"קוראות יקרות,
אל תיתנו לטראומה להכניע אתכן"

בזמן האחרון נדמה שאלימות מינית נגד נשים מגיעה לכותרות יותר מבעבר, אבל בנות הדור שלי יודעות שזו אינה תופעה חדשה.

לפי תחושתי, 90% מהנשים בדורי נפגעו מהטרדות מיניות. המספר הזה לא מגובה בנתונים סטטיסטיים, אבל כמות הסיפורים ששמעתי לאורך השנים מחברותיי, כמעט לא מותירה מקום לספק: במשך שנים סבלו נשים מכפייה פיזית, ואלו שנאנסו, לא תמיד ידעו לקרוא לזה בשם; אמרו שהוא כפה את עצמו, שהיה אגרסיבי, שהוא לא עצר בזמן.

מי ידעה אז לתת למה שקרה לה את השם הנורא "אונס"; רצח של הנשמה.

מרים נופך-מוזס.(צילום: מתוך האלבום המשפחתי)

אני קוראת את סיפוריהן של 22 הנשים האמיצות שנחשפו בגיליון הזה, ואני רוצה לחזק אותן וגם את הנשים האחרות שנפגעו, ועדיין חוסות תחת אות ראשונה של שמן ואולי חשות בושה או אשמה.

אני רוצה להגיד לכל אחת ואחת מהן: את לא אשמה. אין שום דבר שמצדיק כפייה מינית; לא מה שלבשת, לא מה שאמרת, לא מה ששידרת, לא המקום החשוך שעברת בו. אין נסיבות מקלות למה שעשו לך.

זה מובן מאליו, ובכל זאת, אולי מן הראוי לציין מפורשות: יש הבדל ברור בין חיזור, או סתם ניסיון חיזור חסר טקט - לבין הטרדה ותקיפה מינית, וחצייה של הגבול שמפריד בין מחמאה לבין הטרדה מינית, אינה לגיטימית בשום צורה.

כשאת אומרת לא, זה לא. אמנם מעמד האישה עשה כברת דרך ארוכה בעשרות השנים האחרונות, אבל בתחום הזה יש עוד דרך ארוכה לצעוד בה. לכן בחרנו להקדיש חלק גדול מהגיליון שלנו, היוצא לקראת יום האישה הבינלאומי, לנושא הזה.

כולי תקווה שנשים שהוטרדו או הותקפו מינית יאזרו עוז להתלונן במשטרה בזמן אמת, ולא רק כעבור שנים רבות. זו לא משימה קלה. אני מבינה לגמרי את הטראומה שגורמת לעתים להדחקה, להסתרה, לרצון לשכוח.

אני מבינה גם את החשש של הקורבנות מהיחס שיקבלו בחדרי החקירה ואת חוסר הרצון לשחזר בבית המשפט מול עורכי דין ושופטים את מה שעשו להן. כדי שנשים לא יחששו להגיש תלונה ולהעיד נגד עברייני מין, חייבים לתת להן תחושה שהן מוגנות ובטוחות; שהן לא יחוו טראומה נוספת בין כותלי בית הדין. בכלל, אל תיתנו לטראומה להכניע אתכן.

הפרויקט החשוב הזה הוא הניסיון שלנו להגיד לכל מי שנפגעה מאלימות מינית: לכי להתלונן. עמדי על זכויותייך. אנחנו איתך.

מרים נופך-מוזס