לאשה

לא שותקות יותר: כך הגיעו 22 נשים אמיצות לשער "לאשה"

קרינה שטוטלנד, העורכת הראשית של "לאשה", כותבת על מאחורי הקלעים של הפרויקט המיוחד

לאשה פרויקט לא שותקות
כתבת: שרון רופא אופיר, צילום וידאו: שי רוזנצוויג, צילום סטילס: יונתן בלום, עריכה: אייל צרפתי

איך נולד הפרויקט? 

שער "ניו יורק מגזין" מתאריך 27 ביולי 2015 היה בלתי נשכח. 35 נשים מכל רחבי ארצות הברית, בגילים שונים, הישירו מבט למצלמה וסיפרו: נאנסתי על ידי ביל קוסבי. כולן לבשו בגדים שחורים, כולן ישבו על כיסא, והכיסא הריק שהופיע בתחתית השער הנחית את המהלומה הרגשית המוחצת: כנראה יש עוד רבות אחרות שעדיין לא אזרו אומץ לספר. הכיסא הריק נמצא שם בשבילן.

 

שלחתי את השער הזה לחברי המערכת שלנו כדוגמה לשער מופתי. תדפיס שלו שכב על השולחן שלי במשך כמה חודשים טובים. מדי שבוע נערמו עליו עיתונים חדשים, אבל בכל פעם שסידרתי את הערימה והוא נגלה לעיניי לא יכולתי לזרוק אותו לפח המיחזור.

 

קרינה שטוטלנד. (צילום: יניב אדרי )
    קרינה שטוטלנד.(צילום: יניב אדרי )

     

    ובינתיים, בישראל, יותר ויותר נשים אמיצות החליטו להפסיק להתבייש באונס או בתקיפה המינית שעברו. וכשהחליטו לדבר, חלקן ויתרו על האנונימיות שסיפקה האות הראשונה של שמן, ובאומץ רב נחשפו בשמן המלא ובתמונתן.

     

    שני שטלריד, שנאנסה על ידי קצין בצבא, יזמה את מחאת האותיות בפייסבוק.

     

    רוני ריבר התייצבה מול מצלמות "עובדה" וסיפרה על רגעי האימה שעברו עליה, כשהידיד שהכירה החליט שהגוף שלה הוא ברשותו.

     

    מיטל מינקר כתבה לאנס שלה מכתב, שאותו ביקשה לפרסם במדור שלנו "המכתב שלא נכתב". כשנכנסתי לעמוד הפייסבוק שלה ראיתי שהיא חשפה שם את סיפור האונס שלה (ובעלה הגיב בפוסט תמיכה באשתו האמיצה).

     

    שירה רפאל פנתה בחודש שעבר למערכת "לאשה", כתבה על האונס שעברה לפני כשנה בחו"ל, והפתיעה במסר האופטימי שרצתה להעביר: אפשר לראות את שערי הגיהינום - ולחזור מהם בראש מורם.

    לא היה מקום לספק: הנשים האמיצות האלה צריכות להופיע על שער "לאשה".

     

    "קוראות לנשים שנפגעו כמותן להפסיק להתחבא. השתיקה משתקת, החשיפה משקמת. הן לא עשו שום דבר רע ואין להן במה להתבייש. שהאנסים יתביישו."

    איך מצאנו את הנשים?  

    המשימה הקשה הוטלה על כתבתנו שרון רופא אופיר. בתחילת הדרך לא האמנו שנצליח לאתר יותר מעשר נשים שיסכימו להיחשף, בעיקר משום שהטלנו על עצמנו מגבלות:

     

    1. לראיין נשים שנחשפו באחרונה או לכל היותר לפני כשנה וחצי, או שחושפות את סיפורן כאן לראשונה. לא כי חיפשנו סקופ, חלילה, אלא כי רצינו לתאר את מגמת החשיפה האישית של נפגעות תקיפה מינית, המתעצמת והולכת לנגד עינינו בתקופה האחרונה.

     

    2. החלטנו להציג את הסיפורים הקשים ביותר, רק מעשי אונס ותקיפה מינית חמורה, שאפילו הטוקבקיסטים הספקנים ביותר לא יוכלו שלא להזדעזע מהם.

    בסוף היום הראשון לעבודה גילתה שרון שבקובץ המחשב שפתחה, שקראה לו "פרויקט נחשפות", יש כבר שמונה שמות של נשים, והיא התקשרה ושאלה: "אפשר לא לעצור בעשר?"

     

    מהר מאוד הוצב היעד הבא: 22 נשים, כמספר אותיות ה־א"ב, שלא מוכנות יותר להיות רק אות.

     

    האם יש נשים שרואיינו ולא מופיעות בפרויקט?

