גם אתם מנהלים אורח חיים לחוץ, מג'נגלים בין קריירה תובענית לחיי משפחה ומתרוצצים כל היום ממשימה למשימה? אם התשובה חיובית, בוודאי כבר הפנמתם שהסטרס שאתם שרויים בו עושה לכם רע. אולי גם התעמקתם במחקרים המראים שהלחץ עלול להחליש את מערכת החיסון, לגרום נזק ל־DNA, להאיץ את קצב ההזדקנות, לפגוע בעוברים בזמן היריון, ושהוא קשור לאינספור מחלות, החל בהתקררות, דרך דיכאון וחרדה וכלה ביתר לחץ דם, מחלות לב וסוכרת.
ובכן, כדאי שתשכחו את כל מה שלמדתם, ומהר. כך לפחות טוענת ד"ר קלי מק'גוניגל, מרצה לפסיכולוגיה מאוניברסיטת סטנפורד ומחברת הספר The Upside of Stress: Why Stress is Good for You and How to Get Good at It ("הצד הטוב של הלחץ: למה לחץ טוב לך, ואיך להוציא ממנו את המרב", בתרגום חופשי), שיצא לאור בארצות הברית לאחרונה. הטענה שלה פשוטה: הלחץ קטלני רק למי שמאמין שהוא קטלני. במילים אחרות, אתם לא בלחץ רק כי החיים שלכם אינטנסיביים, אתם בלחץ בגלל הלחץ. אם רק תלמדו להפסיק לחשוש מהסטרס ובמקום לנסות להירגע תשתמשו באנרגיה שלכם כדי לנסות להשיג מטרות חשובות, הוא יכול להיות בריא ומועיל עבורכם.
נשמע מופרך? גם מק'גוניגל, כמו רוב הקולגות שלה, הייתה משוכנעת שהלחץ רע עבורנו, אבל אז היא עברה מהפך. היום היא סבורה שמה שבאמת מזיק לנו הוא לא הסטרס, אלא החוקרים והפסיכולוגים שמטיפים לנו השכם והערב להפסיק להיות בסטרס. היא אף מלקה את עצמה על כך שבעבר היא עצמה הייתה שייכת למחנה המטיפים. "לקחתי כמובן מאליו שהמסר הזה, כמו גם העבודה שלי כולה, מכוונים לעזור לאנשים", היא כותבת. "אבל מה אם זה לא כך? האם ייתכן שבשם המטרה להפחית לחץ גרמתי למעשה יותר נזק מתועלת?".
בהרצאת ה־TED שלה, "איך להפוך את הלחץ לחבר", שכבר חצתה את רף ה־9.5 מיליון צפיות, היא מסכמת את הסוגיה באופן חד: "התפיסה הישנה של סטרס כשריד בלתי מועיל של האינסטינקטים החייתיים שלנו מוחלפת בהבנה שהסטרס למעשה עושה אותנו חכמים מבחינה חברתית. זה מה שמאפשר לנו להיות אנושיים".
זהו ספרה הרביעי של מק'גוניגל, 38, שרב המכר הקודם שלה, "כוח הרצון" (הוצאת משכל), הציג שיטה לחיזוק השליטה העצמית. הספר מכיל שפע מחקרים שמצביעים על כך שללחץ יש אפקטים חיוביים. למשל, סקרים שמראים שבמדינות שבהן רמת הלחץ גבוהה יותר, המצב הבריאותי של האוכלוסייה טוב יותר, וגם תוחלת החיים ארוכה יותר. מחקרים אחרים מראים שהדברים שמלחיצים אנשים, למשל הורות, הם לרוב גם אלה שמעניקים משמעות לחייהם, ושאנשים לחוצים נוטים גם לחוות את חייהם כבעלי יותר משמעות.
