הסיפור של סוזי פייבור־המילטון הוא קודם כל סיפור של הישרדות. מבחוץ, היא נראתה תמיד כמו נסיכה באגדה אמריקאית: הנערה הבלונדינית, היפהפייה, האתלטית האולימפית המצטיינת, שנישאת לאהוב נעוריה, כוכב הבייסבול, וגרה בפרוור נינוח.
בפנים, הגעש והסערות לא הניחו לה לרגע - ילדות רצופת קשיים לצדו של אח חולה נפש, קריירה תובענית שלא היו לה כלים נפשיים להתמודד איתה, התאבדותו של האח וקריסה נפשית שלה עצמה, שלא אובחנה כראוי והובילה אותה לעבוד, עד כמה שקשה להאמין - כזונת צמרת.
"איך שרדת?" אני שואלת אותה בריאיון מיוחד ל"לאשה" שנערך בסקייפ. "זה לא היה קל", היא אומרת.
"אני יודעת שכשמסתכלים עליי מבחוץ, נדמה שעברתי הכל בקלות, אבל תאמיני לי, זה היה סיוט נורא. אני מרגישה בת מזל שיכולתי לפנות לרופאים מהשורה הראשונה; שבעלי תמך בי במאה אחוז ואמר לי כל הזמן לא להתבייש, לא לפחד משום דבר; ושהבת שלי גדלה להיות אדם מדהים ומלא חמלה, שמבין מה זאת מחלת נפש יותר מ־99 אחוז מהציבור. אני עדיין מרגישה שכל יום הוא התמודדות מחודשת, אבל עכשיו אני כבר בטוחה שאני בדרך הנכונה ולכן יש לי כוח להמשיך".
בימים אלה ראתה אור האוטוביוגרפיה של פייבור־המילטון, "Fast Girl - A Life Spent Running from Madness" (כותרת שיש בה משחק מילים על "ריצה" אבל גם "בריחה" משיגעון).
בספר חושפני, מפורט ונוגע ללב, היא מספרת איך גדלה להיות אצנית תחרותית עד אימה, כזאת שהמאמנים שלה אמרו לה תמיד לא לחשוף את חולשותיה, ולכן לא העזה לספר כמה קשה לה וכמה היא חרדה מכל הפסד; איך העמידה פנים שנתקלה באצנית אחרת ונפלה, משום שלא יכלה להתמודד עם האפשרות שתפסיד בגמר האולימפי; ואיך אחרי שפרשה מריצה, לא מצאה טעם בשגרת החיים הרכה והבטוחה שלה וחיפשה משהו אחר שיציף אותה באדרנלין - והמשהו הזה, עבודתה כיצאנית בלאס וגאס, נחשף והוביל לסערה בתקשורת ולביטול חוזים כפרזנטורית של חברות ענק וכצפוי, גם הפנה כלפיה אצבע מאשימה וצקצוקים מכל עבר.
אלופה משותקת
פייבור־המילטון, היום בת 48, נולדה בסטיבנס פוינט, ויסקונסין, הבת הקטנה במשפחה בת חמישה ילדים. היא החלה לרוץ כבר בגיל תשע. ברגע שהתחילה להתחרות, וגם לנצח, בתחרויות אזוריות וארציות, היה ברור שיש לה כישרון יוצא דופן. היא גרפה מדליות, הוכתרה לאלופת ארצות הברית בריצת 1,500 מטר וסומנה כמועמדת לסגל האולימפי בריצות למרחקים בינוניים (800 ו־1,500 מטר).
"כבר ביסודי, המורים להתעמלות עודדו אותי לרוץ", אומרת פייבור־המילטון. "כל הילדות שיחקתי ביערות שליד הבית, דילגתי ורצתי מסביב כמו סוסה. רצתי בעיקר בגלל התחושה הנהדרת שהייתה לי, סוג של מנוחה למוח, לאו דווקא בגלל מטרות מקצועיות - אם כי כבר בגיל צעיר כולם אמרו שאני מאוד מיוחדת ושיום יבוא ואגיע לאולימפיאדה".
היא אכן הגיעה, לשלוש אולימפיאדות, כחלק מסגל האתלטיקה האמריקאי בברצלונה (1992), אטלנטה (1996) וסידני (2000). היא הגיעה למקצי הגמר, אבל מעולם לא זכתה במדליה, ובאולימפיאדת סידני, שבה הייתה המועמדת הוודאית לניצחון, נפלה על המסלול ולא השלימה את הריצה.