    בהחלט. היו נשים שהתראיינו, ואף השתתפו ביום צילומים - והתחרטו (זה המקום לציין שכל הנשים המשתתפות בפרויקט הזה מצולמות בסרטונים קשים לצפייה, אבל אני מאמינה שיש חשיבות לצפייה בהם).

     

    כעיתונאים, כשאנחנו מזהים סיפור טוב, אנחנו לא מוותרים בקלות - ומשתדלים לעשות הכל כדי לשכנע את המרואיין הפוטנציאלי להתראיין. לא הפעם. ברגע שמישהי התחרטה עטפנו אותה במילים חמות, ואמרנו שאנחנו מבינות.

     

    שרון שוחחה עם צעירה ממוצא אתיופי שהתלבטה אם להיחשף, ולבסוף החליטה שלא. שתי נשים ערביות כמעט שהתיישבו על הכיסא, ולבסוף ויתרו. גם אם הן לא מופיעות כאן, חשוב להזכיר: אונס חוצה מגזרים, עדות ודתות. אף אחת אינה מוגנת.

     

    באיזה דילמות נתקלנו?

    ב"ניו יורק מגזין" הוחלט שהצוות שעוסק בפרויקט יורכב מנשים בלבד. התלבטתי לגבי זה, ולבסוף החלטתי שאצלנו זה יהיה אחרת. לא מכל הגברים צריך לפחד.

     

    ואכן, שלושה גברים פגשו את הנשים פנים מול פנים בימי הצילומים: יונתן בלום צלם הסטילס, קוסטה וינו מעצב השיער ושי רוזנצוייג צלם הווידאו. שלושתם הרעיפו עליהן יחס חם ורגיש, ואני מקווה שהצליחו לגרום להן להרגיש כמה שיותר בנוח.

     

    דילמה נוספת הייתה בנוגע לדמיון לשער "ניו יורק מגזין": האם להציב גם על השער שלנו כיסא ריק? בסופו של דבר החלטנו לא לוותר עליו. אני מזמינה בזאת נשים נפגעות תקיפה מינית שמעוניינות להתיישב על הכיסא ולספר את סיפורן - לכתוב למערכת. אנחנו מבטיחים לתת להן במה ולא להוריד את הנושא הזה מעל סדר היום. על תקיפות מיניות צריך לדבר כל הזמן, לא רק ביום האישה הבינלאומי.

     

    מה המסר של המרואיינות?

    הנתונים של מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית מעידים כי מעל 85% ממקרי התקיפה המינית מבוצעים על ידי אדם המוכר לקורבן. העדויות של 22 הנשים שמרואיינות כאן תומכות בנתון הזה: רוב מקרי האונס והתקיפה המינית בוצעו על ידי בן משפחה, חבר, מורה, אדם מהשכונה. אנשים שילדה, נערה או אישה אמורות לבטוח בהם.

     

    נתון מזעזע נוסף: חמש מתוך 22 הנשים הותקפו פעמיים. "אם עברתי פעמיים אונס", סיפרה לנו ביום הצילומים אחת מהן, "מי ערב לכך שלא תהיה פעם שלישית?"

     

    הנשים המשתתפות בפרויקט קוראות לכמה שינויים:

    • ביטול תקופת התיישנות על עבירות מין.

    • דאגה למערכת אכיפת חוק שאינה מרתיעה את הקורבן מלהתלונן.

    • הקץ לעונשים המגוחכים שנותנים לעברייני מין בישראל.

    ובעיקר הן קוראות לנשים שנפגעו כמותן להפסיק להתחבא. השתיקה משתקת, החשיפה משקמת. הן לא עשו שום דבר רע ואין להן במה להתבייש. שהאנסים יתביישו.

     

    לסיום

    אני רוצה להודות ל־22 נשים אמיצות: פטריסיה דור, אוד (אודיה) אביטבול, שני שטלריד, רוני אלוני־סדובניק, מיטל מינקר, קארין הודיה שמעוני, רוית סוויסה, קרן אסתרין, רוני ריבר, יפית דואר, בקי סיידמן, פרידה מיטלפונקט, רות עוקשי, עדי טננבאום, טליה ויינברגר, רחלי גרינברג, אורי כספי, רותם אלישע, מאיה אוהב עמי, דפנה ארגמן, מלי לב מרכוס ושירה רפאל. אתן הגיבורות שלי.

     

    קרינה שטוטלנד, עורכת ראשית 

     

    הגליון החדש של לאשה (צילום: מאיר כהן, סגנון: קרן נפתלי)
    הגליון החדש של לאשה (צילום: מאיר כהן, סגנון: קרן נפתלי)
     
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "לא שותקות יותר: כך הגיעו 22 נשים אמיצות לשער "לאשה""
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד