"נולדתי בלי אצבעות בשתי הידיים, למעשה כמעט בלי אצבעות. ביד שמאל יש לי זרת רגילה ובימין יש זרת ארוכה ושארית של אגודל. אנחנו שלושה ילדים במשפחה, ואני הבכורה. לאחותי יש אצבעות רגילות ולאחי הצעיר חסרות אצבעות. זה עובר אצלנו במשפחה. לאבא, שנרצח כשהייתי בת עשר, היו כל האצבעות. לסבתא ולאמא יש אצבעות קצרות, אבל אצל אף אחד זה לא כמו אצלי.
"היום כבר יודעים איזה גן גורם לבעיה ואפשר למנוע הולדת ילד כזה, אבל כשנולדתי, בעיר קטנה בדרום לטביה, עדיין לא ידעו. כילדה קטנה לא הבנתי שמשהו שונה אצלי, אבל כשאחותי נולדה שאלתי למה לי אין אצבעות כמו שלה. בגן הילדים צחקו ממני, והגננות אמרו שאולי זה יגדל בהמשך.
"אבל אמי, אסתר גנץ, היא אישה חזקה שאף פעם לא נתנה לי להרגיש שאני פחות מאחרים ולא אפשרה לי לרחם על עצמי. היא תמיד אמרה 'אולי אין לך אצבעות, אבל יש לך דברים אחרים! את ממש מוכשרת!'.
"בגיל ארבע כבר כתבתי, ראשונה מכל הילדים סביבי, וגם ציירתי. אמא לימדה אותי להשתמש בשתי הזרתות, במיוחד בימנית, שעושה הכל. מה שאנשים עושים בחמש אצבעות, אני עושה בזרת הזו.
"כשהייתי בת עשר אמא קנתה לי מכונת תפירה ולימדה אותי. היום אני יכולה לתפור הכל, אפילו תפרתי שמלה למסיבת סיום התיכון. לפני חמש שנים התקיימה בעיר תחרות אמנים צעירים. לא רציתי להשתתף כי לא האמנתי בעצמי, אבל אמא לקחה את הציורים להנהלת התחרות וקיבלתי הכי הרבה לייקים. בסוף קיבלתי פרס ראשון והצגתי אותם בתערוכת יחיד, וגם נתנו לי במתנה מצלמה טובה. תמיד שואלים אותי איך אני יכולה לצלם בלי אצבעות: אני מחזיקה את המצלמה בין הזרת לבין שורש האגודל ו...הרי יש לי עוד יד, עם עוד זרת. אז, זה מסתדר. אני לא מצלמת באוטומטי, אלא מכוונת את הזווית והצמצם, כל מה שעושה צלם מקצועי. ואני עושה את זה ממש מהר!
"בגיל 19, לאחר שסיימתי את לימודי הגרפיקה, עזבנו את לטביה ועלינו לארץ. כשהגעתי לכאן לפני שלוש שנים, במסגרת תוכנית 'מסע', גיליתי עולם שונה לגמרי מהעיר הקטנה שנולדתי בה. פגשתי צעירים מכל העולם וזה פתח לי את העיניים. כעבור תשעה חודשים נסעתי ללונדון. עבדתי כבריסטה (מכינת קפה מקצועית) בבר־קפה וכתופרת אצל מעצבת אופנה.
"שכרתי חדר בבית של משפחה פקיסטנית - מוסלמים דתיים. כשהייתי חוזרת מהעבודה תמיד חיכה לי אוכל חם. הרגשתי ממש חלק מהמשפחה. לפני שנה חזרתי לארץ עם מצלמה חדשה וכסף לשכור דירה קטנה. אז גם התחלתי לחפש עבודה. בלונדון לא שאלו כלום על האצבעות. התקבלתי לעבוד כקופאית בבר־קפה מפורסם וכשביקשתי לעבוד על מכונת הקפה, שלחו אותי לקורס מקצועי. למדתי לעשות אפילו לב ופרחים בקצף החלב. אבל בארץ לא היה פשוט למצוא עבודה. אמרו: 'איך תהיי ברמנית בלי אצבעות? לא ייפלו לך הכוסות?' בחמישה מקומות סירבו, בסוף הגעתי ל'ארלוזורוב בר' ברמת גן. הבוס הסתכל על הידיים ואמר: 'יאללה, תתחילי'. הוא אחלה בנאדם.
"אבל השאיפה הגדולה שלי היא להתפרנס רק מצילום. פתחתי אתר, כתבתי בפייסבוק שאני מצלמת וככה הכרתי את הצלם אלון גרובר, שהוא ושותפו גיא מצלמים בעיקר חתונות. כשהצגתי את עצמי הם לא האמינו, אבל כשהראיתי להם את התצלומים הם צירפו אותי כצלמת שנייה. אני שמחה לצלם חתונות, כי אני אוהבת לראות אנשים בשעה היפה שלהם, כששני בני אדם מממשים את האהבה.
"גם אני מקווה להתחתן ולהקים כאן משפחה יהודית. לפני כמה שבועות שאל אותי לקוח בבר אם יש לי חבר, עניתי שכאן לא הולך לי עם גברים כי אני מחפשת קשר רציני. הוא אמר לי: 'אולי הבעיה שלך שאת מחפשת מישהו שלם, אבל את לא שלמה!', והוסיף: 'חפשי מישהו בלי רגל'. הרגשתי בום בלב. נכון שאני לא שלמה, אבל אני לא פחות יפה בנפש ובאופי משום בחורה שלמה. ואם מישהו חושש בגלל הפגם הגנטי, הרי היום אפשר לבדוק מראש אם העובר בריא, ואני אעשה הכל כדי שיהיו לי ילדים בריאים".
שורה תחתונה
"הכי חשוב בחיים זה לקבל כעובדה את מה שחסר לך ולעשות עם זה את הכי טוב שאפשר. לא לרחם על עצמך, ורק להסתכל כל הזמן קדימה".
_________________________________________________
מה הסיפור שלכם?
אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברתם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו- צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: sipur@laisha.co.il
