זה קרה חודש אחרי שטל שביט נהרג מפגיעת מכונית. הכותב והעורך הנערץ על קהילת האופנוענים חובבי הרכב בארץ השאיר אחריו הורים, אחיות, שני ילדים. וכמו כולם, הוא השאיר אחריו גם חשבון אימייל.
"טל נהרג במרץ 2011, ובאפריל פתאום קיבלתי טלפון מחבר טוב שלו", מספרת אחותו, ורד שביט (42), תושבת תל אביב. "הוא אמר: 'קיבלתי מייל מאח שלך. פרצו לו למייל ומפיצים משם ספאם. תגידי למשפחה, שלא ייבהלו כשהם רואים פתאום מייל מטל'".
האירוע הזה שינה את חייה של ורד שביט - היום בלוגרית ("אבק דיגיטלי"), מרצה וחוקרת מוערכת בתחום העיזבון הדיגיטלי. "לא הספקתי להודיע למשפחה, כולם כבר ראו עד שהתקשרתי", היא מספרת. "כשפורצים לנו למייל בחיינו, זה לא נוח. אבל כשפורצים למייל שלנו אחרי מותנו זה ממש קשה".
מה עשית?
"היה ברור שאלה האקרים שהתלבשו על החשבון שלו באופן מקרי. מחקתי את המיילים האלה בזעם, אבל חברה טובה אחרת שלו שמרה אותם; היא לא הייתה מסוגלת למחוק למרות שידעה שזה לא באמת הוא
ששלח אותם. מזל, כי עד היום אני משתמשת בהרצאות שלי בצילומי המסך האלה.
"בכל משפחה יש חלוקת תפקידים אחרי מקרה של מוות. אני לקחתי על עצמי לטפל במחשבים של טל, לעבור עליהם לפני שהם עוברים לילדים שלו. אבל לקח לי שבועות להכניס את המחשב הנייד לחשמל, ועוד שבועות ללחוץ על כפתור ההדלקה. להיכנס למחשב זה להיכנס למקום הכי אישי, ממש כמו להיכנס לחדר השינה של טל. בסוף ישבתי, מיינתי את המיילים שלו, איתרתי את התמונות האחרונות שהוא צילם ושלחתי אותן לאנשים שצולמו בהן.
"באותה תקופה עשיתי תהליך ארוך כדי לקבל את השליטה על המייל שלו שנפרץ, כדי שיהיה ברשות המשפחה. השילוב של שני הדברים, הפריצה למייל של טל וההתמודדות עם המחשבים שלו, היה קשה מאוד".
"המוות חצה את החיים שלי"
זה לא היה הרגע הקשה היחיד בשנה הזו. "קצת לפני כן, באותה שנה ממש, פיטרו אותי מהעבודה והאיש שהייתי נשואה לו עזב אותי", מספרת שביט. "הייתי מפיקת טלוויזיה 11 שנה, עזבתי כדי לנהל עמותה ("עיגול לטובה") במשך שנה וחצי, ואז בפעם הראשונה בחיי פיטרו אותי.
"אבל קצת אחר כך טל נהרג, וכיום הכל - הנישואים, הגירושים, העבודה, הפיטורים - נראה לי מגלגול קודם. כל מה שהיה לפני המוות של טל כאילו לא היה. המוות שלו חצה את החיים שלי".
הייתם קרובים?
"לא בדיוק, כי היה בינינו פער גילים גדול. כשהוא נהרג הוא היה בן 55, ואני בת 37. הרבה שנים הייתי בשבילו 'האחות הקטנה', ורק בשנים האחרונות לחייו הוא הכיר אותי והעריך אותי בתור בן אדם בוגר. זה חלק מהקושי במוות: תחושת ההחמצה. הדברים שלא הספקנו לעשות יחד".
כמו מה?
"סתם דברים קטנים שכואבים. כרטיסים שקנינו להצגה שתכננו ללכת אליה יחד ולא הספקנו. מסעדות טובות שרציתי לקחת אותו אליהן - טל העריך אוכל טוב, דברים קטנים שנשארים פרומים".
איך הוא נהרג?
