אהבה בסיכון גבוה: איך מתגברים על הפחד ומוצאים זוגיות טובה?
רעות אוסטרוף נתקלה באקס ובחברה החדשה שלו. הוא נראה מאושר והיא מאושרת בשבילו, אבל מה איתה? והאם הגיע הזמן לוותר על הריגושים בשביל זוגיות יציבה?
ראיתי השבוע את ההוא שיכולתי להיות אתו מאושרת. לחיות אתו חיי נוחות. בבוקר נשיקה לפני שהולכים לעבודה, בערב בהייה משותפת בטלוויזיה, ולבשל לו חביתה. להזדיין מיסיונרית ולזייף אהבה.
ראיתי אותו. אותו ואותה. את מקומי תפסה אחרת, והנה הם הולכים חבוקים בשדרה. והוא מאושר, או לפחות כך נראה, אי אפשר לדעת איתו. הוא חסום רגשית, תמיד היה. ואצלי רגשות הם קשת של צבעים. כשזה טוב זה טוב וכשזה רע זה רע, אבל זה תמיד עז. והוא אפור.
אז ויתרתי, כי שיעמם לי. חיים רק פעם אחת ואני רוצה את כל החבילה.
והנה הם בשדרה, וטוב להם, או לפחות כך נראה, אי אפשר לדעת איתו. טוב לו, וטוב לי שטוב לו.
אבל מתי יגיע תורי? מתי אתן לעצמי את האפשרות? פעם אהבה הייתה לי יותר פשוטה. היום היא מלחמה. כי אם זה לא כרוך בקרבות, אז כנראה שהוא לא הגיבור שלי. אני אוהבת את הסכנה, את הריגוש, את הבלתי מושג. אני אוהבת את האתגר, מכורה לכאב.
ואז מגיע הגיל הזה שצריכים להתבגר, להעדיף את הפשוט והנוח, את הבטוח על פני הבלתי מושג. ומתי אני אלמד?
אני עדיין בוחרת את הקשים ביותר לפיצוח, הם לא פנויים רגשית ואני מתה לשנות אותם. אף פעם לא הצלחתי, אגב. תמיד מפסידה במשחק, אוספת שאריות של מישהי שהייתה פעם אני, אוחזת בלב המדמם שלי ומפנה את מקומי. נהנית מהשקט לתקופה, קצרה, ואז מוצאת שחקן חדש.
ומה אם אני מכורה? ומה אם אף פעם לא ארגע? כי אז על מה אכתוב? אז קודם לכאוב. לדמם מילים, למצוא מוזות, סיפורים מעניינים, השראה. אחר כך למצוא אהבה. להמשיך להכאיב לעצמי, כדי שלא יסתיימו הנושאים. כי אף אחד לא אוהב לקרוא סיפורים שמחים.
זה לא אתה, זאת אני
עוד לא סיימתי לבכות על הטעות הקודמת שלי, ומיד מתחילה חדשה. תמיד עושה בלאגן, בעיקר בראש. כבר לא מזהה בין דרמות שאני יוצרת לאלו האמתיות ואז אוטומטית אני בורחת.
וככה, מאחד לשני מנתרת. אומרת שאני בנויה לאהבה, אבל לא נותנת להם הזדמנות. גם לא לעצמי. יצר הרסני.
לפני יומיים שכבתי במיטה של האחרון, בשעה הזו שבין לילה לבוקר. שכבנו ערים, חולקים סיפורי חיים. הוא שיתף בשריטות והחוויות הטובות יותר והטובות פחות, והצלקות שהוא נושא אתו כבר שנים, אלו שיהפכו אותו לצרה החדשה שלי. רציתי לנשק אותו ואותן ולספר לו כמה הוא מדהים. אבל במקום זה תהיתי, בקול רם, מעניין מי היה הבחור שלי, שהפך אותי לכזו, שמתמכרת לבעיות, מחפשת מיטות חולות. ובזמן שנפגשתי אתו, ויתרתי על אחרים. שידוכים בטוחים. כי מה כבר מענין בבטוח?
אני לא רוצה להיות רעות של השנה האחרונה. הייתה לי שנה נוראית, מלאה בטעויות. "יש בך פוטנציאל להיות הטעות הבאה שלי. אז אני חותכת". ברחתי.
אני אפילו כבר לא מצפה שירוצו אחרי. אני רצה סביב עצמי. העיר הזו שיגעה אותי, אני לא רוצה להשתגע יותר. אני כבר עייפה.
רוצה הכל ולא רוצה כלום ובעיקר מחפשת סכנה. והמחשבות, הן באות בלילה, ולא עוזבות כשמגיע הבוקר. אהבתי מישהו. אהבתי ועכשיו כבר לא, או פחות. זה בא בתקופות ובעיקר בלילות. ויש חלל, והוא ריק מדי בשביל להישאר כזה. אז בנתיים אני צפה. ממלאת אותו באתגרים, צדה סכנות, חיה על ריגושים. חיה, ואז בורחת.
