ב-1935 נערכה בעיר לדבורי שבאנגליה חתונה קצת מוזרה: הכלה הייתה יהודייה מגרמניה, אריקה מאן, בתו של הסופר זוכה פרס נובל, תומס מאן, והחתן, משורר אנגלי, ו.ה אודן. בני הזוג כלל לא הכירו זה את זה, ומיד אחרי החתונה נפרדו ולא נפגשו עוד לעולם. ארבע שנים לאחר מכן כתב אודן את השיר "בלוז לפליטים" (כאן, בתרגום שלי):
בָּעִיר הַזֹּאת גָּרִים מִלְיוֹנֵי בְּנֵי אָדָם
חֶלְקָם בַּחֲוִילוֹת, אֲחֵרִים בְּדִירוֹת סְתָם,
אַךְ לָנוּ יַקִּירִי אֵין מָקוֹם בָּעוֹלָם, לָנוּ אֵין שׁוּם מָקוֹם.
הָיְתָה לָנוּ אֶרֶץ, בְּעֵינֵינוּ נְאוֹתָה
מַבָּט מָהִיר בַּגְּלוֹבּוּס, מִיָּד תִּמְצָא אוֹתָהּ,
אַךְ לְשָׂם יַקִּירִי לֹא נוּכַל לָשׁוּב עַתָּה, לֹא, לֹא נוּכַל עוֹד לָשׁוּב.
בֶּחָצֵר שֶׁבַּכְּפָר צוֹמֵחַ עֵץ אַלּוֹן,
כֹּל אָבִיב נִצָּנָיו שׁוּב צָצִים בַּחַלּוֹן.
דַּרְכּוֹנֵינוּ אֶת זֹאת לֹא יוּכְלוּ לַעֲשׂוֹת, לֹא, לֹא יוּכְלוּ לַעֲשׂוֹת.
הַקּוֹנְסוּל עַל הַשֻּׁלְחָן חוֹבֵט.
"מִי שֶׁאֵין לוֹ דַּרְכּוֹן, הוּא רִשְׁמִית אָדָם מֵת,"
אֲבָל אֲנַחְנוּ חַיִּים יַקִּירִי, אֲנַחְנוּ עֲדַיִן חַיִּים.
הִצִּיעוּ לִי כִּסֵּא בַּוַּעֲדָה הַמְּמֻנָּה
וּבְנִימוּס אָמְרוּ "חֲזֹר בְּעוֹד שָׁנָה",
אַךְ לְאָן נֵלֵךְ הַיּוֹם יַקִּירִי, לְאָן נֵלֵךְ הַיּוֹם?
הִגַּעְתִּי לַמִּפְגָּשׁ, הַדּוֹבֵר שָׁם נָאַם,
שֶׁאִם יַכְנִיסוּ אוֹתָנוּ נִגְנֹב אֶת לַחְמָם
הוּא דִּבֵּר עָלֵינוּ יַקִּירִי, עָלֵינוּ הוּא דִּבֵּר.
שָׁמַעְתִּי רַעַם רָם נוֹהֵם בְּקוֹל עָמוּם
הָיָה זֶה הִיטְלֶר שֶׁזָּעַק כִּי "עֲלֵיהֶם לָמוּת".
אֵלֵינוּ הוּא כִּוֵּן יַקִּירִי, אֵלֵינוּ הוּא כִּוֵּן.
רָאִיתִי כֶּלֶב פּוּדֶל עֲטוּי בְּמַחְלָצוֹת,
וְדֶלֶת שֶׁנִּפְתַּחַת לְקַדֵּם פְּנֵי חֲתוּלוֹת,
אַךְ הֵם לֹא הָיוּ יְהוּדִים גֶּרְמָנִים, לֹא הֵם לֹא הָיוּ.
יָרַדְנוּ לַנָּמָל לְהַבִּיט בַּגַּלִּים
רָאִינוּ שָׁם דָּגִים שׂוֹחִים כְּאִלּוּ חָפְשִׁיִּים
כְּפֶסַע מִמֶּנִּי וּמִמְךָ, יַקִּירִי רַק כְּפֶסַע אֶחָד מֵרַגְלֵינוּ.
פָּסַעְנוּ בָּחֻרְשָׁה שָׁם צִפֳּרִים עַל אִילָנוֹת,
בְּאֵין לָהֶן מְדִינָאִים, צִיְּצוּ לָהֶן שְׁלֵווֹת.
הֵן לֹא הָיוּ הָאֱנוֹשׁוּת, לֹא, לֹא הָאֱנוֹשׁוּת.
בַּחֲלוֹמִי רָאִיתִי בִּנְיָן רַב קוֹמוֹת,
וְאֶלֶף חַלּוֹנוֹת בּוֹ וְגַם אַלְפֵי דְּלָתוֹת,
אַךְ אַף אַחַת אֵינָהּ שֶׁלָּנוּ, אֲפִלּוּ לֹא אַחַת.
וּבַמִּשוֹר נִיצַבְנוּ בַּשֶּׁלֶג הַלָּבָן
כְּשֶׁרְבָבוֹת פּוֹסְעִים, הוֹלְכִים לְכָאן וּלְכָאן,
וְכֹל הָחַיָּלִים הַלָּלוּ רַק אוֹתָנוּ מְחַפְּשִׂים, רַק אוֹתָנוּ יַקִּירִי.