"בזמן שהוא רכב על האופנוע שלו. נהג שעצר בשוליים הימניים החליט פתאום לחצות את הכביש הראשי לרוחב, כדי להגיע לצד השמאלי. טל הגיע באותו זמן ובלם, והצליח להציל את חייו של הנהג, אבל לא את החיים של עצמו. מה שהיה נורא זה שהנהג, שהואשם בגרימת מוות ברשלנות, לא לקח בכלל אחריות, ועוד ניסה לשקר ולהאשים את טל. אבל השופט היה מאד חד משמעי, ושלח אותו ל־14 חודשים בכלא ו־13 שנות שלילת רישיון.
"לשבת במשפט היה סיוט. אבא שלי ואחותי ישבו שם כל יום כל היום, אבל אני לא יכולתי. זה היה מעל לכוחותיי. לראות את מי שהרג את האח שלי צוחק עם המלווים שלו... הוא צחק ואני בכיתי".
חזרת לעבוד?
"לא, לא הייתי מסוגלת. נסעתי לחו"ל לחצי שנה, וחזרתי ליום השנה של טל".
חיים שלמים בתוך ענן
משם התגלגלו הדברים, כמו שרק קוביות גורל יכולות להתגלגל, כדי להביא אותה למקצוע הבא שלה: חוקרת מוות דיגיטלי. "שמעתי על בחור צעיר שנהרג, וגנבו את הטלפון של החברה הטובה שלו, שהיו שמורים עליו תמונות וסרטוני וידאו של אותו בחור. המשפחה עמדה מול אובדן עצום, חומר שאי אפשר לשחזר. כשדיברתי על זה עם חבר, הוא הציע: 'אולי תכתבי על זה?'
"לקח לי שבועיים, והחלטתי לחקור את הנושא של מוות בעידן הדיגיטלי. בסופו של דבר, עלו ארבע כתבות שלי לאתר ynet. אבל הבנתי שזה נושא גדול ושיש לי יותר חומרים ממה שאפשר להעלות בסדרת כתבות. החלטתי לפתוח בלוג".
למה בעצם זה נושא כל כך גדול?
"כי החיים שלנו היום מקוונים לגמרי. הם נמצאים בטלפון, בטאבלט, במחשב הנייד והנייח, במחשב במשרד, בגיבוי בענן, בגיבוי בדיסקים, בכרטיסי זיכרון, בדרופבוקס, במייל, בפייסבוק, בטוויטר, באינסטגרם... יש המון מידע פרטי שלנו שמסתובב לו בעולם, וצריך להחליט מה קורה ביחס אליו אחרי מותנו. למי מותר להיכנס אלינו לפייסבוק? למיילים? למי יש סיסמה למכשיר הטלפון שלנו?
"כל התיעוד שלנו היום הוא דיגיטלי. אף אחד לא מדפיס היום תמונות. אם אדם צעיר נהרג היום, יש תמונות פיזיות שלו רק מילדותו. ואם אין גישה למכשיר שלו בגלל שאין סיסמה או בגלל שהמכשיר נהרס, זה אובדן עצום; אלה תמונות שהולכות לאיבוד לצמיתות.
"ויש את החשבונות השונים - פייסבוק, אינסטגרם, טוויטר - של האהובים שלנו שהולכים לעולמם, ואין לנו גישה אליהם. היה סיפור לא מזמן בארצות הברית, על נער בן 15 שהתאבד ולא השאיר מכתב. הוריו, שחרב עולמם, רצו להיכנס למייל ולחשבון הפייסבוק שלו כדי לקבל רמזים, אבל פייסבוק סירבו מתוך החובה לעיקרון השמירה על פרטיות. בכלל, בפייסבוק, ברגע שהחברה מדווחת שמשתמש מת, הפרופיל שלו הופך אוטומטית לפרופיל הנצחה. זה אומר שאי אפשר להיכנס אליו גם אם יש לנו שם משתמש וסיסמה. גם אם מישהו כותב שם משהו פוגעני, או מתייג את הנפטר - לקרובים אין אפשרות לעשות שום דבר.
"לחיים הדיגיטליים שלנו יש השלכות לא רק רגשיות, אלא גם עסקיות. אדם יכול ללכת לעולמו עם הסיסמה לאתר של העסק, למשל. או שיש נשים שהבעל שלהן מת ואין להן מושג איך לגשת לחשבונות הבנק המקוונים. בקיצור, יש פה משהו חדש שדורש התייחסות חדשה".