שנים לאחר מכן, בראיון לבי־בי־סי, היא הודתה שזייפה את הנפילה ואת הפציעה, אחרי שהבינה שאין לה סיכוי לנצח ושהיא לא מסוגלת להתמודד עם הכישלון. "במהלך הקריירה הופעלו עליי לחצים אדירים", אומרת פייבור־המילטון. "התחרויות היו לי קשות מאוד, הרגשתי כאילו כל הפסד הוא אסון כי אני מאכזבת כל כך הרבה אנשים. רציתי לנצח, בעיקר כדי לרצות ולשמח את ההורים שלי. אחי סבל מתסמונת דו־קוטבית, והבית כולו חי סביב התנהגות הרסנית מאוד שלו. חשבתי שאם אנצח בתחרויות, אולי אוכל לשפר את המצב, לשמח את המשפחה שלי. ראיתי עד כמה הם גאים ושמחים בכל פעם שזכיתי בתחרות".
איך התמודדת עם הלחצים האלה?
"הרבה פעמים ישבתי משותקת לפני תחרות והתפללתי שכל זה ייגמר כבר. היו לי חרדות עצומות. ידעתי שיש לי כישרון לריצה, אבל מגיל צעיר מאוד המאמנים שלי אמרו לי שאסור בשום אופן לחשוף חולשה, ולכן מעולם לא הבעתי את החרדות האלה. הלוואי שיכולתי אז לדבר עם מישהו, לספר עד כמה אני מפחדת מהפסד. לא אמרתי מילה למאמן שלי. אפילו לבעלי סיפרתי אילו התקפי חרדה היו לי על המסלול רק אחרי שהקריירה שלי נגמרה".
היו לך הישגים מדהימים, ובכל זאת, הרגשת מאוכזבת מהקריירה שלך.
"אף פעם לא הרגשתי שאני מספיק טובה. כשמאה אנשים אמרו לי כמה אני מוצלחת, אני שמעתי רק את האחד שאמר לי שאני כישלון ושההישגים שלי לא מספיק טובים. כל החיים הקדשתי הרבה יותר מדי תשומת לב למה שאחרים אמרו, והדימוי העצמי שלי היה נמוך מאוד. בלתי אפשרי להצליח בזירה הבינלאומית כשאת לא מאמינה בעצמך. היו לי רגעים שבהם הכל נראה טוב, הייתי בכושר מצוין, בריאה, לא לחוצה — אבל רוב הזמן הייתי פשוט מפורקת נפשית".
במיטה עם קלי
ההתפרקות הנפשית הגיעה לשיאה ברצף של אירועים קשים: בשנת 1999 התאבד אחיה דן בקפיצה מבניין בן תשע קומות, חברתה הטובה מתה מסרטן ושנה לאחר מכן, באולימפיאדת סידני, ריחפה מעליה האפשרות שכישלון בהשגת המדליה יביא גם לביטול חוזה ענק עם נייקי. הקריירה הספורטיבית שלה נגמרה. היא ניסתה לנהל שגרת חיים סבירה, להשתלב בעבודה לצד בעלה, מארק, בחברת הנדל"ן שלו, ובשנת 2005 ילדה את בתם, קיילי. אבל כל אלה לא מנעו ממנה להיכנס לדיכאון עמוק, וכפי שהיא מספרת בספרה, הרופאים שאליהם פנתה לעזרה לא אבחנו את התסמונת הדו קוטבית שממנה סבלה. הם נתנו לה טיפול תרופתי לא מתאים ושיגרו אותה ישירות למצב של מאניה חסרת שליטה, שדחפה אותה לקחת סיכונים הולכים וגדלים והובילה אותה, בסופו של דבר, גם לזנות.
בספרה, פייבור־המילטון מספרת את סיפורה בכנות מעוררת הערצה; אותה כנות שבה הגיבה מיד כשהחיים הכפולים שחיה במשך שנה אחת נחשפו בתחקיר עיתונאי ב־2011. החשיפה הביאה לאובדן חוזי הפרסום שלה עם נייקי, דיסני ומפרסמים נוספים ברחבי ארצות הברית. פייבור־המילטון מיהרה אז לצייץ בטוויטר ולספר לעולם שבגלל אבחון פסיכיאטרי שגוי, ניתנו לה תרופות נוגדות דיכאון שלא עזרו אלא החריפו את מצבה, העצימו במידה חסרת שליטה את הדחפים המיניים שלה, נתנו לה תחושת כוח מזויפת וחסרת גבולות וכמעט גרמו לה להתאבד.
בעיניה, כך צייצה אז, הזנות הייתה סוג של בריחה. היא לא מצפה שאנשים יבינו, אבל תחת השפעת התרופות זה נראה לה הגיוני. בעלה ידע, התנגד, ניסה לתמוך ולא תמיד הצליח, עד שמצא בשבילה תמיכה רפואית מתאימה.
איך מגיעה יקירת אמריקה, אצנית, נשואה ואם, לתעשיית הזנות של לאס וגאס? הכל, מתברר, התחיל בתחושה שהחיים שאחרי הקריירה האולימפית דלים ומתסכלים. בני הזוג המילטון עמדו לחגוג 20 שנות נישואים, והיא הציעה נופש בווגאס וסקס בשלישייה. על פי פייבור־המילטון, בעלה לא ממש התלהב, אבל כשהיא שכרה את שירותיה של זונה, הסכים, והמפגש הזה פשוט לא יצא לה מהראש. "רציתי שכל יום יהיה כזה", היא כותבת. "הבנתי שגם אני יכולה להרוויח אלף דולר ביום ולהיות נחשקת".
שבוע לאחר אותה חגיגה היא חזרה לווגאס לבדה, בכוונה לשכור את שירותיו של גבר. במקום זה מצאה לקוח אחד, אחריו עוד אחד, אימצה זהות בדויה — וקראה לעצמה "קלי לונדי" — ופתחה במה שהיא הייתה משוכנעת שתהיה קריירה שנייה, מוצלחת יותר מהראשונה.
חיפשת את תחושת ה"היי" הממכרת והזוהר שהיו לך על המסלול?
"בכל פעם שניצחתי, ה'היי' הזה היה ממש משכר. הריצה הייתה בשבילי כמו סם, אבל לא היה בעולם הזה שום דבר זוהר. זאת הייתה עבודה, ונאלצתי להקריב למענה כל כך הרבה קורבנות. היום אני יודעת כמה זה לא היה בריא לי לבחור מסלול כזה, שתבע את כל כולי. כל אחד צריך איזון בחיים, בעיקר אנשים כמוני, שמתמודדים עם מחלת נפש. לא היה לי מושג מה לעשות עם עצמי אחרי הפרישה. ילדתי בת, עבדתי, חשבתי אולי לאמן. זה שכבר לא נאלצתי להתחרות — זאת הייתה הקלה גדולה. ובכל זאת, העולם ה'אמיתי' קשה מאוד לכל ספורטאי שרגיל להתחרות מול מיליונים ופתאום מוצא את עצמו מחוץ לזירה, ולי זה היה קשה פי כמה, בגלל המחלה. קיבלתי תרופות נוגדות דיכאון, שזה אסון גדול למי שסובל מהפרעה דו קוטבית — הן רק מחריפות את השלב המאני, והתמודדתי כמיטב יכולתי, בעיקר באמצעות אלכוהול וסקס".
מאושרת באמת
הסימנים למחלה הופיעו הרבה קודם לכן. כשהייתה בתיכון, שמרה על התינוק של השכנים וכשאלה איחרו לחזור בלילה, מוחה החל לרקום סיפורי אימה. היא השאירה את התינוק לבדו בבית ויצאה לאימון ריצה - משום שלמחרת הייתה לה תחרות חשובה. היא הפגינה סוג כזה של התנהגות מוזרה ומנותקת בעוד מספר לא קטן של הזדמנויות.
"שילמתי מחיר גבוה מאוד על כך שלא אובחנתי בזמן", היא אומרת. "איבדתי חוזי עבודה, חברים, בני משפחה, מוניטין. אני תוהה מה היה קורה אילו הרופאה שלי הייתה פשוט שואלת אם יש במשפחה שלי היסטוריה של מחלות נפש. האם היא הייתה רושמת לי את אותה תרופה, אילו הייתה יודעת שאחי סבל מהפרעה דו־קוטבית? אני בטוחה שאז, כל מה שקרה לא היה קורה לי, אבל אני בוחרת לא לשקוע במחשבות על העבר, כי זה עלול לכרסם בי מבפנים".
סקס עם זרים מזדמנים העניק לה, היא כותבת, תחושת אופוריה, "כאילו חזרתי להיות נערה, שכל מה שמעניין אותה זה כיף ולהיות נערצת". היא אכן מתארת שלל סצנות שבהן גברים הביטו בהערצה מחשמלת בגופה החטוב, ואפילו מקרים שבהם, אחרי סקס בשלישייה עם שני גברים, טלפנה לבעלה כדי לדווח לו כמה מדהימים הם היו.
בין לבין היא חזרה הביתה, אבל חיכתה, על קוצים, לנסיעה הבאה, לכסף, לתכשיטים, למסיבות, "ורק רציתי עוד ועוד". היא החלה לעבוד באותה סוכנות שדרכה שכרה את הזונה ההיא, ועד מהרה הייתה לה רשימת לקוחות קבועים, שכללה לא מעט מפורסמים, והיא השתתפה גם באורגיות ובמסיבות מין.
"לא חששתי מכלום", היא אומרת. דמותה החדשה הייתה בעיניה אישה חזקה, עצמאית, ששולטת במצב ונהנית מתשומת הלב, עד כדי כך שהתחרותיות שלה דחפה אותה לתחרות סמויה עם יצאניות אחרות. היא בדקה עשרות פעמים ביום את הדירוג של "קלי לונדי" ב"ארוטיק ריוויו", מדד זונות הצמרת — כן, יש כזה דבר בלאס וגאס — וחשה צביטה קטנה, כשהתברר שהיא מדורגת רק במקום השני.
ככל ששקעה לעומק העיסוק החדש שלה, פייבור־המילטון הפכה פרועה וחסרת שליטה יותר ויותר. בספר היא מתארת איך התחילה עם גברים נוספים, בין מפגשים עם לקוחות, איך שכבה איתם גם במקומות ציבוריים וגלויים וכמה התעצבנה כשבתה טלפנה וביקשה שתחזור הביתה כי היא מתגעגעת. בעלה, היא אומרת, כל הזמן ביקש ממנה להפסיק, והיא מצדה אמרה לו שהיא מעולם לא הייתה כל כך מאושרת. חלפה שנה שלמה עד שסיפורה הודלף לעיתונות.
איך התמודדת עם הפרסום?
"תזכרי שאז המחלה שלי עוד לא אובחנה, ועדיין קיבלתי תרופות לא מתאימות. אז כרגיל, שתיתי והשתדלתי לשכוח. ברגע שאובחנתי, הדברים החלו להשתפר. בהתחלה, כמובן, הדיכאון החריף מאוד ואחריו באה שוב תקופת המאניה, אבל בעלי תמך בי מאוד וגם הבת שלי. לא כל החברים בחרו להיעלם, חלק הציעו עזרה כמיטב יכולתם. אני נעזרת בכל מה שאפשר, מתאמנת בריצה, מתרגלת יוגה, עוסקת ביצירה אמנותית. זה לקח המון זמן וזה לא פשוט. אני מתמודדת ונאבקת עם המחלה עדיין, אבל היום אני מרגישה שאני מסוגלת להסתדר".
מה גרם לך לכתוב ספר כל כך חושפני?
"היו לי הרבה סיבות לכתוב. רציתי לעזור לכל מי שסובלים ממחלות נפש בשתיקה, או אפילו בלי לדעת; לאנשים שיודעים שמשהו לא בסדר אבל לא מצליחים להסביר לאחרים איך הם מרגישים או למה הם מתנהגים ככה. רציתי לתת לכל אלה תקווה, לומר להם שהם לא לבד. אני מקווה שהסיפור שלי יעודד אותם לבקש עזרה ובעיקר לא להתבייש. מארק, בעלי, לימד אותי לא להתבייש בשום דבר, ולהבין שהבושה רק מעכבת את האפשרות שלי לחיות חיים בריאים".
הכתיבה הייתה סוג של תרפיה?
"היה לי קשה מאוד לכתוב את הספר, אבל זה מאוד עזר לי להבין את עצמי ואת מה שקרה לי. הסיפור שלי מורכב מאוד, והכתיבה הייתה הדרך היחידה שבה יכולתי לפרק את השכבות המכוערות של ההתנהגות שנגרמה כתוצאה מהמחלה שלי ולהבין אותן".
היא עצמה לא האמינה שנישואיה ישרדו את כל זה, אבל מארק בחר להישאר איתה, עודד אותה לא לברוח ולהיעלם מעין הציבור וסייע לה להסביר הכל לבתם בת ה־11 (ואפילו לומר לה שאם, חלילה, יתברר כי קיבלה את המחלה בתורשה, הם יהיו שם כדי לעזור לה). לדבריה, הוא אינו מפסיק לתמוך בה באהבה. הם מתגוררים היום בקליפורניה והיא מלמדת יוגה. האם תחושות הסחרור המטורפות לא חסרות לה? "למדתי שהאושר נמצא בדברים הפשוטים בחיים", היא אומרת, "כמו לקחת את הילדה לבית הספר, לשחק בחוף הים, לראות אותה מחייכת".