"בלוז לפליטים"בלחן ובביצוע של טד סלוויק:
לנצח את ההומוסקסואליות
בזמן שאודן כתב את השיר, המשיכו האנגלים להיאחז באמונה שהשלום אפשרי, ושמה שמתרחש הרחק מגבולם אינו צריך לעניין אותם. כשנה קודם לכן, כשפלש צבאו של היטלר לצ'כוסלובקיה, סירב ראש ממשלה בריטניה, נוויל צ'מברליין, להתערב. "כמה נורא", הוא אמר אז ברדיו, "כמה לא ייתכן ולא הגיוני שניאלץ לחפור שוחות, שנתחיל להתאים לעצמנו מסכות הגנה נגד גזים בגלל סכסוך שמתנהל בארץ רחוקה, בין עמים שאנחנו בכלל לא מכירים".
ארבע שנים לפני כתיבת השיר נחקקו בגרמניה חוקי נירנברג שבעטיים איבדו יהודי גרמניה את זכויות האזרח שלהם, ואומות העולם התכנסו בוועידת אוויאן כדי לדון במצבם של הפליטים היהודים שנסו עקב כך מגרמניה. המכסות לקליטת פליטים לא הוגדלו, ומרביתם לא זכו להגיע למקום מפלט ולהינצל. בריטניה הסכימה אמנם לקבל לשטחה כמה אלפים מהם, אבל זאת רק בתנאי שהגירה לארץ ישראל לא תוצע כפתרון לבעיה. איש עדיין לא יכול היה לשער את נזקיה של המלחמה שתפרוץ, ואת הזוועות שיתחוללו במהלכה.
עוד לפני כן היגר אודן לארצות הברית. כעבור שבע שנים התאזרח שם ולמעשה נשאר לגור באמריקה עד אחרית ימיו, אבל האוקיינוס שהפריד בינו לבין מולדתו לא הרחיק אותו מכל מה שהתרחש באירופה. אודן, שנחשב שמאלני, המשיך להגיב בשיריו על עוולות שאחרים קיבלו בהשלמה, אם לא בשוויון נפש. "בלוז לפליטים" עסק באופן ספציפי במצבם של יהודי גרמניה באותם ימים, אבל התוקף של השיר לא פג, והוא מתאים לכל פליט, לכל מי שזכויותיו הבסיסיות נשללות ממנו, והוא מאבד את ביתו, את האחיזה במציאות וגם את התקווה. הסופרת הרוסייה-יהודייה נדייז'דה מנדלשטם כתבה בספרה "תקוות השיר" על תחושותיה בשנות ה-30 של המאה ה-20: כיצד נהגה להסתובב ברחובות הערים השונות שאליהן נאלצה לנדוד, פליטה בארצה שלה, לאחר שאת כל הזכויות שלה ושל בעלה, המשורר אוסיפ מנדלשטם, גזל סטאלין; כיצד הביטה בחלונות השונים ותהתה מדוע אף אחד מהם אינו שלה; ולמה אין בעולם כולו אפילו חדר אחד שאותו היא יכולה לכנות "הבית שלי".
השיר של אודן מוגדר כ"בלוז" – סגנון שמתאפיין בנימה פשוטה ונוגה ובמשפטים מוזיקליים חוזרים. המילים בשירי בלוז מתאפיינות בפשטות ישירה ובכנות, ומבחינה זו השיר מתאים לכותרת שקיבל: אמירתו גלויה וברורה, והיא אינה מוגשת באמצעות דימויים מורכבים שמצריכים פענוח, אלא בדיבור כמעט ישיר ("לנו אין שום מקום בעולם"), וכל בית מסתיים בשורה קצובה שכולה מילים וביטויים חוזרים.
סרט תיעודי על ו.ה אודן:
אין לדעת אל מי פונה הדובר (או הדוברת?) שבשיר. באנגלית אותה מילה משמשת פנייה לגוף שני זכר או נקבה, יחיד או רבים. בעברית אין ברירה, חייבים להכריע: יקירי? יקירתי? אולי בכלל יקירַי? לאמיתו של דבר, אין משמעות רבה להחלטה, שכן עיקרו של השיר במצוקתם של הפליטים שהוא מתאר, והמגדר לא חשוב. בכל זאת, בעת התרגום נדרשה הכרעה. קל יותר לשמור על המקצב השירי אם הפנייה נעשית אל גוף שני זכר, "יקירִי", שהוא תלת-הברתי, לעומת גוף שני נקבה, "יקירתי", שיש בו ארבע הברות. מלבד זאת, יש לזכור שאודן עצמו היה הומו. אמנם אין זהות בין הדובר למשורר, אבל הבחירה בפנייה אל גבר נראתה לי הולמת יותר.
את השחקנית והסופרת אריקה מאן נשא אודן לאישה חרף היותה לסבית, ולמרות הנטיות המיניות שלו עצמו. בהמשך חייו ביקש אודן "לנצח" את ההומוסקסואליות שלו, בה ראה חטא, ולצורך כך עבר פסיכואנליזה. ליבו נשבר כשניסה להתנדב לצבא ארצות הברית ב-1942 אבל נדחה בשל נטייתו. לנישואים הייתה מטרה אחת: מאן ביקשה להימלט מגרמניה הנאצית, ואודן החליט להעניק לה אזרחות בריטית, ובכך להציל את חייה. לפחות פליטה אחת ניצלה אפוא בזכותו מהגורל שתיאר המשורר בשיר.