בעקבות ילדים וחיילים
"בכלל לא תכננתי להיות מומחית למוות דיגיטלי. זה קרה מעצמו", היא מספרת. "קצת אחרי שהעליתי את הבלוג לאוויר, כבר פנו אליי להרצאות. ופתאום גיליתי שאני אוהבת להרצות. שזה כמו לספר סיפור.
"אחר כך הלכתי ועשיתי סקר - הראשון בארץ שנעשה על עיזבון דיגיטלי. שאלתי בו למי נרצה לתת גישה אחרי מותנו לטלפון שלנו, למיילים, לחשבונות ברשתות החברתיות, להיסטוריית הגלישה והחיפוש במחשב. שאלתי גם למי מקרובינו היינו מבקשים גישה ממוחשבת אחרי מותם. לבן הזוג? לילדים? להורים?"
ומה ענו לך?
"האמת היא שהופתעתי מהתשובות. אנשים הסכימו שייכנסו להם למייל ולרשתות החברתיות, אבל לא להיסטוריית הגלישה והחיפוש. מה שהיה פחות מפתיע זה שאנשים הכי רוצים גישה לעיזבון הדיגיטלי של הילדים. מישהי אמרה לי: 'אם משהו יקרה לילדים שלי, שמישהו ינסה לעצור אותי'. במציאות, למרבה הצער, הורים מגלים שהמדיניות של רוב הספקים והפלטפורמות היא לא לתת גישה לאף אחד. גם לא להורים לקטינים".
עם ההרצאות היא הגיעה גם לצבא. "היה לי ממש חשוב להגיע לקצינות נפגעים של צה"ל. מדובר באנשים צעירים, שרוב מה שישאירו אחריהם, אם חלילה ייהרגו, יהיה דיגיטלי. קצינות הנפגעים פוגשות את ההורים בחלון זמן קריטי, קצת אחרי שהאסון קרה ועוד אפשר לעשות משהו, לגשת לחשבונות שאחרי כן כבר ייסגרו.
"במשוב אחרי ההרצאה הראשונה הן ביקשו לקבל כלים פרקטיים. אז ישבתי וכתבתי חוברת - מדריך להתמודדות עם ההיבטים הדיגיטליים של המוות. המדריך הזה נמצא היום בבלוג וניתן להוריד אותו חינם. את החוברת בעברית הוצאתי ב־17.8, יום ההולדת של טל. את החוברת באנגלית הוצאתי ליום השנה שלו".
ואחרי ההרצאות הגיעו המחקרים. שביט חברה כיום בשתי קהילות בינלאומיות של חוקרים ואנשי מקצוע שעוסקים בהיבטים הדיגיטליים של מוות, השתתפה בסימפוזיונים אקדמיים באנגליה וכתבה מאמרים למגזינים בפינלנד ובגרמניה. "אפילו הזמינו אותי לדבר בכנסת הקודמת, בוועדת פניות הציבור, כדי לפתוח את הדיון בנושא", היא מספרת. "בנוסף לכך, הקמתי בתוך לשכת עורכי הדין של מחוז תל אביב תת־ועדה לענייני עיזבון דיגיטלי. אנחנו מנסים לנסח נייר עמדה שיביא לכך שחוק הירושה יהיה ברור גם בעניין עיזבון דיגיטלי. הדבר הבא שחשוב לי הוא קשר עם הצבא: מחודש יוני אני מחכה לפגישה עם ראש אכ"א. מחתימים את החיילים על כל כך הרבה טפסים, הייתי רוצה שישאלו אותם גם מה היו רוצים שיקרה עם הנכסים הדיגיטליים שלהם אחרי מותם, חלילה. ככה נדע מה הם רצו, ואפשר יהיה לחסוך המון כאב לב וכאב ראש למשפחה".
במקביל למחקר ולהרצאות, שביט ממשיכה להפעיל את הבלוג שלה. ולמרות שהיא מנוסה בעיסוק במוות, יש גם דברים שלא פשוטים לה. "יש פוסטים שממש קשה לי לכתוב", היא אומרת. "אחד מהם היה על אורון שאול, שנעדר ב'צוק איתן'. אנשים הורידו תמונות מהפרופיל שלו, וכתבו ופרסמו פוסטים שטענו שיש להם מידע עליו, שהוא עובר עינויים, שהוא מת... זו הייתה אכזריות כלפי המשפחה שלו.
"פוסט אחר שהיה לי קשה לכתוב היה על הצד המכוער של מוות בעידן הדיגיטלי. מתברר שכמו שיש בכל מקום באינטרנט 'טרולים', אנשים שבכוונה כותבים תגובות מרגיזות ומכאיבות, ככה יש גם טרולים של מוות. קהל היעד שלהם הוא דפי זיכרון ומשפחות שכולות. הם עושים דברים איומים: מתעללים במשפחות שכולות, מחריבים אתרי זיכרון, עושים מניפולציות על תמונות של אנשים מתים. אחד הסיפורים בפוסט הזה הוא על כך שבחורה נהרגה בתאונה, ותמונות שצולמו בזירת האירוע דלפו לרשת. היו אנשים ששלחו את התמונות האלו בכוונה למשפחה, עם כותרת תמימה כדי שהם יפתחו. סיפור נוראי".
איזה פוסט לקח לך הכי הרבה זמן לכתוב?
"את הפוסט על מה לעשות כשרואים בפייסבוק פוסט אובדני. היה לי כל כך קשה, שלקח לי שנה לכתוב אותו. שנה לפני כן ראיתי בפיד שלי פוסט של חבר פייסבוק שלי, שהיה ברור ממנו שהוא הולך להתאבד. לא היו לי כתובת וטלפון שלו, ופשוט לא ידעתי מה לעשות. למרבה המזל אנשים אחרים שראו את הפוסט הזעיקו את המשטרה, ומצאו אותו כבר אחרי שהוא בלע כדורים, אבל הצליחו להציל אותו. לקח לי שנה לכתוב את הפוסט הזה, עם הוראות ברורות, ואני גאה בו מאוד. גם קיבלתי עליו פידבקים מצוינים מאנשי מקצוע".
תליון משברי אופנוע
להרצאות שלה, וגם לריאיון העיתונאי לכתבה הזו, ורד מגיעה עם תליון יוצא דופן. "זו חתיכת פלסטיק מהאופנוע של טל", היא מסבירה. "חלק מהקוואסקי שעליו הוא רכב. חברה טובה שלו אספה שאריות ועשתה מהן תליונים בשבילי, בשבילה ובשביל הילדים של טל".
כל העיסוק הזה במוות בטח לא מקל את ההתמודדות.
"זה קשה ומחזיר אותי כל הזמן לרגעים לא פשוטים בחיים שלי. לכן אני מקפידה לא לעשות ייעוץ אישי. אם אהיה מוקפת באנשים אבלים זה יגמור אותי. אני תוהה לפעמים אם יכולתי למצוא מקצוע שיהיו מעורבות בו פחות דמעות, אבל אני יודעת שדרך העיסוק הזה אני מצליחה לעזור לאנשים אחרים. אחרי שטל נהרג העולם הפסיק להרגיש הגיוני. דרך העיסוק הזה אני לפחות מצליחה להרגיש שאני עושה משהו משמעותי".
מה החזון שלך?
"אני רוצה לשנות את השיח על מוות. אנשים חושבים שאם הם ידברו על המוות שלהם או יכתבו צוואה הם יקדמו את מותם. אבל האמת היא שכל הזמן מתים אנשים שלא כתבו צוואה.
"אני רוצה שאנשים ידברו על מוות בצורה פתוחה וכנה וגלויה, ממקום בריא. מוות נשאר הטאבו האחרון; הנושא האחרון שלא מעזים לדבר עליו. בעיניי, כמו ששיחות על סקס שיפרו את הסקס, ככה שיחות על מוות ישפרו את המיתה.
"ואני רוצה לעודד אנשים לנהל את התכנים הדיגיטליים בחייהם. כי כולנו הולכים למות, וכולנו הולכים להשאיר אחרינו ערימות עצומות של תכנים. חשוב יותר לנהל את הנכסים הדיגיטליים שלנו מאשר את אלה הפיזיים. אם לא השארנו צוואה, זה פתיר: יש חקיקה, יש תקדימים, יש נורמות. עם הנכסים הדיגיטליים זה סיפור אחר. אם לא נדאג לזה, הם ילכו לאיבוד לצמיתות".
- חבבו את "לאשה" בפייסבוק
- חדש וכייפי: האפליקציה החדשה של "לאשה"
- חפשו אותנו באינסטגרם: LAISHAMAG
