כשהוא נולד, ב-29 בדצמבר 2013, רצו הוריו לקרוא לו גור, אבל לבסוף החליטו על גורי – הגור שלי. הוא היה גור קטן במיוחד, שנולד בבית החולים בנהריה בשבוע ה-28 להיריון, והועבר מיד לפגייה.
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
"הימים הראשונים היו מאושרים", מספרת אמו, איילת דיין-שוורץ. "ידענו שהוא ישהה בפגייה תקופה מסוימת, אבל האמנו שהכול יסתדר. אחרי כמה ימים דברים התחילו להסתבך: הוא עבר שלושה ניתוחי בטן, ו-15 ימים אחרי שנולד, נפטר. 15 ימים בלבד. 15 ימים, שמקפלים בתוכם חיים שלמים. ימים מלאי תקווה בהתחלה, ימים שהרגשנו שלישייה שלמה ומאושרת, שבהם חוויתי עוצמות של אושר שלא הכרתי קודם. גורי פקח עיניים לרווחה בכל פעם ששרנו לו, אז שרנו לו בלי הפסקה, ודיברנו אליו, והעיניים האלה מלוות אותי מאז אותו רגע ועד עכשיו, והן ילוו אותי לכל החיים.
"ב-15 הימים האלה ראיתי את התינוק הקטן והמדהים שלי נלחם כדי לחיות, וקיבלתי כוחות שלא ידעתי שקיימים בי: כוחות להילחם איתו על חייו. נלחמנו איתו ורצינו אותו כל כך, למרות שידענו שגם אם יישאר בחיים, הוא עשוי להיות פגוע. כל מה שרציתי זה ילד שיוכל להיות שמח".
בני הזוג שוורץ לא העלו על דעתם שבנם לא יחיה. "לפני שזה קרה לי, לא שמעתי על פגים שלא שרדו", אומרת האם. "לא חשבתי שזו אופציה שהתינוק לא שורד. שמעתי רק סיפורים שמחים, כמו 'הוא היה פג, היה קשה ולקח זמן, אבל הכול היה בסדר בסוף'. לא ראיתי תסריט שבו אני מאבדת את הילד שלי. הדחקתי את האפשרות שמשהו רע יכול לקרות, והיום אני חושבת שחשוב לדבר על זה: חשוב שהורים יידעו שהם לא לבד, שיש עוד הורים שאיבדו את הילד שלהם ככה. אנחנו איבדנו את הילד שלנו למרות שהצוות בבית החולים היה מאוד תומך. אני מאמינה שהאנשים שם עשו הכול כדי להציל או גורי".
מאז האסון ביטאה דיין-שוורץ את הכאב שלה ביצירות אמנות מעשה ידיה. עכשיו היא מאגדת אותן בתערוכה, שבאמצעותה היא מבקשת להעביר מסר: גם אמא ואבא שאיבדו פג בן 15 ימים הם הורים שכולים, והאבל שלהם אינו קל מזה של הורים אחרים שחוו אובדן.
"הציורים האלה מספרים סיפור", כותבת דיין-שוורץ בדף הפייסבוק של התערוכה. "הם מציירים מציאות פנימית. סיפור שבא ישר מתוך הבטן בעולם שעוד אין בו מילים אלא רק תחושות, תחושות בטן עמוקות ברורות, שלא מותירות מקום לספק.
"הבטן הזאת דרשה ממני לצייר. כל יום לצייר ועוד לצייר. זה הפך להיות הלחם והמים. המקום הזה שבו יש לי חיבור עם עצמי גם כשהעצמי הוא הכי כואב שיש והכי קשה והכי מפרק. החיבור הזה והביטוי שלו נתנו לי מרחבי נשימה. עם כל ציור יכולתי לנשום.
"האהבה של אבא של גורי והציור על כל משמעויותיו איפשרו לי לחיות, דרשו ממני לפנות מקום לעצמי על כוליותו ואיפשרו לי מגע עם האובדן הנורא, אבל לא פחות מכך גם עם עצם העובדה שנולד לי ילד! ילד חי, ומדהים, ויפה, וטוב! ילד ששרנו לו, שפקח אלינו עיניים, שהחזקתי אותו. ילד שנלחם לחיות! ילד שנלחמנו עליו אנחנו.
"מה ששינה אותי זה לא רק האובדן, אלא עצם חייו של הילד שלי. הילד המדהים, היפה והטוב שלי. הכוח שלו פרץ דרכי החוצה בלי לשאול שאלות. פשוט נהיה נוכח. וכך, אל מול כאב האובדן - כוח האהבה וכוח החיים שלו/שלנו דרשו ממני בלי מילים פשוט לחיות. וכשאני חיה, גם גורי שלנו חי. והוא נוכח בכל נשימה ובכל פעימת לב".
האמנות שלי נולדה מתוך השכול
איילת דיין-שוורץ (40) נולדה וגדלה בנהריה, שם גם הקימה את ביתה עם בעלה ניר שוורץ (42), שעוסק בביו-טכנולוגיה. היא עצמה עוסקת בציור ובכתיבה: במהלך חייה עסקה גם בתחומים אחרים, אבל היצירה, לדבריה, היא מרכז העשייה שלה.
