הרבה לפני שבר רפאלי או נינט טייב שכרו את שירותיהם הצמודים של סיימון אלמלם או גדי אלימלך, והפכו את תפקיד יועץ הסתרים לענייני לבוש למקצוע מבוקש, עולם הסטיילינג המקומי היה מגרש המשחקים הבלעדי של דליה עשת, הסטייליסטית הראשונה של ישראל.
>> מוזמנים לעשות לנו לייק בפייסבוק
החל משנות ה-60 ועד אמצע שנות ה-90 סגננה עשת, 79, מאות שערים, הפקות וקמפיינים עליהם ניצח בעלה ב-59 השנים האחרונות, צלם האופנה האיקוני מולה עשת. בזמן שהוא עמד מאחורי העדשה ופקד בצעקות על הדוגמניות, היא עשתה את כל מה שמסביב: תחילה שימשה כעוזרת צלם, בהמשך כמפתחת תמונות, ולבסוף הפכה לסטייליסטית שיצרה הפקות אופנה צבעוניות כשבישראל עוד הלכו ברחובות במכנסי חאקי וכובע טמבל.
"בזמן אמת לא חשבתי שאני עושה קריירה כסטייליסטית. עבדתי מתוך אינטואיציה. לא היה אז בכלל את המקצוע הזה. התחום הזה התפתח רק בשנים האחרונות", היא מספרת בראיון מיוחד ל-Xnet המתקיים בביתה, לרגל פתיחת תערוכת היחיד "דליה עשת שמה פס", שתפתח ביום שבת הקרוב בגלריית המשכן בבית מאירוב בחולון.
קראו למה שעשית סטיילינג בכלל?
"קראו לזה דליה!", היא צוחקת. "דליה, תגידי לו, דליה תבואי".
שנים ארוכות היו מולה ודליה עשת לצמד היוצרים שהכתיבו כאן את הטון האופנתי, מעין "אילן ואילנית" של תעשיית האופנה בישראל. בזמן שהמדינה הצעירה בשנות ה-60 עוד נאבקה במדיניות הצנע שהנהיגה הממשלה עשור קודם לכן, בני הזוג עשת נסעו לפריז להביא ארצה אביזרי אופנה ("לא היו בארץ חנויות אביזרים", היא אומרת בחיוך), וצילמו את הדוגמניות הגדולות בישראל: תמי בן עמי, רונית יודקביץ, חלי גולדנברג, ציפי לוין (רפאלי), חני פרי, קארין דנסקי ורבות אחרות. "דליה היתה הראשונה שזיהתה בי את הפוטנציאל בתצוגה של מפעל 'תלוה מודל' שהיה שייך לבעלי עליו השלום", נזכרת דנסקי. "ומיד לאחר מכן היא ומולה צילמו אותי לקמפיין של חברת הקוסמטיקה חוחובה, ועל זה מגיע לה קרדיט גדול".
השניים יצרו עשרות שערים לעיתונים "לאשה" ו"זמנים מודרנים" מבית ידיעות אחרונות, קמפיינים לראש אינדיאני, גוטקס, LEE, המגפר, טופר, ויצרני אופנה כמו פנשט מרחוב דיזנגוף וחברת הסריגים אבג. בנוסף, הם צילמו מודעות פרסום לחברות מסחריות כמו טמבור, סיגריות אסקוט ומשחת השיניים זברה. בארכיון הממוקם בקומת המרתף בביתם, בשכונת אפקה בתל אביב, מסודרים הצילומים על פי שנים, ותמונות של הטופ מודלס מאותם ימים מקשטות את הקירות. הנה חלי גולדנברג בתצלום שחור לבן מ-1979 מניפה את שמלתה אל על, ובמקום אחר מישירה ציפי לוין מבט חד כשלראשה כובע בסגנון צבאי.
"היום כבר אין יצירתיות. אבל אז עשינו אמנות", היא אומרת ומציגה אוסף שערים של "לאשה" שסגננה. דוגמנית לבושה מגפי עור גבוהים, שכמייה אתנית, כובע גרב אדום ויונה צחורה על הכתפיים מככבת על רקע שער אדום. כשהיא נשאלת למה יונה, היא עונה מופתעת: "כדי שיהיה מעניין!". בשער נוסף מופיעה דוגמנית שחורה עם ציציות שיער אדום, שאת גופה מעטרים רק תכשיטים בסגנון אפריקאי, ושער אחר מיוחד לפורים ובו מצולמת דוגמנית עירומה מאחור, כשעל גבה וישנה צוירה אישה חשופת שדיים. "פעם עשינו דברים מטורפים, היום יש שמרנות מאוד גדולה", היא אומרת ומציגה הפקה שפורסמה בשנת 1970 במגזין "העולם הזה" תחת הכותרת "ועידת שלום בחלומו של חייל". בתמונות הפרובוקטיביות שצילם בעלה, מופיעה הדוגמנית סוזי לרמר ללא חלק עליון, פעם כחיילת עם כומתה צבאית ומעין רטייה המכסה את שדה הימני, ודאי כמחווה לגנרל משה דיין, ופעם כלוחמת ערבייה בכאפייה עם מקטרת בפיה.
