מה הכי חשוב בהורות? העצות של הורי "100 ישראלים קטנים"

לכבוד יום המשפחה, החלטנו לחזור (בשמחה) לבתים של ילדי הסדרה ולקבל, הפעם מההורים ולא מהילדים, טיפ הורות אחד חשוב. חג שמח!

הילה יגאל-איזון

|

09.02.16 | 09:32

דן דן בולוטין: "כשיש בית ומשפחה תומכים, אפשר יותר בקלות ובביטחון לנסות וללמוד" (צילום: ישראל יוסף)
דן דן בולוטין: "כשיש בית ומשפחה תומכים, אפשר יותר בקלות ובביטחון לנסות וללמוד" (צילום: ישראל יוסף)
אורנת למפרט: "רוצים שהילדים יאכלו בריא? תאכלו אתם בריא" (צילום: קובי בכר)
אורנת למפרט: "רוצים שהילדים יאכלו בריא? תאכלו אתם בריא" (צילום: קובי בכר)
ליאור לפיד: "תצטלמו בטיולים, כל המשפחה יחד, כדי שתהיה תמונה ליום המשפחה" (צילום: קובי בכר)
ליאור לפיד: "תצטלמו בטיולים, כל המשפחה יחד, כדי שתהיה תמונה ליום המשפחה" (צילום: קובי בכר)
ויויאן חורי: "להזכיר להם את הכיף שיכול להיות כשעוזבים את האייפד והמחשב" (צילום: קובי בכר)
ויויאן חורי: "להזכיר להם את הכיף שיכול להיות כשעוזבים את האייפד והמחשב" (צילום: קובי בכר)

מה שהכי כיף בלכתוב את הסדרה 100 ישראלים קטנים הוא שהראיון מתבצע אך ורק עם הילדים. שום דבר שההורים יגידו לא ייכנס לכתבה. רק מה שהילד ירצה לספר ייכתב שם, כי אפשר ללמוד כל כך הרבה משיחה בגובה העיניים עם ילד בן 7-8. מהגובה הזה רואים את הדברים כמו שהם, בפשטות, בלי הסתבכויות. ככה. כמו שהם. ובכל זאת, מאחורי כל ילד מדהים ומיוחד בסדרה - עומדת אמא מדהימה לא פחות או אבא מאוד מיוחד ואיזה זמן יותר נכון מיום המשפחה, כדי ללמוד גם מהם משהו על החיים? אז חזרנו אליהם (האמת היא שסתם כי התגעגענו) וביקשנו מההורים טיפ הורות. זה מה שיצא. ואגב, אם אתם מכירים ילד או ילדה בני 7-8 שלדעתכם ממש חייבים להיות בסדרה - זה הזמן לגלות לנו, כאן במייל.  

  

תנו להם ליפול

מה הכי חשוב בהורות מבחינתי? האמת, קשה להגיד. במיוחד במקרה שלנו, כי הילדים פשוט מושלמים (גנטיקה, גנטיקה)... וברצינות. הכי חשוב בעיני זה לתת להם לנסות לבד. לטעות, ליפול וכן, גם להחבל מדי פעם, אבל לא לחשוש לנסות. לא מנסים? לא טועים ואז לא לומדים. אין כמו ניסוי וטעייה. ובעיקר בעצמם. ובכל התחומים! נכון, לפעמים נעלבים, בוכים. כמובן לא שום דבר שמסכן חיים. כביש - מחוץ למשחק. כנ"ל סמים ואפילו סיגריות "רגילות".

אבל עם כל זה, תמיד שידעו שיש גב של אבא ואמא. לפחות עד שיגדלו. אם טעו, נפלו, נפגעו - יש מי שיתמוך, ותמיד יהיה גם חיבוק גדול וגיבוי אמיתי מכל הלב. כשיש בית ומשפחה תומכים, אפשר יותר בקלות ובביטחון לנסות וללמוד. חייב לציין שגם אני גדלתי בבית כזה בדיוק ועל כך גאוותי.
דן דן בולוטין מחוות בולוטין בנגב (תמונה למעלה), מנהל חוות הצלה לחיות בר, אבא של אופק, אשל, עיטם ונבט. לכתבה על נבט .

