אז מה אם לא סופרים אותי?
הגיע הזמן להחזיר את יום האם

אני חושב שהגיע הזמן להסתכל למציאות בעיניים. אני פוגש את יום המשפחה כאבא או כעובד במערכת החינוך כבר שנים ארוכות. הוא מאוד פוליטיקלי קורקט. הוא טומן בחובו שיח על המון המון משפחות שונות, בהרכבים שונים, מספרים שונים ונטיות שונות. וזה נחמד. אילולא בפועל, הוא היה עדיין יום האם בתחפושת.

הן רוצות התייחסות בלעדית

בשנים בהן חגגתי את יום המשפחה עם הילדים הפרטיים שלי, הגעתי פעם אחר פעם לגן, מלווה באישתי, רק כדי לגלות שאני לא חלק מהתוכנית. והתוכנית, בואו נודה גם על כך, די שבלונית. פותחים ב"מתנות קטנות" כי חייבים. ממשיכים אל "אני רוקד עם אמא" ומיד אחריו "אמא יקרה לי", אותו רודף טקס הגשת פרח לאמא, תחילת סגירת הטקס עם איזה "בואי אמא" קטן והמהדרין זורקים פנימה גם איזה "אבא הלך לעבודה, הביא לך מתנה" אחד. שיהיה. ואם נשאר מצב רוח, סוגרים עם עוד איזה "מתנות קטנות" אחד, כי מי לא אוהב לשמוע חבורת ילדים בני שנתיים וחצי שרים שיר שהם לא מבינים את המילים שלו.

אבל הרבה מעבר לעובדה שיום המשפחה הוא לא באמת יום המשפחה, זה גם די ברור שלמרות כל ההתאמצות של משרד החינוך, הוא גם ככל הנראה לא יהיה. למה הוא לא יהיה? כי הרוב המוחץ של האמהות פשוט לא רוצה בזה. אמהות רוצות את היום שלהן בחזרה. הן רוצות להרגיש את מה שאמא שלהן הרגישה ביום הזה. הן רוצות את ההכרה בעבודה הקשה של האמהות; הן רוצות את ההתייחסות הבלעדית, את תשומת הלב. ותכל'ס הן צודקות.

הן עד כדי כך צודקות, שלא רק שאני חושב שצריך לתת להן יום כזה, אלא שגם אני רוצה יום כזה לעצמי! כן. גם אני עובד קשה. גם אני חלק מכל העניין הזה של לסחוב את המשפחה שלי יום יום במעלה החתחתים של התלאות החינוכיות והכלכליות שהילדים מביאים איתם. גם אני רוצה את ההכרה, את ההתייחסות ואת תשומת הלב. ולמה לא בעצם?

ומה עם ילדים שיש להם שני אבות?

במצב הנוכחי, מתמסמס החג הנהדר הזה אל תוך האפרוריות של הפוליטיקלי קורקט. החג הנפלא הזה, שמדגיש באופן נפלא כל כך את החשיבות של ההורים (סוף סוף מישהו שם עלינו בבית הזה) במשפחה, נלקח ממגדר אחד במקום פשוט לתת אותו גם לשני. בפעם האחרונה שבדקתי, היו לנו 365 ימים בשנה. מעל 200 מהם עוברים במערכות החינוך. חסרים לנו ימים?

וכן, יש ילדים שיש להם שני אבות או כאלו עם שתי אמהות. מה יהיה עליהם בחג הזה? ובכן, ניוז פלאש. כל הילדים של כל החברים הגייז שלי, מודעים במאה אחוז לעובדה שההורים שלהם בני מגדר אחד. אנחנו לא מחדשים להם כלום. אז מה הם יעשו? יחגגו פעמיים. או לא יחגגו. גם זה בסדר. נחשו מה, לא ביטלנו את החגים הנוצריים כי רובנו לא בשר מבשרו של חזוס המושיע ועדיין, איך שהוא, אנחנו שורדים את קריסמס.

הורים ומשרד החינוך, הגיע הזמן להתפכח ולהביט למציאות נכוחה בעיניים. העניין הזה של יום המשפחה היה רעיון נחמד, אבל בואו, פרגנו לנו קצת. הגיע הזמן להחזיר עטרה ליושנה. ובה בשעה גם להכתיר עטרה חדשה. לאבות. בואו נחזור ליהנות מהחג הזה. ביחד.