בני הזוג נישאו ב-2000. "עברנו לא מעט תלאות", אומרת דיין-שוורץ, "אבל בנינו באהבה את הבית הקטן שלנו, שאליו רצינו להביא את הילד שלנו. ניר הוא החבר הכי טוב שלי, אהוב נפשי, משוש חיי. האהבה שלנו היא זו שמחזיקה אותנו, והיא הוכיחה את עצמה גם באובדן הנוראי הזה. אובדן של ילד זה דבר שיכול לפרק זוגיות, אבל הוא גם יכול לחבר עוד יותר, וזה מה שקרה לנו. אנחנו ביחד, וכל פעם שאחד מאיתנו נופל, השני מרים אותו. אנחנו מרימים זה את זו ומנסים להעצים זה את זו. לכל אחד מאיתנו יש שכול משלו אבל יש לנו גם אבל משותף".
את המשיכה לאמנות קיבלה מאמה. "היא אמרה לי שהדף יכול לספוג הכול. כבר כילדה ציירתי, אבל לא העזתי ללכת עם זה עד הסוף ולפרסם את היצירות שלי. אחרי שגורי נפטר הבנתי שהחיים שהיו לי הסתיימו, ושמעכשיו יש לי חיים אחרים, חדשים. הרגשתי צורך לפרוק את הקרביים שלי על הדף. לקחתי את העפרונות ואת הטושים ופשוט ציירתי את הכאב שלי. זה הפך למשהו יומיומי בלי להתכוון".
בני הזוג גרים לא רחוק מהים. יש להם מרפסת קטנה ופסטורלית שמשקיפה לחוף, ודיין-שוורץ מרבה לשבת ולאייר שם. במקרים אחרים היא מאיירת כשהיא יושבת על הספה או במיטה. בכל מקום שבו הצורך להתבטא פוגש אותה, היא יושבת ומאיירת.
"בכל מיני תאים ופינות בבית מפוזרים טושים ועפרונות בקלמרים פשוטים", היא אומרת, "וכשבא לי, אני פשוט שולפת אותם. כשאני יוצרת, אני עושה את זה בלי לשפוט אם זה טוב או לא, ובכלל בלי מחשבה על מה אני עושה. אחרי שאני מציירת אני תמיד מרגישה שהרווחתי את החמצן שלי לאותו יום. זו דרך ההתמודדות שלי. הרי כל האמנות שלי נולדה מתוך השכול, מתוך הכאב הגדול, אבל גם מהאהבה הגדולה לניר ולגורי".
איבדנו ילד, לא צעצוע
בתחילה פירסמה את הציורים שלה בפייסבוק, והתגובות שקיבלה חיממו את ליבה. "עם הזמן נוספו עוד ועוד תגובות, וזה נתן לי כוח. גיליתי גם שאני לא לבד בסיפור הזה: נפגשתי עם אנשים אחרים שחוו אובדן של ילד או אובדנים אחרים, והרגשתי שכל תגובה שאומרת 'תודה, זה נגע בי', מדליקה אצלי עוד כוכב. חיברתי בין הכוכבים שנדלקו אצלי והרגשתי שיצרתי רקמה אנושית של התמודדות עם כאב. זה נתן לי תחושה של משמעות".
לדבריה, אחרי מותו של בנה היא לא קיבלה תמיכה מספקת מהסביבה. "היו תגובות שנתנו לי להרגיש שהאובדן והכאב שלי לא לגיטימיים, שאני לא צריכה לשתף, ושאני צריכה אפילו להסתיר. לא הבנתי למה. אני כל כך שמחתי שנולד לי ילד, ורציתי לספר לכולם שהוא היה כאן ושהחיים שלו היו משמעותיים, לפחות בשבילנו. הרי איבדנו ילד, לא צעצוע, ובכל זאת שמעתי בהתחלה מהסביבה ש'זה לא נורא, לא קרה כלום'. אנשים לא הכירו אותו כי הוא היה בעולם רק 15 ימים, אבל בכל זאת נפטר פה ילד, והיה לי צורך שיכירו אותו דרכי".
לפני שנה וחצי פגשה את הציירת קרן שפילשר ושאבה ממנה כוחות לרכז את יצירותיה ולהציג אותם. התוצאה היא התערוכה "תחושות בטן", שנפתחה בשבוע שעבר (3.3) בסטודיו של חגית אזולאי-רוזנס בכפר סבא. "קרן היא קרן אור בשבילי", מחייכת דיין-שוורץ. "היא דירבנה אותי לקיים את התערוכה ואצרה אותה".
התערוכה כוללת איורים ורקמות שלה וגם עפיפון אחד, "עפיפון שניר ואני יצרנו יחד: ניר בנה ואני ציירתי עליו. יש לנו חלום לעשות מטס של עפיפונים לזכרו של גורי. אני מקווה שזה יקרה בעתיד". בין המוצגים יהיו גם מה שהיא מתארת כ"חלקים של הלב שלנו, שמעידים שלב כואב ומפורק הוא גם מאוד שלם ומאוד אוהב".
לדבריה, קשה לה להעריך לאן תוביל אותה התערוכה, ומה יהיה השלב הבא בהתפתחותה כיוצרת. "כל מה שאני מקווה זה שהיצירות שלי ייגעו באנשים ויגרמו להם להחליט לא לברוח מהכאב: שכל מי שכואב משהו, שישתף אותו. הייתי רוצה לחבק את כל מי שעובר שכול כזה קשה, לחזק אותו, להושיט לו יד ולהגיד שגם אם הילד מת, אנחנו נוצרים אותו, והוא ממשיך איתנו בחיים שלנו".