 

טיפה ועוד טיפה

פעולת קאלט בתנועת הנוער, היתה בחירה בין שירי אריק איינשטיין - "יושב על הגדר", "נשנה את העולם" או "לטפטף טיפה". פעם רציתי לשנות את העולם. היום אני מתחברת לטיפות. גם ובעיקר בהורות - טיפה, עוד טיפה, תהיינה לים. רגעים קטנים, מחשבות ומסרים, מרכיבים את חיי היום יום שלנו וכדאי שניתן לכל אחד מהם את תשומת הלב הראויה. לא צריך להיבהל אם טיפה לא נפלה בדיוק במקום שתכננו, אבל כדאי לזהות מהי התמונה השלמה שנרצה לראות ולפיה לטפטף את הטיפות.

רינת לפידות מכרם מהר"ל, מדריכת הורים בדרך הגישור, אמא של דניאל, בארי וינאי. לכתבה על בארי .

 

רינת לפידות: "רגעים קטנים, מחשבות ומסרים, מרכיבים את חיי היום יום שלנו וכדאי שניתן לכל אחד מהם את תשומת הלב הראויה" (צילום: עדי אדר)
    רינת לפידות: "רגעים קטנים, מחשבות ומסרים, מרכיבים את חיי היום יום שלנו וכדאי שניתן לכל אחד מהם את תשומת הלב הראויה"(צילום: עדי אדר)
     

     

    צעד אחד אחורה

    מספרים על אותו גנן שאהב כל כך את הצמחים שלו, עד שבכל פעם שנבט שתיל, הוא החל למתוח אותו למעלה, כדי לעזור לו לגדול. אחת האפשרויות הגדולות שלנו כבני אדם בכלל וכהורים בפרט, היא לקחת צעד אחורה ולפנות לילדים מקום להיות. לא לכפות אליהם את ההבנות שלנו ולאפשר להם את חוויית הגילוי. והכי חשוב לתת להם ליפול לבד, אבל להיות שם כדי לתפוס אותם ולהעמיד אותם בחזרה על הרגלים.

    שגיא גלאור מכפר ויתקין, עובד בהייטק בתחום החדשנות, אבא של מרקו, סימון וצ'ארלי. לכתבה על מרקו

     

    שגיא גלאור: "לקחת צעד אחורה ולפנות לילדים מקום להיות" (צילום: עדי אדר)
      שגיא גלאור: "לקחת צעד אחורה ולפנות לילדים מקום להיות"(צילום: עדי אדר)

       

      אהבה עצמית

      היכולת לאהוב את עצמי בכל עת, במיוחד ברגעים המאתגרים, מאפשרת לי לקבל את בנותיי ואת מה שקורה מולי, לאהוב את ה"מראות", לזהות את הגבולות, איפה אני נגמרת והן מתחילות. היכולת הזו מנתבת אותי לראייה חיובית, מאפשרת לי רוך, חסד וחמלה; עוזרת לי לראות את הדברים מנקודת מבט רחבה מבלי להתרגש, לדעת שמה שלא עשיתי, זה רק חלק ממני, להכיר בטוב שבי, בכך שאפשר לתקן, לבחור ולהתחדש. אהבה עצמית צובעת את החיים בקלות ובנדיבות בכל עת ובמיוחד בהורות.

      שרית חייט מפתח תקווה, חינוך ביתי, אמא של רעות ואביב, לכתבה על רעות .

