ההדמיה משקרת: הספרייה הלאומית תישאר ריקה, אז מה רע בבניין הישן?

כמו בכל מבנה, גם ההדמיה של הספרייה הלאומית מטעה. לא הטעיה שנוגעת לצורתו של המבנה, חלילה; הטעיה בנוגע לאנשים שמוצגים בה.

הדמיות מיום הפתיחה של הספריה. האנשים הצעירים האלה יבואו רק בפתיחה. כי מי צריך ספרייה לאומית? (הדמיה: משרד הרצוג דה מרון)

ראו, למשל, את הצעירה הבלונדינית עם השמלה הלבנה. הביטו בשתי הצעירות בהירות-השיער שמשקיפות על שתי בלונדיניות אחרות. ראו את הזוג הצעיר שיושב וקורא בנחת. ועכשיו השיבו לי בבקשה, מה לא בסדר בהדמיה?

הגיל של האנשים בהדמיה, ומספר האנשים בהדמיה.

היום אין שעת סיפור. וגם מחר לא. ולמה בכלל שנבוא למקום שכוח אל זה, אי שם בקרית הלאום? (הדמיה: משרד הרצוג דה מרון)

אפשר לחשוב שהגענו לאזור בילוי צעיר ושוקק חיים בלב העיר, או לבית קפה בחוף הים. אבל לא, חברים – כאן מדובר בספרייה הלאומית שבקרית הלאום בירושלים. צירוף מלים לאומיות שמשאיר בך תחושת יובש ושממה חרישית, ללא שמחת חיים. מי בכלל יגיע לספרייה הלאומית, בעידן של דיגיטציה ומאגרי מידע באינטרנט? למה צריך אותה, כשאפילו במכון ויצמן ברחובות חוסלה הספרייה המרכזית?

האנשים הצעירים והרבים בהדמיות לא יפקדו אותה. לכל היותר, כמה פנסיונרים חביבים שהיטלטלו בתחבורה ציבורית מייאשת בכוחות עצמם או בסיוע דחיפת גלגלים, כדי ליהנות ממעט תרבות ומזגן ביום קיץ חם. לצדם נראה שני חוקרים מנומנמים ומנומסים שעדיין לא הבינו מה זה wi-fi, ושמחקרם האחרון מתעסק בקשר בין כתב ידו של אלברט איינשטיין, מסכת שבת בתלמוד הבבלי ותורת היחסות. לשם כך עליהם לעיין בכתב היד המקורי, תוך התייחסות לכתמים זעירים של שומן וזיעה שנספגו מקצות אצבעותיו של איינשטיין בדפנות הנייר.

עוד הדמיה מטעה. למצולמים אין קשר לכתבה. (הדמיה: משרד הרצוג דה מרון)

ולא שאני מזלזל במחקר כזה. גם לא בספריות בעידן האינטרנט. נהפוך הוא, אני עצמי מנוי בספרייה השכונתית, השוקקת חיים ומנויים. ולמה היא כזו? כי היא נגישה, היא שכונתית, יש בה פעם בשבוע שעת סיפור או מפגש עם סופר צעיר, ופשוט כיף להחליף בה ספרים - וכל זה בחינם.

אבל הספרייה הלאומית לא שייכת לז'אנר הספרותי הזה. היא רומן היסטורי מונומנטלי ועב כרס, שמעטים האנשים שעדיין קוראים בו, לא כל שכן מתאמצים לכתת רגליים כדי להגיע אליו.

באמצע השממה שתולה ספרייה. העיקר שהיא לא מסתירה את הכנסת. (הדמיה: משרד הרצוג דה מרון)

היא לא ממוקמת בלב שכונה עירונית שבה חיים אנשים, אלא בקרית הלאום – מתחם נפוח מעודף לאומיות ומונומטליות, שרק כף רגלם של בודדים דרכה בין מרחבי הריק שלו, שבהם מפוזרים פה ושם מונומנטים אדריכליים בשמש הקופחת (ממש כמו הספרייה עצמה, שאין לה ולו עץ אחד חביב שיצל עליה בהדמיות, וייתכן אפילו שיסתיר חלק מיופיה חלילה, במציאות). אז אחרי הכנסת, בית המשפט העליון, מבני הממשלה, ארמון ראש הממשלה ומוזיאון ישראל תצטרף לכאן גם הספרייה כמוזיאון המונומנטלי הבא. עם חלל תצוגה לתערוכות קבועות ומתחלפות, מרכז מבקרים, חנות ספרים (מזכרות), אולם כנסים, בית קפה ומחסני אוספים.

ספיריה לאומית או מוזיאון הספר הלאומי? מבקרים בתערוכה (הדמיה: משרד הרצוג דה מרון)

ועכשיו הגענו לעיקר: המחסנים. הגנזך. בית הגנזים. לב לבה של הספריה בתכנון משרד האדריכלים השווייצרי הנודע הרצוג ודה מרון . 8 מיליון פריטים לאחסון. ומשנה לשנה הפריטים מתרבים. והם חבויים במרתף כשהבניין כולו יושב עליהם. כלומר, בנינו עוד מוזיאון ראווה חדש עם 45,000 מ"ר בשביל לאחסן 2,000 מ"ר במרתף. לא קצת התבלבלנו בין עיקר וטפל? הרי מבנה מרשים כבר קיים היום לספרייה הלאומית בירושלים. הוא יושב בגבעת רם מאז 1960. אז אם צר המקום וצריך לבנות מחסן, למה לא בנו מחסן לגנזך? בשביל לשתות חלב לא צריך לקנות פרה.

מבנה הספרייה הלאומית הקיים בגבעת רם, בתכנון האדריכלים חנן הברון וזיוה ארמוני. אם חסר מקום לאיחסון לא צריך לבנות בניין חדש. (צילום: ארכיון אדריכלות ישראל)

רק לחשוב מה אפשר היה לעשות לטובת הספרות העברית, האוספים הלאומיים והמחקר בכלל, אם היינו לוקחים את אותם 120 מיליון דולר שמוקדשים לבניית הבניין החדש (לא כולל תחזוקה שוטפת שלו), והיינו משקיעים אותם במחקר ובאוספים נגישים לכל דרך האינטרנט?

כי למרות ההתפתחות הטכנולוגית, המין האנושי עדיין לא התקדם הרבה מאז עידן האבן והפירמידות כשזה מגיע לתחום הכבוד והאנדרטאות. אנו עדיין רוצים להקים לעצמנו מציבות לאומיות שיפארו את שמנו, במבנים מונומנטליים שלציבור הרחב לא יהיה באמת מה לעשות בהם, מלבד לדעת שהריבון חזק ושולט.

אילו יכולתי לכתוב משהו למשפחות רוטשילד וגוטסמן, התורמות הנדיבות לספרייה, הייתי כותב להן ששבענו מצבות ואבן. אנחנו רוצים לחיות. השקיעו באנשים ולא בבניינים.