משפחה

    "ידעתי שאשתי מנהלת רומן ולא כעסתי. שמחתי בשבילה"

    "פתאום היא חזרה לחיות, להתלבש, עשתה דיאטה ורזתה יפה. הרגשתי שמגיע לה שסוף סוף יחזרו לראות אותה". מוטי מספר לענת לב-אדלר איך התפרקו נישואיו

    ענת לב-אדלרפורסם: 21.02.16 11:41
    "למעלה משנתיים כמעט ולא העברנו יותר מלילה אחד בשבוע באותה מיטה". צילום אילוסטרציה (צילום: shutterstock)
    "למעלה משנתיים כמעט ולא העברנו יותר מלילה אחד בשבוע באותה מיטה". צילום אילוסטרציה (צילום: shutterstock)
    הוא ניגש בסוף ההרצאה לשולחן עליו מונחים ספרים וכרטיסיות, מתוכם אני מקריאה ציטוטים ותובנות, ומבקש לצלם בנייד את כריכת הספר "אינטליגנציה אירוטית" של אסתר פרל. "אמרת שזה התנ"ך של הזוגות שרצים את המסע לאורך זמן", הוא מחייך ואני מחפשת לצדו או מעבר לכתפו את בת הזוג שמתלווה אליו, שותפתו לדרך המתמשכת.

     

    הוא קולט את המבט שלי וממהר להבהיר "אני כאן לבד. אנחנו בתהליכי פרידה, אבל אני חייב להבין איפה טעינו ואני מרגיש שעזרת לי להבין קצת יותר". עכשיו הוא כבר סקרן אותי. אני חייבת לשבת ולדבר איתו. לשמוע למה הוא מתכוון.

     

    הייתי קרוב מדי וגם רחוק מדי

    קוראים לו מוטי (שם בדוי) והוא עוסק בשנתיים האחרונות בפרויקט סודי בתחום האבטחה. חייו סבבו במשך שנים ארוכות במעגלים של שירות המדינה והביטחון, ימים ארוכים מחוץ לבית, הרבה מאוד לילות במדינות זרות ובמיטות זרות. לא מעט פיתויים והרבה מאוד לבד. לבד שהפך בסופו של דבר, כך הוא מבין היום, למשהו שמגדיר אותו יותר מכל. עד כדי כך שגם היכולת שלו לקיים זוגיות לאורך זמן נפגמה. הוא רק פוחד שהיא נפגמה לעד.

     

    "היום, כשאני עמוק בתוך גיל 50, כשהילדים כבר פחות או יותר גדולים ומסוגלים להכיל את פירוק המשפחה בלי להתפרק בעצמם, אני מעז להגיד לעצמי שכן, הרסנו לעצמנו. יכולנו להיות המשפחה מהפוסטר, אבל בגלל העבודה שלי, שהרחיקה אותנו ובגלל העובדה שהתרגלנו והפכנו 'ערבים זה לזה', במקום לטרוף זה את זה, אין לנו סיכוי להחזיר את הגלגל.

     

    "מה גם שלאשתי היה בשנים האחרונות רומן עם גבר אחר והיא כבר במקומות אחרים עם עצמה, עם החיים שלה. אני לא כועס עליה. אני יודע ששנים רבות שבהן
    היא הייתה מבחינתי קיר שקוף, כמו שדרך אגב אני הייתי מבחינתה, זה הרי תמיד הדדי, העיוורון הזה שפתאום תוקף אותנו, הן שהובילו למצב הזה. תקופה ארוכה ידעתי שהיא בקשר עם מישהו אחר. פשוט הרגשתי. היא פתאום חזרה לחיות, חזרה לחייך, חזרה להתלבש, עשתה דיאטה ורזתה יפה. קלטתי את זה בתקופות הקצרות בהן הייתי מגיע הביתה ולמרות שהמשכנו לשכב מדי פעם, ידעתי שזה לא קשור אלי. ידעתי שיש מישהו אחר בתמונה ואפילו בתוך תוכי שמחתי מזה. שמחתי כי הרגשתי שמגיע לה שסוף סוף יחזרו לראות אותה. יחזרו לראות את מה שאני כבר לא ראיתי כי הייתי גם קרוב מדי וגם רחוק מדי".