       

      שרית חייט: "אהבה עצמית צובעת את החיים בקלות ובנדיבות בכל עת ובמיוחד בהורות" (צילום: קובי בכר)
        שרית חייט: "אהבה עצמית צובעת את החיים בקלות ובנדיבות בכל עת ובמיוחד בהורות"(צילום: קובי בכר)

         

        להיות אמיתיים

        הטיפ הכי חשוב שיש לי לתת להורים, הוא אולי הפשוט ביותר, אך גם הקשה ביותר. הילדים שלנו מחקים אותנו. אם אנחנו רוצים שילדינו יהיו אנשים כנים עלינו להיות כנים ולא לעגל פינות. ילדים לא מבינים שכאן אני כנה וכאן לא. הם מתבוננים עלינו כל הזמן. אם אין לנו זמן בשבילם, הם מבינים שיש דברים חשובים מהם. אם אנחנו הולכים בכל בוקר לעבודה שאנחנו לא אוהבים ולא מגשימים את עצמנו, ילדינו ילמדו שככה הם החיים ושעליהם לעשות את מה שהם לא אוהבים כי אין ברירה. כך אנו מלמדים אותם להיות תלויים בנסיבות חיצוניות אם אנחנו רוצים שיסמכו על עצמם ויהיו האחראים ליצור את חייהם. עלינו להוות להם דוגמא. זה דורש מאיתנו כהורים להיזכר כמה אנחנו מדהימים, יכולים ומסוגלים. לסיכום, ילדים מתבוננים עלינו על מנת לייצב את אישיותם ואת האמונות שלהם על העולם ועל עצמם. הרבה ממה שילך איתם לאורך החיים, יהיו הדוגמאות החיות של האנשים החשובים בחייהם. אתם - ההורים שלהם.

        ו'איט פדר נצר מכפר סגול, מטפלת בתדרים וצלילים בארץ ובעולם, אמא של אלה וליה. לכתבה על ליה .

         

        ו'איט פדר נצר: "הרבה ממה שילך איתם לאורך החיים, יהיו הדוגמאות החיות של האנשים החשובים בחייהם. אתם - ההורים שלהם" (צילום: קובי בכר)
          ו'איט פדר נצר: "הרבה ממה שילך איתם לאורך החיים, יהיו הדוגמאות החיות של האנשים החשובים בחייהם. אתם - ההורים שלהם"(צילום: קובי בכר)

           

          להיות חברים שלהם

          בזמנים המודרניים שאנו נמצאים בהם ובמעגל הטכנולוגיה הפורצת בלי אישור מאיתנו לחיים היומיים, חשוב מאוד להיות קשוב לילדים ולהיות "חברים יותר גדולים", במקביל להגדרת ההורים. למרות הטכנולוגיה, עדיין אפשר לשמור על משחקים יחד, על השטיח. לרדת אליהם, אל רגעי השטות והצחוק. לשחק משחקי קופסא, משחקי קלפים, לקרוא יחד סיפור ולהזכיר להם את הכיף שיכול להיות כשעוזבים את האייפד והמחשב. ותמיד לפתח שיחות ולעודד אותם לספר מה מתרחש איתם כל היום מחוץ לבית. במקום לשאול "איך היה לך היום?" ולקבל תשובה של "בסדר", פשוט לספר להם איך היה לכם. אני מספרת "היה לי יום נפלא, הכרתי עוד אנשים, חוויתי חוויות..." וכך הם נפתחים ומתחילים לספר לי על היום שלהם.

          ויויאן חורי מכפר ורדים (תמונה למעלה), מנהלת עסק עצמאי, אמא של מקאריוס ואלכסנדר. לכתבה על מקאריוס .

           

          איפה אנחנו בכל זה?