אבל המחקר שגרם למק’גוניגל להארה היה זה שפורסם ב־1998 ועקב אחרי 30 אלף איש באמריקה במשך שמונה שנים. ממצאי המחקר אמנם הצביעו על כך שהלחץ מעלה את הסיכון למות (ב־43%), אלא שניתוח נוסף של הנתונים הראה שהסיכון הגבוה לתמותה היה רלוונטי רק עבור אלה שהאמינו שהלחץ שלילי עבורם. הסיכון לתמותה עבור אנשים שחוו לחץ אבל ראו בו אתגר לא רק שלא היה גבוה, הוא היה הנמוך ביותר בהשוואה לכל משתתפי המחקר.
הנתונים האלה הציתו אצל מק'גוניגל מחשבה חדשה: ייתכן שהנזק לבריאות לא נובע בכלל מהלחץ עצמו אלא ממסגרת החשיבה שמכתיבה לאנשים שהלחץ הוא שלילי. "האמונה שהלחץ עושה לנו רע היא הגורם מספר 15 לתמותה בארצות הברית, והיא מסוכנת יותר מאיידס ומסרטן העור", טענה בהרצאת ה־TED שלה.
לכודים במסגרת
"מסגרת חשיבה" (Mind Set) מוכרת בין פסיכולוגים כגורם רב השפעה על חיינו. מדובר בסט של אמונות בנוגע לאופן שבו החיים מתנהלים (למשל: "כסף מביא אושר", "לכל דבר יש סיבה", "אנשים לא משתנים"), שמשפיע על ההתנהגות שלנו וגם על האופן שבו אנו מפרשים את הדברים. מחקרים מוכיחים שמסגרות חשיבה יכולות להשפיע על חיינו באופן דרמטי. כך למשל, מחקר שנערך במכון הלאומי לבריאות של ארצות הברית (NIH) הראה שתוחלת החיים של אנשים שמאמינים שהזיקנה יכולה להיות פרק מהנה בחיים הייתה ארוכה יותר בשמונה שנים לעומת אלה שתפסו את הזיקנה כאירוע שלילי. אותם אנשים אף סבלו פחות מהתקפי לב והשתקמו טוב יותר מתאונות, מאירועי לב או ממחלות.
האם גם האמונה שהלחץ מזיק לנו היא סוג כזה של מסגרת חשיבה? על פי מק'גוניגל, התשובה חיובית. גם לטענה הזאת היא מוצאת תמיכה במחקרים. באחד מהם, למשל, שנערך במעבדה לחקר ההתנהגות באוניברסיטת קולומביה, צפו שתי קבוצות נבדקים בשני סרטונים. הראשון הסביר עד כמה הלחץ מזיק לנו, ואילו השני הציג תמונה שלפיה הלחץ דווקא טוב עבורנו. כל הנבדקים במחקר הוכנסו למצב מלחיץ לאחר הצפייה בסרטים, אך הם הושפעו ממנו באופן שונה.
בבדיקות דם שנערכו לצופי הסרט על יתרונות הלחץ, התגלו כמויות גבוהות הרבה יותר של הורמון DHEA, שמזרז שיקום מפציעה, מגביר את פעילות המערכת החיסונית ומפחית את הסיכון לדיכאון, לחרדה, למחלות לב ולתהליכים ניווניים. לטענת מק'גוניגל, ההורמון הזה גם מסייע למוח להתחזק לאחר התנסויות מלחיצות. בו זמנית נמצא באותו המחקר שאנשים שהשתכנעו שהם יכולים להפוך את הלחץ למקור אנרגיה במקום לנסות להילחם בו, להדחיק אותו או להרגיע אותו - סבלו פחות מחרדה ומדיכאון.
העובדות שלא סיפרו לכם
ואיך תשנו את מסגרת החשיבה שלכם? איך תצליחו להפסיק להאמין שהלחץ מסוכן לכם? לפי מק'גוניגל, מדובר במשימה פשוטה, וכל מה שצריך הוא להכיר את העובדות ולשנות את מסגרת החשיבה שלכם על לחץ ופגיעתו בבריאות שלכם. במקביל להצגת העובדות האלה היא מתחקה אחר הדרך שבה קיבלה תפיסת ה"לחץ המסוכן" מעמד של עובדה מוצקה, ומגלה מה המידע שנדחק הצידה כדי שהטענה הזאת תקבל מעמד שכזה, ואילו מחקרים שסתרו אותה נשכחו בצד. אז אילו עובדות חדשות כדאי לאמץ?
1. הקורטיזול הוא לא אויב. רבים מההסברים לנזקיו של הלחץ מתמקדים במנגנונים הפיזיולוגיים המתרחשים בגוף כשאנחנו נלחצים, בעיקר בהפרשה של ההורמונים קורטיזול ואדרנלין. עד היום תואר הקורטיזול כהורמון שאחראי לתהליכים פיזיולוגיים רבים הפוגעים בבריאות, וחשיפה ממושכת אליו נחשבת כקשורה לירידה במערכת החיסון, ליתר לחץ דם, לעלייה במשקל, למחלות לב ולסיכון לדיכאון. מק'גוניגל חושפת את פניו האחרות והלא מוכרות של הקורטיזול וטוענת שהוא יכול גם לסייע במניעת מחלות ובעיות בריאות. היא מציגה, למשל, מחקר שלפיו אנשים שגופם מפריש כמויות גדולות יותר של קורטיזול בשעת טראומה מוגנים יותר מפני פוסט טראומה. הזרקת קורטיזול גם שימשה במקרים מסוימים כדרך למניעת פוסט טראומה, כמו גם לסיוע בשיקום של מנותחי לב וטיפול בחרדה ובפוביה. מק'גוניגל אף מסבירה שהקורטיזול מופרש ביחד עם הורמון ה־DHEA, שהשפעותיו ארוכות הטווח, כאמור, יכולות להיות מבורכות.
2. עכברי מעבדה הם לא בני אדם. רבים מהמחקרים שבדקו את השפעתו של הלחץ נעשו על עכברי מעבדה. חלוץ המחקרים האלה היה האנדוקרינולוג ההונגרי האנס סליה, הידוע בכינויו "הסבא של הלחץ". סדרת הניסויים הראשונים שלו נערכה ב־1936 והראתה שעכברי מעבדה שחוו לחץ פיתחו סינדרום של תסמינים, החל באולקוס מדמם, דרך הגדלת יותרת הכליה וכלה בהתמוטטות המערכת החיסונית. הלחץ נגרם לעכברים בדרכים שונות - על ידי הזרקות של חומרים שונים, תנאי חום וקור קיצוניים, פעילות גופנית כפויה וממושכת, רעש מטריד וסמים רעילים. כל אחד מהקשיים האלה גרם לעכברים לאותה תגובה שמאז כונתה "תגובת הלחץ". סליה אף זכה בפרס נובל על הגילויים האלה.
אבל הלחץ שחוו העכברים הכלואים, חסרי האונים והמעונים האלה, טוענת מק'גוניגל, דומה לזה שחווים שבויי מלחמה, נשים מוכות וילדים שהוריהם מתעללים בהם. לדבריה, המהירות שבה זיהינו את עצמנו עם חיות המעבדה האומללות האלה, היא דבר שיש לתמוה עליו. אנחנו, שהלחץ בחיינו קשור לדברים שאנו רוצים ואוהבים (למשל, תמרון בין קריירה למשפחה), שיש לנו לא מעט שליטה ובחירה, שנלחצים בשביל להשיג דברים שביקשנו, כמעט לא דומים בדבר לעכברים האומללים של סליה ושל החוקרים שהצטרפו אליו לאורך הדרך, ולכן איננו יכולים להסיק מההשפעות של הלחץ עליהם על השפעות של הלחץ עלינו.