     

    זה משפט חכם מאוד, אני אומרת לו וחושבת על המשמעות של הדברים. קרוב מדי – כיוון שבזוגיות ארוכת שנים באמת מתפתח לו קשר סימביוטי שמרוקן את הזוגיות מהמוטיבים הזרים והמסתוריים שלה ומזריק לתוכה סגמנטים של קרבה וערבות הדדית. נכון, מדובר במצב מגונן ומחבק מאוד, שרובנו כמהים אליו, אבל הוא מסוכן, כיוון שהוא הורג את היכולת שלנו להמשיך ולהתאוות למה שהוא כבר ממילא שלנו. במובן מסוים, יותר מדי שלנו. ומצד שני, רחוק מדי – פיזית, יומיומית, כיוון שבמקרה של מוטי, לילות ארוכים שהעביר מחוץ לבית בשנים האחרונות, כאחראי מערך אבטחה רגיש, גרמו לריחוק אמיתי בתוך הזוגיות. "למעלה משנתיים כמעט ולא העברנו יותר מלילה אחד בשבוע באותה המיטה וגם כשזה קרה, אני הייתי חוזר עייף מת והרבה פעמים פשוט נרדם עד המשמרת הבאה".

     

    איבד את היכולת להתאהב

    ולך היו נשים אחרות? אני שואלת. כן, היו, אבל לא בשנים האחרונות, אלא לפני הרבה שנים, כשעוד הייתי הרבה בחו"ל במהלך העבודה ורק ללילה פה ושם. לא קשרים מחייבים. לא רומן ממשי", הוא מישיר מבט ואומר את הדברים בישירות גלויה. מעולם לא התלהב מאף אחת אחרת במהלך השנים הרבות בהן הוא נמצא עם אשתו. המשפחה והפרנסה הן מה שעניינו אותו. הוא בכלל חושב שאיבד את היכולת להתאהב, להבחין במישהו אחר מחוץ לעצמו. החיים הפכו אותו לזאב בודד ורק אחרי שהבין שהוא בעצם נפלט מהלהקה, הוא מנסה לגשש את הדרך בחזרה; מנסה להחזיר לעצמו את הכישורים הזוגיים. לא, לא בשביל להציל את הנישואים שלו. זה, הוא יודע, כבר אבוד. אלא בשביל להחזיר את עצמו לנורמה; למצב שבו אולי לאחר שיתגרשו הוא יצליח לקיים קשר חדש מבלי לחזור על אותן הטעויות.

     

    הוא מדבר בכאב אמיתי מאוד; כאב של אדם חכם, שיודע בדיוק היכן הוא עומד ועם מה הוא מתמודד. הוא לא מאשים. לא אותה. לא את עצמו. לא את הנסיבות. לא את העבודה המטורללת והממכרת שלו, כדבריו. הוא רק משלים בצער עם מה שקרה לזוגיות שלו ורוצה לסיים הכל ולהיות שוב במצב שהוא מרגיש בו כרגע הכי נוח – לבד.

     

    "כן, אני צריך את הלבד הזה במובן הכי קיצוני שלו, כדי שאני אסריח ממנו, כדי שאני אקיא מעצמי, כדי שיימאס עלי, כדי שלא אוכל יותר לסבול אותו ואהיה מוכן לעשות הכל כדי להיות שוב במצב של ביחד. והפעם ממקום של להשקיע בביחד הזה", הוא לוקח לגימה מכוס האספרסו הכפול והחזק שהזמין ושנותרו בה טיפות אחרונות של נוזל. "מכאן אני ממשיך לעבודה. אני מזריק קפה. אני חי על קפה", הוא מגרד עם הכפית את תחתית הכוס ומלקק את שיירי הצבע החום שנדבקו אליה.

     

    מגיע לה מישהו שפוחד להיות לבד

    אנחנו יושבים בחלל הריק לגמרי והדי חשוך בו העברתי לפני שעתיים ויותר את ההרצאה שלי. אורות עמומים מאירים את השולחנות הקטנים סביבם ישב קהל המאזינים ועכשיו מלצרים מנקים אותם במסירות. הוא מדבר ואני כותבת והאותיות על דפי המחברת גדולות מאוד. הוא צוחק מהכתב הגדול והמחובר ושואל אם אבין את מה שכתבתי. אני מבטיחה שכן. הוא ממשיך.

     

    "הלבד הזה בדיוק זה מה שפרק לי את המשפחה בתהליך איטי ומכרסם, אפילו בלי שהרגשתי, עד שפתאום, אחרי תקופה ארוכה מאוד, יותר משנתיים, של נסיעות בעקבות משימות בעבודה; של לילות שבהן הייתי בפעולות אבטחה, במקום במיטה ליד אשתי; של שבועות רבים שבהם לא היינו נפגשים בכלל - אני הייתי חוזר בשמונה או תשע בבוקר אחרי משימות לילה והיא כבר הייתה עמוק בתוך יום העבודה שלה במשרד - הבנו שאנחנו כבר לא; שכל אחד מאיתנו חי את חייו. אמנם במקביל. אמנם באותו בית. אמנם כהורים לאותם ילדים, עם משימות ביצוע שיש למלא. אבל בנפרד".

     

    אם היה יודע, הוא אומר, שזה מה שיקרה בסוף, אולי לא היה לוקח על עצמו את הקמת מערך האבטחה הזה, שמחייב אותו להיות כל כך הרבה זמן מחוץ לבית, בעיקר בלילות. למרות שזה התחום שהוא מומחה בו ולמרות שנות הניסיון הארוכות והכסף המתלווה לעבודה התובענית, הוא היה מוותר ועושה משהו אחר. כן, בהחלט, כדי להציל את הנישואים.

     

    "אמרתי לה שאני מוכן לשבור חוזה ולצאת מהפרויקט, אבל שנינו ידענו שזה מיותר וחבל. כי למרות שיש לנו 25 שנות היסטוריה משותפות, מה שהיה בינינו כבר לא יחזור למה שהיה קודם. היא כבר במקום אחר ואני מכבד את הרצון שלה להיפרד. הייתי די בלתי נסבל וזה מה שיצא. אנחנו מדברים על זה בלי להאשים, אלא מתוך השלמה. השלמה שמה שהיה כבר מת. הילדים כבר גדולים, הם יעמדו בזה והיא רוצה להתחיל חיים חדשים. חיים שבהם יעמוד בצד השני מישהו שמבחין בה, שרואה שהיא שם. מישהו שיחבק אותה בלילה. כל לילה. מישהו שכן פוחד להיות לבד. כמוה".

     

    - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

     

    רוצים עוד? הזמינו את ההרצאה "מי תנצח, האהבה או התאווה", במהלכה מספרת ענת לב-אדלר בגילוי לב ובאומץ על המשבר שעברה בגיל 40 ושהוביל לכתיבת הרומן רב המכר "כותבת ומוחקת אהבה", מנסה לפענח את סוד הזוגיות ארוכת השנים ומגלה איך שומרים על בערת הזוגיות לאורך זמן. להזמנת הרצאות דרך האתר של ענת.

     

     
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אמא, כותבת, נשואה, עובדת, מגדלת, מג'נגלת, ממהרת. לא מתחרטת, לא משתעממת, לא יוצאת מהבית לא מאופרת. מחברת מילים לנשים ונשים למילים; מרצה וסופרת, מחברת רב המכר "כותבת ומוחקת אהבה", מפרסמת יומני תוכן ומחברות השראה לנשים, מרצה בפני נשים (וגם גברים) על שינוי באמצע החיים.