"נולדתי למציאות שבה שני הוריי עיוורים. אבי, דוד, התעוור כשהיה בן ארבע, הוא סבל ממחלה שפגעה בראייתו. גם אמי פאני חלתה וראייתה הלכה והידרדרה במהלך השנים, כך שלמעשה שניהם לא ראו אותי מעולם.
"אני הבת הבכורה. זמן קצר לפני שנולדתי נפטר דודי מצד אבי, דוד אביגדור, שנולד גם הוא עם לקות ראייה. הוריי בחרו לקרוא לי על שמו והוסיפו את המילה אור כי הבאתי אור לחייהם, וכך יצא אביאור.
"ארבע שנים לאחר שנולדתי הגיע לעולם אחי, כיום בן 15, ומגיל צעיר הבנתי שאני המבוגר האחראי בבית. זה דרש ממני להיות בוגרת, לשתף פעולה עם הוריי, להיות מאוד סבלנית ולבצע מטלות שהיום אני יודעת שילדים אחרים אינם מתמודדים איתן בגיל כל כך צעיר. אבל בשבילי זה היה תמיד מובן מאליו. הייתה לי ילדות נינוחה, ואף פעם לא חשבתי שאצלנו בבית קורה משהו חריג. הקפדתי תמיד לתאר להוריי איך דברים נראים: אם ציירתי ציור יפה בגן הסברתי מה רואים בו, כשביקשו שנכין עבודה יפה להורים תמיד בחרתי לעשות את זה מפלסטלינה כדי שהם יוכלו למשש.
"רק לעתים רחוקות זה הפריע, בעיקר כשאנשים היו נועצים בנו מבטים, כי בינינו - אף אחד לא באמת מבין מה זה להיות עיוור. בהתחלה זה הביך אותי, אבל עם השנים התרגלתי, לא התביישתי ומעולם לא חשבתי למה לי אין הורים רואים כמו לכולם. הוריי הם אנשים משכילים, בעלי תואר ראשון, שבחרו לא לעבוד אלא להקדיש את כל זמנם ומרצם כדי לגדל אותנו. הם השתדלו מאוד לתת לי כל מה שאני צריכה, לא להחסיר ממני דבר, לקחו אותי לחוגים, דאגו שאלמד מוזיקה, עודדו אותי להיות חברותית. לא היה משהו שמנע ממני להיות ילדה רגילה.
"כשהגיע הצו הראשון לצבא הבנתי שאני רוצה לעשות משהו משמעותי, למרות שידעתי שאחסר להם. כשקיבלתי את המנילה סימנתי את התפקידים שנראו לי הכי מרתקים. אחד מהם היה בקרית שליטה בחיל הים - לא באמת ידעתי מה זה אומר. כשהתחיל הקורס ערכנו היכרות ונאלצתי לספר שאני בת להורים עיוורים. אני לא ששה לספר את זה, מעדיפה לעמוד בזכות עצמי ולא לקבל הנחות. בבית דיברו איתנו הרבה על תחושת השליחות, חינכו אותי על אהבת הארץ ועל החשיבות לעשות משהו משמעותי בצה"ל.
"בקורס, שהתקיים בבסיס ההדרכה של חיל הים בחיפה, נפתחו לי העיניים. הבנתי שמדובר בתפקיד אחראי, אינטנסיבי וחשוב מאוד. כשהתיישבתי על המכשירים הבנתי פתאום שאני - אביאור מרקוביץ' - אשמש מעתה העיניים של המדינה, אשמור על הגבולות, באחריותי לדאוג שאנשים ימשיכו להיות בטוחים. כשהבנתי את גודל האחריות קצת נלחצתי. הייתי צריכה לישון על זה לילה, ולמחרת בבוקר אמרתי לעצמי: 'את עושה את זה כבר שנים בעבור ההורים שלך ברוגע, בקור רוח ובסבלנות, ואלו בדיוק דרישות התפקיד'.
"ממש לאחרונה סיימתי את הקורס ושובצתי כבקרית שליטה בבסיס חיל הים באשדוד. במהלך הקורס לא יצאתי הרבה הביתה, וגם כעת אצא כל 12 יום ליומיים. להוריי לקח זמן להתרגל והם יצטרכו ללמוד להסתדר. אני מתקשרת אליהם כמה פעמים ביום, שואלת איך הם מסתדרים, והם מצדם מחזקים אותי ומבקשים שלא אדאג. בטקס הסיום הם התרגשו מאוד, חיבקו חזק ואמרו שמעתה הם מוכנים לחלוק את העיניים שלי עם שאר תושבי מדינת ישראל. האישור שקיבלתי מהם נותן לי את הכוח להמשיך".
שורה תחתונה
"בעקבות סיפור החיים שלי למדתי להיות רגישה יותר למה שקורה מסביב ולפקוח עיניים כדי לראות אם מישהו זקוק לעזרה. ויש לי כצפוי מקום מיוחד בלב לאנשים עיוורים. למדתי גם שלמרות השונות, החיים מתנהלים, ואם הם טיפה יותר קשים זה מחשל ומכין אותך לעתיד".
________________________________________________
מה הסיפור שלכם?
אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברתם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו- צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: sipur@laisha.co.il