3. אנחנו לא האדם הקדמון. סביר להניח ששמעתם על תיאוריית "הילחם או ברח", שלפיה התגובה הפיזיולוגית שלנו ללחץ התבססה לפני אלפי שנים, והיא אמורה לעזור לנו להתמודד עם מצבי לחץ נוסח האדם הקדמון. התגובה הזאת צריכה להכין את הגוף לברוח או להילחם כשהוא נתקל בסיטואציות כמו מפגש עם אריה טורף למשל, והיא כוללת הפרשה מוגברת של אדרנלין שגורמת להגברת קצב הלב והכנת השרירים לפעולה. התיאוריה הזאת גובשה גם היא במאה הקודמת על ידי פיזיולוג בשם וואלטר קאנון מאוניברסיטת הרווארד. המדענים שבאו אחריו היו אלה שהצביעו על הבעיה: השרירים הדרוכים, הלב ההולם והדופק המוגבר אינם מכינים אותנו כהלכה להתמודדות עם מצבי לחץ מודרניים - בקשה להעלאת שכר, ריב עם הבעל או בייביסיטר שמבריזה. הם רק מפריעים.
אלא שגם כאן חושפת מק'גוניגל את מה שחמק מעינינו עד כה. התגובה הפיזיולוגית של הגוף, וגם ההורמונים שהוא מפריש, היא טוענת, משתנים בהתאם לסוג הלחץ שאנו חווים, והם בהחלט מתאימים לעתים גם לדדליין דוחק, משא ומתן, קונפליקטים במשפחה, ובקיצור לא רק למנוסה מאריות. כך למשל, האדרנלין מאפשר למוח להגביר את כוח הריכוז, קליטת המידע והמוטיבציה, ובמקביל אליו מופרשים הורמונים אחרים, כמו הורמון האוקסיטוצין הידוע ביכולתו להגביר את התקשורת ולסייע לנו לחפש תמיכה.
אז אולי מה שצריך להלחיץ אותנו הוא בכלל דבר אחר: איך מיהרנו לחרוץ את דינו של הסטרס, ואיך אף אחד עד היום לא הטיל ספק ותהה אם הלחץ איננו אויב, ואם לא כדאי להפנות את האנרגיה שמושקעת במלחמה בו למקומות טובים יותר.
אין מה להילחץ
מה חושבת ד"ר שרון טוקר, מומחית בנושא לחץ מהפקולטה לניהול באוניברסיטת תל אביב, על מסקנות הספר? "קלי מק'גוניגל מנסה לשכנע אותנו שלחץ הוא דבר חיובי. המחקרים שהיא מציגה אכן נשמעים משכנעים. אבל לפני שאתם מאמצים בחום את הטיעונים שהיא מעלה, הייתי ממליצה לקחת צעד אחד אחורה, בייחוד לאור העובדה שרבים מהמחקרים המצוטטים בספר מבוססים על מחקרים שנערכו בקרב סטודנטים בארצות הברית".
"ראשית, מק'גוניגל מתייחסת שוב ושוב להשפעות קצרות הטווח של הלחץ אך מתעלמת מהשפעותיו ארוכות הטווח. כך, למשל, היא "שוכחת" להזכיר שני מאמרים שסקרו יותר מ־40 מחקרים שונים והצביעו על כך שגורמי לחץ "חיוביים" (כמו דד־ליין או משימות מאתגרות, למשל) מובילים אמנם לשיפור בביצוע המטלות בטווח הקצר, אך גם לתשישות פיזית ונפשית בטווח הארוך".
"מעבר לכך, מק'גוניגל מקדישה חלקים נרחבים מספרה לשינוי אופן החשיבה שלנו על גורמי הלחץ בחיינו ופירוש שלהם מחדש כהזדמנות לצמיחה. לתפיסתה, אם אכן נצליח לפרש את גורמי הלחץ כלא מאיימים, נחווה פחות לחץ. במילים פשוטות, מצד אחד מק'גוניגל טוענת שהלחץ טוב עבורנו, ומצד שני היא מקדישה מאמץ רב להסברים כיצד אפשר להימנע ממנו.
אז מה בכל זאת אפשר לקחת מהספר? בעיקר טיפים להתמודדות טובה יותר עם הלחץ שבחיינו באמצעות שינויי תפיסה וחיזוק הקשרים החברתיים שלנו. את שאר המסקנות המוצגות בו הייתי ממליצה לקחת בעירבון מוגבל".
