במהלך שיחת הסקייפ שלי עם נורין מלון וג'ודי קוון מ"ניו יורק מגזין", שלושתנו מוצאות את עצמנו בעיניים מוצפות דמעות.
זה לא מפתיע: ההחלטה הנועזת של המגזין להציג בשער 35 נשים שהותקפו מינית על ידי ביל קוסבי, כולן בפנים גלויות, חוללה סערה עולמית שהדיה עדיין נשמעים.
"בערב לפני שהגיליון יצא, כולנו במערכת היינו מותשות, גופנית ונפשית, ובמתח גדול", מספרת מֶלון, העורכת הבכירה שניצחה על הפרויקט. "אמרנו לעצמנו 'זהו. עשינו את זה', אבל בכל כך הרבה מקרים שבהם נשים מעזות לדבר על תקיפה מינית הן מקבלות תגובות איומות. לא היה לנו מושג איך זה יתקבל".
מלון וקווֹן, עורכת הצילום של המגזין, מספרות כי העבודה על הגיליון לוותה בהתרגשות אדירה ובתחושת שליחות, וכי הן שאבו כוח רב מהנשים שהסכימו להיחשף. "אחת הנשים היססה אם להשתתף", מספרת מלון, "ואמרה שבסופו של דבר קיבלה החלטה אחרי שבתה בת־העשרה נאנסה - ובמקום לשתוק, התגייסה לפעילות ציבורית. הבת שלה שכנעה אותה שהן חייבות לדבר על זה".
קוון הייתה מי שהגתה את הרעיון לגיליון יוצא הדופן. "שמתי לב שעוד ועוד נשים מספרות בדיוק את אותו סיפור בכלי התקשורת", היא אומרת, "והרגשתי שנורא חשוב לתת לכולן במה לספר מה קרה להן".
"ג'ודי נאלצה לעבוד קשה מאוד כדי לשכנע את חברי המערכת", אומרת מלון. "כולנו היססנו וחששנו, גם בגלל שמדובר באדם מפורסם מאוד, וגם בגלל שלא ידענו בדיוק איך לעשות את זה בצורה שתכבד את הנשים האלו ולא תסכן אותן. לא רצינו לאלץ אותן לדבר, אז ביקשנו מג'ודי שתשוחח עם שש נשים, רק כדי לבדוק בזהירות אם יש היענות - והתגובות היו מדהימות. הן פשוט לא הפסיקו לדבר, כאילו שרק חיכו להזדמנות הזאת. היה לנו גם חשוב מאוד להבהיר לנשים שהן עומדות במרכז הסיפור, ולא ביל קוסבי, שאין פה אלמנטים רכילותיים אלא חשיפה רבת משמעות".
הנשים נפגשו זו עם זו?
קוון: "הן נפגשו במהלך הצילומים, ואי אפשר היה לעצור את שטף הרגשות שנבע מהן - בכי וצחוק ומילות עידוד זו לזו. זאת הייתה אחת החוויות העמוקות שחוויתי בחיי המקצועיים. בבת אחת הבנתי שיש סיבה לכל העבודה העיתונאית שלי, שזו פריבילגיה גדולה להעניק קול לנשים שעברו דברים כאלה".
לא היה קשה לשמוע כל כך הרבה סיפורי תקיפה מינית בזה אחר זה?
"זה לא קל", אומרת מלון, "אבל להן הרי קשה פי כמה. אני הרגשתי בעיקר כבוד על שנפלה בחלקי האפשרות לעשות מעשה שיגרום לעולם לדבר על הנושא. אין הרי אישה שלא מכירה סיפורים כאלה. זה כמעט אינסופי בחברה שלנו".
"לא הפסקתי לחשוב על הבת שלי", מודה קוון. "על זה שאם חלילה אי פעם יקרה לה משהו, לא הייתי רוצה שהיא תשתוק".
תמונת הכיסא הריק שהוצג בשער המגזין, המיועד לטובת נפגעות שטרם נחשפו, הביאה לכך שמיד עם פרסום הגיליון נמלאה הרשת סיפורים של נשים מרחבי העולם, שהרגישו פתאום שהן מסוגלות לדבר.
"התגובות מכל העולם מדהימות", אומרת קוון. "אנחנו שמחות מאוד שאתן ב'לאשה' קיבלתן מאיתנו השראה, ובהחלט מקוות שזה יקרה בעוד כלי תקשורת בעולם".
