. "הייתה התלבטות אם להמשיך את ההיריון", היא נזכרת. "לא ידענו אם יהיה אבא לילדים שלנו, הסיכויים שיחלים היו אז 20%. הוא אמר לי: 'ממשיכים. זה ייתן לי כוח לצאת מזה'. ביליתי את שלושת החודשים האחרונים של ההיריון לצדו, במחלקה המטולוגית ברמב"ם, עם החומרים שיש שם, עם הקושי והבכי.
"שלושה שבועות לפני הלידה, רונן חזר מהשתלת מח עצם ונדרש להיות בבידוד. התיק כבר היה מוכן - אמא שלי, מרי, הכינה אותו מראש. התכנון היה שברגע שאני מתחילה להרגיש את הצירים, אני מתקשרת אליה שתגיע. התחלתי להרגיש צירון ראשון והתקשרתי לאמא, היא הגיעה לבית החולים 25 דקות אחר כך. התחושה הייתה קשה, בכיתי, לא הייתה פתיחה והתלבטתי אם לספר לרופאים את הסיפור שלי. שלחו אותי לעלות ולרדת במדרגות.
"חלפו השעות וראיתי שאני לא מתקדמת לשום מקום, תפסתי את המיילדת ואמרתי לה: 'אני פה עם אמא, והבעל שלי בבית אחרי השתלת מח עצם. אני צריכה לסיים את הדבר הזה עכשיו ומהר, כדי לחזור כמה שיותר מהר הביתה'. היא דאגה שיטפלו בי, נתנו לי זירוז ואחרי כמה שעות שירה נולדה. אמא הייתה איתי בחדר לידה, ליטפה אותי וכל הזמן עודדה וחיזקה אותי. במחלקת יולדות הבעלים מגיעים עם פרחים ודובונים, אני הייתי שם לבד, אבל חזרתי הביתה עם מתנה לרונן".
תחשבו טוב מי אתן רוצות שיהיה איתכן בחדר הלידה
"חשוב ונכון ללוות יולדות ללידה", אומרת חגית בן שחר מהמכללה האקדמית גורדון, מומחית בטיפול בטראומות לידה ובמניעתן. "לרוב לידה היא תהליך מאתגר. היולדת (והיילוד) מתמודדים עם טלטלות רגשיות וכאבים פיזיים שאינם מוכרים מחוויות היומיום. בנוסף, הלידה המודרנית מתנהלת במסגרת פרוטוקולים רפואיים, שעלולים לגרום ללחץ רב.
יולדת זקוקה למרחב שקט ובטוח, ותפקיד המלווים לתמוך ביולדת ובצרכיה הפיזיים והרגשיים ובמקביל לתווך בינה לבין צוות בית החולים.
"בעשורים האחרונים מקובל שבן זוגה של היולדת מלווה אותה בלידה. ישנם זוגות שבעבורם זה שיתוף טבעי וברור, אך ישנם לא מעט גברים שמתקשים להתמודד עם מראות הלידה. חלקם נזכרים במראות קרב ממלחמה, אחרים מתקשים להיות עדים לכאבה של זוגתם. ויש נשים שמעדיפות שבן הזוג יישאר מאחורי הדלת מסיבות דתיות או אישיות.
"כדאי שהיולדת תבחר בקפידה את מלוויה. מלווה אמור להיות אדם שנוח לה איתו בכל מצב - כזה שיוכל לשמש לה לפה מול צוות חדר הלידה, שידע לתמוך, לעודד ולפרגן. זו יכולה להיות חברה, אחות, אמא, דולה או מיילדת פרטית. הבחירה היא באדם שנכון לצאת איתו למסע חשוב ולחזור ממנו מועצמת".