          אממ... מי באמת יכול לתת טיפים כאלה? כל טיפ חל אחרת על כל הורה וילד. כל משפחה באה עם המטען שלה, עם העבר שלה, המורכבות וכו'. מה שכן למדתי ממרום 7 וחצי שנות היותי אמא זה ש... You can run but you can't hide. חוקים, גבולות, חינוך... כל זה טוב ויפה, אבל איפה אנחנו בכל זה? כמו שילד לומד עברית על דרך החיקוי, כך הילדים שלנו לומדים גם להתנהג מלהתבונן בנו. רוצים שהילדים יאכלו בריא? תאכלו אתם בריא. רוצים שהילדים יכבדו את הזולת? תחמלו על החלשים על דרך המעשים (הם כבר יבחינו בזה. לא חייבים פוסט בפייסבוק). רוצים שהילדים לא יהיו מכורים למסך? התנתקו מהאייפון לכמה שעות ביום. רבים בינכם? זה בסדר. לא צריך להתחבא. אם הילד רואה את כל התהליך, כולל שלב ההתפייסות, הוא אפילו יכול ללמוד לדעת לריב. רוצים שהילד לא יהיה מכור לשוקולד? צר לי... אי אפשר הכל.

          אורנת למפרט (תמונה למעלה) ממצפה חרשים, שחקנית ובעלים של תיאטרון הגברת, אמא של כליל ותומא. לכתבה על כליל .

           

          רצף והתמדה

          בעולם מהיר ואינטנסיבי כמו שלנו, אני משתדלת להראות ולתת לילדים סביבה ערכית שממשיכה את מה שקרה אתמול, קורה היום ובשאיפה יקרה מחר. כמובן עד כמה שניתן בגבולות הנסיבות והאירועים היומיומיים. כשהגבול של אתמול הוא הגבול של היום ושל מחר וכך גם הבטחה היא הבטחה (נעימה או פחות נעימה), שמתממשת גם בדברים היותר שוליים לכאורה - לומדים הילדים לבנות אמון בך ההורה ובעולם שסביבם ולקבל תחושת ביטחון בסיסית, שתלווה אותם פנימה, יום-יום. כמובן שהדבר הוא דינמי ומשתנה עם הגיל, הזמן והסביבה - אך הבסיס נשאר זהה - רצף והתמדה בערכי חינוך ואמונה. ושורה מהמקורות - דרך ארץ קדמה לתורה.

          סיון הגלבכר מפצאל, אמא של לני ואדם. לכתבה על לני .

           

          סיון הגלבכר: "סביבה ערכית שממשיכה את מה שקרה אתמול, קורה היום ובשאיפה יקרה מחר" (צילום: אלכס קולומויסקי)
            סיון הגלבכר: "סביבה ערכית שממשיכה את מה שקרה אתמול, קורה היום ובשאיפה יקרה מחר"(צילום: אלכס קולומויסקי)

             

            לעצור את המירוץ ולהקשיב

            הטיפ שלי הוא - הסכימו לפנות מקום אצלכם. הילדים שלנו לא צריכים הפעלות או צעצועים או "ימי כיף" או מתנות. הם צריכים שנעצור את המירוץ ונקשיב. נהיה איתם באמת - גם בלב וגם בגוף וגם בראש. נסכים להתבונן בעיניים ולהתעניין ולהקשיב. לא לייעץ, לא לכוון, לא לקדם מטרות. רק רק רק להקשיב ולהיות שם בשבילם. ואז מתרחש קסם ובמקום להיות אחד מול השני, אנחנו הופכים להיות אחד עם השני. ככה פשוט.

            אורית אור מפרדס חנה, מטפלת ומנחה מעגלי נשים, אמא של נועם, אלי וסיטה. לכתבה על סיטה .  

             

            אורית אור: "ואז מתרחש קסם ובמקום להיות אחד מול השני, אנחנו הופכים להיות אחד עם השני" (צילום: קובי בכר)
              אורית אור: "ואז מתרחש קסם ובמקום להיות אחד מול השני, אנחנו הופכים להיות אחד עם השני"(צילום: קובי בכר)

               

              לשאול את הילד

              יש לי שני טיפים: הראשון: בכל אירוע או טיול של כל המשפחה יחד, דאגו שמישהו יצלם אתכם. כך תמיד תהיה תמונה עדכנית ליום המשפחה ולא תצטרכו להשתמש בפוטושופ או לעשות קולאז' ברגע האחרון. השני: אמנם אנחנו תמיד יודעים הכי טוב מה הילד שלנו רוצה, אבל לפעמים שווה לשאול אותו, רק כדי לוודא שזה נכון.