עשת מספרת כי את ההפקות והשערים היתה מסגננת מתוך הפריטים שנשלחו מהמעצבים שנבחרו לשער, ומוסיפה אביזרים שאספה במיוחד. "היה חשוב לנו לייצר סיפור, דרמה, גימיק קטן שיעורר עניין", היא מסבירה. "היום הדוגמנית חשובה יותר מהצילום עצמו. מספיק ששמים את בר רפאלי או מישהי מפורסמת אחרת".
גם אז היו דוגמניות מעניינות ומפורסמות כמו תמי בן עמי, רונית יודקביץ וחלי גולדנברג.
"צילמנו אותן עוד לפני שהן התפרסמו. כשהן התחילו, מי ידע מי הן? בשנים ההן גם לא היו סוכנויות. הייתי רואה נשים יפות בקאנטרי או ברחוב ומזמינה אותן להצטלם".
את גם לימדת אותן איך לעמוד מול מצלמה. איך ידעת מה נכון ומה לא?
"מולה היה מצלם המון, ואני מזכירה לך שזה בתקופה שעוד צילמו בפילם, לא דיגיטלי, והתפקיד שלי היה לבחור את התמונות הטובות מהקונטקטים. הייתי רואה מה טוב ומה אוהבים במגזינים, ועל פי זה הייתי מבינה איך הצילום צריך להיראות. כמובן שיש כאן גם הרבה אינטואיציה, אבל כשאתה מצלם כל שבוע לפחות הפקת אופנה אחת, אתה כבר לומד מה נכון ומה לא".
את עוקבת אחרי אופנה עכשווית?
"האמת, פחות מעניין אותי מה קורה היום באופנה. אני גם לא הולכת וקונה בגדים. את הטוניקה הלבנה עם הרקמה שאני לובשת (גם בתמונה), קניתי בנצרת לפני 8 שנים. היה מבצע 2 במחיר 1, אז קניתי בעוד צבע. אבל אני כמעט ולא עושה קניות לעצמי". מולה, שמקפיד להשאיר את הבמה לדליה, מחזק את דבריה: "אני גם כבר לא מסתכל במיוחד מה קורה בעולם האופנה. פחות מעניין אותי".
מה דעתך על חוק הפוטושופ, ועל השימוש בתוכנה שכלל לא היה קיים בתקופה ההיא?
"בתקופה שלנו הכול היה טבעי, וכמעט שלא ריטשו. אז הן באמת היו יפות, כי אי אפשר היה לתקן אותן כמו היום. ממה שיוצא לי לראות, אף אחד לא אוכף את החוק וכולם עושים הצרות היקפים. היום גם כל הדוגמניות נראות אותו הדבר, ולכולן אותן מותניים ואותו ישבן".
עשת נולדה בחדרה וגדלה בירושלים לאב עובד בניין ואם קופאית בבית החולים הדסה. היא למדה בבית חינוך ברחוב מעלה בבירה, ובזמן שירותה הצבאי נשלחה להיאחזות הנח"ל שדמות שיזף (כיום ליד היישוב ניצנה). הימים היו מלחמת סיני ב-1956, וההיאחזות פוזרה. הבנות נשלחו להשלים את קיבוץ סאסא בגליל העליון, שם פגשה את מולה עשת. "עבדתי כרועת צאן בדיר, והוא היה אפסנאי הקיבוץ", היא נזכרת. לאחר שנה התחתנו בבית הוריה בירושלים, ועברו לחיות בתל אביב, בה הם מתגוררים עד היום. לימים החל עשת לפתח קריירה כצלם סטילס בסרטי קולנוע, ומאוחר יותר פתח עם חברו ישראל הרמתי את הסטודיו לצילום "מולה הרמתי" ברחוב דיזנגוף. ישראל הופקד על צילומי המוצר המסחריים, מולה על צילומי הדיוקן והסטודיו, ודליה על הסטיילינג.
תפקיד נוסף ובלתי רשמי של דליה היה לשמש כאוזן קשבת על הסט. "הייתי האמא של הדוגמניות על הסט", אומרת דליה. "האימהות הרגישו בנוח לשלוח את הילדות לסטודיו, כי שמרתי עליהן. בכלל, כל האווירה בסטודיו תמיד היתה משפחתית". הדוגמנית רונית יודקביץ מאשרת: "דליה ומולה היו כמו אבא ואמא שלי. הגעתי לסטודיו שלהם בגיל 14, נערה שמסיימת בית ספר ומגיעה באוטובוס מפתח תקווה - אז הרגשתי כאילו אני מגיעה למשפחה האלטרנטיבית שלי".
העובדה שהיתה אישה על הסט הרגיעה אותך?
"בהחלט, זה משרה ביטחון. כילדה בת 14 את לא חושבת על נושא כמו הטרדות מיניות, אבל זה בהחלט נותן תחושה הרבה יותר מחבקת, במיוחד כשאת צעירה".
דליה נזכרת: "תמי (בן עמי, א"י) היתה מגיעה עם סירים של מרק וקציצות שהיתה מבשלת, ופותחת שולחן לפני צילומים, וציפי לוין היתה לוקחת אותי ואת מולה ל'המועדון' (שהיה בבעלותו של בעלה לשעבר, שוקי בן פורת, והאחים רפי וטדי שאולי, א"י). איפה רואים היום דברים כאלה? זה עולם אחר. הכול היום מסחרי".
עם איזה דוגמנית הכי אהבת לעבוד?
"תמי היתה בת בית אצלנו. יום אחד בזמן צילומים מולה פלט שיש לי יום הולדת. היא עצרה את הצילומים, ואמרה שעד שלא הולכים לקנות לי מתנה היא לא ממשיכה. תמי התעקשה שמולה יקנה לי מעיל פרווה. אמרתי, מה אני צריכה מעיל פרווה?! אבל תמי התעקשה, שלכל אישה חשובה צריך שיהיה מעיל פרווה בארון. זה היה סמל סטטוס, אבל לבשתי אותו אולי פעם אחת בחיים. מאז הוא תלוי בארון".
בעשרים השנים האחרונות מקדישה עשת את זמנה לציור ולאמנות. תערוכת היחיד שלה "דליה עשת שמה פס" (אוצרים דורון פולק ובתה, איריס עשת-כהן, נעילה: 30 באפריל), מציגה לדבריה את "השיגעון החדש שלי". בתערוכה יוצגו אובייקטים אותם כיסתה עשת בפסי צבע בשלל גווני הקשת, אולם את העבודה המרכזית והחשובה ביניהן תוכלו לראות רק בסרטון וידאו, משום שמדובר בצביעת הבית של הזוג בשכונת אפקה. במהלך השנה האחרונה צבעה את כולו בפסים צבעוניים, והפכה אותו לעבודת אמנות ציבורית, שלא ניתן להתעלם ממנה. את הסרטון המתעד את הבית הצבעוני צילם הנכד ניב עשת כהן, שהוא גם במקרה בן זוגה של משי קליינשטיין, בתם המשותפת של ריטה ורמי קליינשטיין.
סיור בין חללי הבית הססגוני הזה מאפשר הצצה לעולמם האינטימי והיצירתי של בני הזוג. לכל אחד מהם ממלכה משלו. למולה שולחן עץ רחב בחלל גדול, כשמסביבו פינת הנצחה לאחיו שנהרג במלחמת השחרור ולאביו שנפטר מצער שנתיים לאחר מכן, וכן אוסף בובות ותמונות משפחתיות. דליה התפרסה על שני חללים אחרים בבית, האחד משמש כסטודיו, והשני לאחסון העבודות.
בסלון רחב הידיים תלויות יצירות אמנות של דליה מעשרים השנים האחרונות, ביניהן עבודה מתקליטורים ישנים שעליהם הודבקו גזירי נייר מהפקות אופנה שיצרה, או בובות ברבי שגופן פורק לחלקים והודבק מחדש על גלגל אופניים.
כשעשת נשאלת האם ישנו מוטיב חוזר בעבודותיה, היא מתקשה לנסח את תשובתה, אך לבסוף אומרת כי מעגלים של חיים הם הנושא הקרוב ללבה, וכן הצבעוניות שבוקעת מכל פינה בבית. "חשוב לי מאוד לא להפסיק לעבוד", היא אומרת לסיום. "אני לא רוצה שישעמם לי, ולכן אני תמיד מחפשת לעצמי פרויקטים חדשים. האם הבית יישאר צבוע ככה? אין לי מושג. אני יודעת מה יישאר אחרי שאני אלך? כל עוד אני עומדת על הרגליים ויש בי כוח ליצור - השמיים הם הגבול".
