"לפני קצת יותר משנה החלטתי להתאוורר כמה חודשים בחו"ל ונסעתי לפפואה ניו גיני. במשך חצי שנה עבדתי כמנהלת משרד והתחלתי להתאקלם. השלמתי פרויקט שעבדתי עליו, קיבצתי סביבי קבוצה של חברים שאהבתי ומצאתי זוגיות".
"באחד הערבים של חודש מאי 2015 נסעתי לבילוי עם סיימון, החבר החדש שלי. כנראה שעקבו אחרינו. כשהגענו למקום שבו התכוונו לשבת, הופיעו שני חמושים עם נשק שלוף ונעמדו ליד הרכב. הם איימו עלינו והורו לצאת מהאוטו. זה היה נשק מאולתר שהם כנראה הכינו בבית. אני לא ממש הבנתי מה קורה ולא תפקדתי. קפאתי במקום. סיימון יצא, אבל אני לא יכולתי לזוז. ואז הכל קרה תוך שניות, הם נכנסו לאוטו וחטפו אותי עם הרכב. בדיעבד הבנתי שכך הם גונבים מכוניות, ושאם הייתי יוצאת מהרכב, לא היה קורה לי כלום".
"כמה דקות לאחר שהתחלנו לנסוע הם התחילו להגיד, 'אנחנו נזיין אותך'. חשבתי שאין טעם להתנגד למישהו שיש לו נשק, וגם לא האמנתי שהם באמת יאנסו אותי, יותר חששתי לחיי. פתאום הם עצרו את הרכב, הוציאו אותי וגררו אותי. בסוף נעצרו על איזו גבעה עם עשב גבוה והורו לי לשכב. שיתפתי פעולה, פחדתי שיהרגו אותי. אחד מהם אנס אותי. זה לקח המון זמן כי הוא היה שיכור. בזמן הזה - השני עמד ושמר".
"אחר כך הם התחלפו ואז, השיכור שלא הצליח לגמור, המשיך והחבר שלו הלך. זה היה מטורף. בכיתי וניסו להשתיק אותי. השיכור שאל מאיפה אני, וכל הזמן אמרתי לו 'מישראל'. הוא התחיל להגיד 'אני אוהב אותך, את הבת של ישו, אני אעשה לך ילד ותיקחי אותו לירושלים'. ואז עבר שם גבר נוסף עם מצ'טה ביד. הוא הכיר את השיכור, הם התחילו לדבר וגם הוא רצה להשתתף בחגיגה. אמרתי לו, 'אנחנו נשואים, איך אתה מסכים לחלוק אותי עם מישהו אחר', והוא אמר, 'ככה זה פפואה, הוא אחי ואנחנו חולקים'. נאבקתי ואז אמרתי לו, 'ישו לא יסלח לך'. לפי התגובה שלו הבנתי שזה מה שיציל אותי, שזה הכפתור שעליו אני צריכה ללחוץ כדי להשתחרר מהזוועה. בסופו של דבר הבחור עם המצ'טה הסתלק. שאלתי את השיכור מתי הוא ייתן לי ללכת והוא אמר 'אזיין אותך עד הבוקר ואהרוג אותך'. המשכתי לנסות לשכנע אותו, ולמזלי הוא השתכנע והפסיק. כשאני חושבת על זה עכשיו אני לא מאמינה שהיה בי האומץ לומר את הדברים".
"הייתי פצועה, לא יכולתי ללכת, הרגליים היו חבולות. הוא התלבש, הרים אותי על הגב ואמר: 'אני מצטער'. כמובן שאמרתי לו שאני סולחת. הוא השאיר אותי סמוך לכנסייה ובדיוק חלפה במקום ניידת משטרה. התברר שסיימון הזעיק אותם והם חיפשו אחריי. כשהמשטרה אספה אותי פגשתי את סיימון והגשתי תלונה".
"קיבלתי טיפול רפואי בבית החולים המקומי ויומיים לאחר מכן כבר הייתי בישראל, מלווה בחברה שעבדה איתי במשרד. ההורים שלי המתינו בשדה ונסענו ישר לוולפסון. מה שחוויתי עדיין טרי מאוד, הטראומה עדיין נוכחת. יש לי פלאשבקים, סיוטים, הייתה תקופה של כאבים חזקים. כיום הכאב פחת, אבל הוא עדיין נוכח. אני עוברת טיפולים שונים שמחזקים אותי, וסיימון, שהגיע לארץ כמה חודשים לאחר שחזרתי, נמצא לצדי והוא קרן האור שלי. אני מרגישה שלאט לאט הכוחות חוזרים אליי ואני לומדת לחיות עם הכאב".
"כבוגרת מגמת עיצוב במכללת שנקר החלטתי לחזור לעסוק במשהו שאני אוהבת. הבנתי שבא לי להוציא החוצה את מה שאני מרגישה. למדתי איך נראית צלקת ואיך מתרחש תהליך ההגלדה והתחלתי לרקום את זה. תהליך היצירה היה חוויה מטלטלת. כיום אני מגייסת מימון המונים לתערוכה שתיקרא 'טראומה'.
פתחתי דף פייסבוק בשם UNICORN HUGS (חיבוק של חדי הקרן). בדף של הקבוצה חשפתי את הסיפור שלי. קיבלתי המון תגובות תומכות, אבל כשקראתי את הסיפורים היה לי קשה מאוד להכיל אותם. החלטתי שבשלב הזה אני צריכה לעסוק בהחלמה שלי. לקח לי זמן להבין שהחיים שלי לעולם לא יחזרו למה שהיו. יש אשמה, אני מייסרת את עצמי שלא יצאתי מההאוטו, אבל אני לא מתביישת. הרי לא הבאתי את זה על עצמי. אני גאה בכך שהצלתי את עצמי ואני גאה שאני עומדת על שתי רגליי, יוצרת, שמחה ומסוגלת ליהנות מהחיים".