              ליאור לפיד (תמונה למעלה) מהקיבוץ העירוני בשדרות, מפתח תוכנה, אבא של עומר, יערה ואביב. לכתבה על אביב .

               

              בעצם, למה לא?

              כמנהלת קבוצת האמהות "מאמאטבע" אני נתקלת בהרבה עניינים הוריים שמה שאפיין אותן הן תרבות האינסטנט, אז השני שקל שלי הם פשוט להבין שהכל זמני, כל סיטואציה, כל מצב, כל קושי, הכל זמני. כשאנחנו עמוק בסיטואציה, זה לא נראה ככה, אבל סבלנות, לדברים יש דרך משלהם להסתדר. תקשיבו, תהיו עם הילדות שלכם, הסתכלו עליהם. חבקו. אין דבר שישאר בזיכרון שלהם ויתרום לביטחון העצמי שלהם יותר מחיבוק ואהבה ואי אפשר לקלקל ככה כלום. להפך.

              כשאתם חושבים לומר "לא", תמיד תעצרו ותחשבו "למה לא". אם התשובה לא ברורה לכם, אז אל תגידו. לכו תדעו, אולי ברגע הזה, שאפשרתן, נתתן הזדמנות לכלת פרס הנובל הבאה לפרוח.

              תמר נאמן-גולן מקציר, רכזת תרבות לגיל הרך, אמא של רובי, סול ועירי. לכתבה על סול .  

               

              תמר נאמן-גולן: "לכו תדעו, אולי ברגע הזה, שאפשרתן, נתתן הזדמנות לכלת פרס הנובל הבאה לפרוח" (צילום: קובי בכר)
                תמר נאמן-גולן: "לכו תדעו, אולי ברגע הזה, שאפשרתן, נתתן הזדמנות לכלת פרס הנובל הבאה לפרוח"(צילום: קובי בכר)

                 

                אפשר גם בשקט

                אחד הדברים החשובים שלמדתי זה שגבולות לא חייבים לבוא עם כעס. כשילד "עובר את הגבול" זה מכעיס. העניין הוא שזוהי התגובה שלנו למה שקרה. זה לא אומר שאם הוא יראה כמה אנחנו כועסים, רק אז הוא יבין שמה שהוא עושה זה אסור. להיפך, רובנו נאטמים כשכועסים עלינו, בטח ובטח ילדים. אנחנו מפסיקים להקשיב ועוברים למוּד הישרדותי / מגננתי. וההוכחה לכך היא שילד שכועסים עליו הרבה, מרבה לעשות דברים אסורים.

                כעס מחריף את הבעיה. במקום זה, צריך למצוא את הטון המדויק, שמבטא עד כמה הפעולה של הילד אינה מקובלת עלינו ולהסביר לו בהגיון, למה זה אסור. ילדים מבינים טוב, כשמסבירים להם טוב. זו מיומנות שצריך לעבוד עליה והכי חשוב זה להתמיד - אנחנו לא יכולים לצפות מילד שיבין מיד את מה שלנו נראה ברור. ילד שמקבל מסרים ברורים, בנחת, יוכל מהר יותר להפנים את המסר. "דברי חכמים בנחת נשמעים".

                ליבי קשת מברוש הבקעה, גננת, אמא של אלכס. לכתבה על אלכס .

                 

                ליבי קשת: "ילד שכועסים עליו הרבה, מרבה לעשות דברים אסורים" (צילום: אלכס קולומויסקי)
                  ליבי קשת: "ילד שכועסים עליו הרבה, מרבה לעשות דברים אסורים"(צילום: אלכס קולומויסקי)

                   

                   
                  הצג:
                  אזהרה:
                  פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד