לשימוש הבלוג בלבד

"לוּ הייתה לי עת פנויה, הייתי מנגנת. זה מדשן אותי. נותן לי עושר רוחני"

נעמי פולני "עייפה מהממוצעוּת, מהמעשים השוטפים". כשנתקלה בספר יצירות של שופן, הרגישה "מין התרוממות רוח שמעניקה לך חיים עם משקל סגולי נישא". פרק כ'

דליה גוטמןפורסם: 22.02.16 01:12
נעמי ליד הפסנתר שבביתה. "פעם יכולתי להינתק מהלהבות שבסביבה ולשקוע בעניינים עצמיים שלי. היום זה נראה לי לא מוסרי"  (צילום: רחל מפטש)
נעמי ליד הפסנתר שבביתה. "פעם יכולתי להינתק מהלהבות שבסביבה ולשקוע בעניינים עצמיים שלי. היום זה נראה לי לא מוסרי" (צילום: רחל מפטש)

יש לי הרבה מה לעשות היום, אבל זה דל לעומת המתרחש. אני צריכה להעתיק לנקי את התוכנית של הערב, וזה תובע זמן. והבלגן בבית שמישהו צריך לסדר. יש לי בושה על בסיס יציב מכל האי-סדר. אני יותר מדי שקועה במעשים שוטפים.

 

את שואלת מה כן הייתי רוצה לעשות? אני מתאווה לעשות מלאכת יד ולפתוח רדיו או מקור קול שיקרא באוזניי סיפור. אני אקשיב ואעסוק במשהו עם חוטים או חרוזים. פעם יכולתי להינתק מהלהבות שבסביבה ולשקוע בעניינים עצמיים שלי, אפילו לתקן גרביים. היום זה נראה לי לא מוסרי.

 

השבוע נתקלתי בספר נגינה עם יצירות של שופן. ניסיתי לראות מה אני זוכרת, ופתאום הרגשתי שאם הייתה לי עת פנויה, הייתי מנגנת, אפילו בגמגום, כי האוזן מכירה את המהלך המלודי, והנה, זה אתה שמנגן, וזה יוצא מתוך הפסנתר שלך. זה מדשן אותי. נותן לי עושר רוחני. אתה נחלץ מהממוצעוּת, ואני מרגישה ששעות חיי יקרות יותר. מי שעוסק במשהו שהוא מוקיר ושלם איתו, הוא אדם יותר נינוח והרמוני. יותר, לא לגמרי. זה המון. זו מין התרוממות רוח שמעניקה לך חיים עם משקל סגולי נישא.

 

הרבה פעמים אני עייפה מהממוצעוּת. מהמעשים השוטפים. הם מייבשים אותי. המעשה השוטף הוא אינסופי. אנחנו שבויים בידיו. היומיום איננו מדשן, אבל הוא הכרחי. אני נתונה בו וצריכה לעמוד בו, אז לכי תביני.

 

בחצר ביתה. "מי שעוסק במשהו שהוא מוקיר ושלם איתו, הוא אדם יותר נינוח והרמוני" (צילום: רחל מפטש)
    בחצר ביתה. "מי שעוסק במשהו שהוא מוקיר ושלם איתו, הוא אדם יותר נינוח והרמוני"(צילום: רחל מפטש)

     

    החיבוקים של חזי

     

    שלום יפה,

     

    היום ככה סתם, סיפור.

     

    יום אביב נעים אחד, ואני משוטטת לי בחצר הבית, מאחור, בבוסתן הנטעים הצעירים שלי - והנה בשדה השכן, במעלה הרמה, לוחך לו, בנעימים ובהַשְקֵט, עַיִר צעיר, נחמד ביותר למראה. הוא זקף ראש, הבחין, השתהה שְנִיוֹתַיים - וחזר עד מהרה לתעסוקת הליחוך. חמדה של עַיִר.

     

    העליצות ביצבצה בי. כעבור יום, והוא עדיין שם-כאן, ומתחשק לך לשאול: "היי, ילד! של מי אתה בכלל?" - ואין את מי לשאול. אז הוא שם, ותמיד הוא שמח לקראתנו. וכמובן, בתום שבוע מקוצר ועוד קצת, כבר הייתה לחזי סככה צנועה וחייכנית, וחזי מבסוט, ואנחנו מבסוטין, והעולם וחזי שמחים. עצים, פחים וסמרטוטים שחברו יחדיו לסככת פלאים, זו המחזיקה מעמד גם כנגד רוחות המערב של שעות אחר הצהריים הקיציות.

     

    ואנחנו מעלים לו לסככה, מהוואדי, קני סוף רעננים למאכל, והוא תולש בהם, לועס בלהט ומודה ואוהב. כן!

     

    ואיך הוא אוהב, חזי שלנו? איך?

     

    אז כך: הוא מניף את שתי הגפיים הקדמיות שלו, מעלה ומטיל אותן על כתפי האדם שניצב לפניו - מחבק! ממש! אוהב ומחבק כמו כלבלב. בהתחלה זה מבהיל, אחר כך זה מצחיק להתפקע. פתאום חזי סמוך אליך כבן שיחה ונושף לך באוזן. "אז מה נשמע? איך החיים?"

     

    העליצות ביצבצה בי. כעבור יום, והוא עדיין שם-כאן, ומתחשק לך לשאול: "היי, ילד! של מי אתה בכלל?" - ואין את מי לשאול. וכמובן, בתום שבוע מקוצר ועוד קצת, כבר הייתה לחזי סככה צנועה וחייכנית, וחזי מבסוט, ואנחנו מבסוטין

    עַיִר חביב הוא חזי שלנו, וכדוגמת כל החביבים השמחים בחלקם, גם הוא לאט ובהתמדה מתפתח: צומח, כובש נפח, כובש גובה, והנה עלם, עלם חביב, תאב חיים ושמחות. ובשמחתו הוא גם פורץ לעיתים החוצה, לשדה הפתוח, לְהִתְבַּרְדֵק קצת, סתם ככה. מה יש? לא נורא, לא נורא, הוא יחזור. כן.

     

    אבל עכשיו, לומר את האמת, מנת חיבוק מחזי כזה, העלם החביב - זה כבר עניין אחר לגמרי. ובשעטה שמחה כזו, הוא, אם תופס אותך, "מחבק" אותך - אין הקלות. ביטוי אהבה תמים שכזה יזעזע אפילו כל אחד מגיבורי השכונה, האמיצים ביותר. אין זכות אבות.

     

    אני זוכרת תמונה: אחר צהריים אחד של קיץ. רוח מערבית עזה מתרוצצת אצלנו בחצר, איזה ארגז קרטון אינו מוצא מנוח, סככת הפלאים רבוצה בערימה תִפְזוֹרְתִית - וחזי, סתם ככה, בחירות, בחופש, שועט במעגלים בין הנטעים הרכים שבחצר.

     

    פחד!

     

    כל החי - כלבים, ילדים, הורים, חתולים - כולנו בדהרה פראית להיספג אל תוך איזשהו פתח שבבית. רק בלי חיבוקים. בלי חיבוקים. וזה היה האות.

     

    מסרנו אותו במתנה למשפחת עולים חדשים, מתיישבים טריים ביבנאל. באו בטנדר של השכן, אמרו תודה ולקחו אותו, את יקירנו, את חזי שלנו. עצוב, אך אלה החיים.

     

    אגב, מדוע דווקא "חזי"? פשוט, כי כך הלם לו.

     

    >> לנעמי היו חמישה כלבים. נשארו שניים

     

    >> ולמה היא כל כך אוהבת בעלי חיים?

     

    זה לא חזי, זה עיר אחר. "אז מה נשמע? איך החיים?" (צילום: Lilly M, cc)
      זה לא חזי, זה עיר אחר. "אז מה נשמע? איך החיים?"(צילום: Lilly M, cc)

       

      ולסיום, השיר "קח את ליבי", שנעמי הלחינה, בביצוע תמרה נשרי, נכדתה של דרורה חבקין, שהקליטה אותו בסוף שנות ה-60:

       

       

       

      >> לכל השיחות הקודמות של נעמי פולני ודליה גוטמן

       

       

       
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
      דליה גוטמן היא בעלת הבלוג פוסט פלמ"חניקי, הכולל שיחות שהיא מקיימת עם המוזיקאית והבמאית-כוריאוגרפית נעמי פולני, מי שהחלה את דרכה כזמרת ושחקנית בצ'יזבטרון, להקת הבידור של הפלמ"ח, ומזוהה במיוחד כבמאית של הרכב מיתולוגי אחר – התרנגולים.

      נעמי פולני נולדה ב-1927, גרה במושבה כינרת ואם לשניים, יותם ואיה, מנישואיה לזמר ליאור ייני. היא משוחחת עם גוטמן מדי יום שישי, לקראת שידור של תוכנית בעריכתה ברדיו ללא הפסקה.

      דליה גוטמן הייתה מפיקה בכירה ברשות השידור. בין השאר, ערכה והפיקה מופעי הוקרה לכמה מהאייקונים הגדולים של התרבות הישראלית, בהם נעמי שמר, חיים חפר, אלכסנדר פן, משה וילנסקי ואברהם שלונסקי. היא אם לבת, נועה, שאביה הוא הסופר יעקב שבתאי. שיחותיה עם פולני התפרסמו לראשונה בעמוד הפייסבוק שלה.