בהתחלה היא לא הבינה איפה הוא, לאן נעלם. חשבה שאחיה האהוב, שאיתו נהנתה כל כך לשחק, שהיה משעשע אותה ומצחיק אותה, לא אוהב אותה יותר, ולכן הפסיק לבוא לבקר. כששאלה שאלות, קיבלה תשובות שלא הניחו את דעתה. כשהיו אומרים לה שהוא נפל, אמרה: "אם הוא נפל, הוא יכול לקום". כשהיו מסבירים לה שנפצע ושירד לו דם, פסקה: "אז אפשר לשים לו פלסתר". היא הייתה אז בת שלוש, ובשום אופן לא הסכימה לקבל את העובדה שאחיה איתמר, שהיה מבוגר ממנה ב-18 שנה, לא יחזור יותר הביתה.
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
אבל הוא לא חזר. סמ"ר איתמר שי נמנה עם 73 החיילים שמצאו את מותם באחד האסונות הקשים ביותר בתולדות צה"ל – התרסקות שני מסוקי היסעור של חיל האוויר מעל שאר ישוב ב-4 בפברואר 1997, השבוע לפני 19 שנה. שי, בן 21 במותו, שלישי מבין שבעה אחים ואחיות, שירת כלוחם בפלוגת קשר של חטיבת גולני. בתיכון הירושלמי שבו למד היה "הסטנדאפיסט של הכיתה", זה שאהב להצחיק ולשמח את כולם, אבל אחותו הקטנה שיר לא זכתה ליהנות מחברתו יותר מדי. היא יודעת עליו בעיקר מסיפורים של אחרים. "סיפרו לי, למשל, שהיה בכיתה שלו ילד אחד שהיה מאוד לא מקובל, שהיו צוחקים עליו הרבה, בזמן שהוא היה עם הרבה ביטחון עצמי, וישר אנשים התחברו אליו", היא מספרת. "הוא החליט לקחת את הילד הזה תחת חסותו והצליח להרים אותו, למלא אותו בביטחון עצמי ולגרום לו לאהוב את עצמו. זה היה אח שלי. בן אדם מדהים".
שנים רבות לאחר מות אחיה היא סגרה מעגל: אחרי שסיימה קורס קצינות מבצעים, שובצה בגזרה הצפונית שבה אירע אסון המסוקים. "מפקדי הקורס חשבו שזה יהיה לי חשוב לשרת במקום שבו אחי נהרג, והם צדקו", היא אומרת. "היה לי שירות מדהים שם. הרגשתי וחוויתי את האזור הזה. הנצחתי את אחי".
כיום, כשלכתפיה דרגות סגן, היא משרתת בחטיבה המרחבית יהודה שבגזרת חברון. האזור אינו טעון רגשית מבחינתה, אבל הוא מתוח ורגיש ברמה הביטחונית. סגן שיר לא חוששת: היא מרגישה שיש לה משימה - להנציח את זכרו של אחיה ולהמשיך את דרכו – וחשוב לה למלא אותה מדי יום ביומו.
אסון המסוקים, השבוע לפני 19 שנה:
ההורים מוחאים כפיים
סגן שיר מתקשה לספר על אחיה, שכן הזיכרונות שלה ממנו מעורפלים. עם זאת, היא יודעת שהיה לה קשר מיוחד איתו. "הוא היה מאוד מחובר אליי", היא אומרת. "היה מגיע הביתה מהצבא בערך פעם בשלושה שבועות, וישר בא לשחק איתי, להשתולל איתי ולהצחיק אותי. הוא יצר איתי קשר מדהים בתקופה מאוד קצרה, ולכן היה לי קשה לקבל את זה שהוא איננו. אבא שלי מספר שכל הזמן הייתי שואלת עליו שאלות, מנסה להבין לאן הוא נעלם, והייתי מתעצבנת מזה שאף אחד לא נותן לי תשובות נורמליות לשאלה איפה אח שלי. הייתי אומרת לעצמי שהוא שכח אותי, שהוא כבר לא אוהב אותי. בגיל שש, כשאבא שלי כבר לא הצליח להתמודד עם השאלות, שלחו אותי לפסיכולוגית, ואת השיחות איתה אני זוכרת מצוין. דיברנו המון על אחי".
בשיחות הללו, שהתקיימו בזמן שלמדה בכיתה א', כבר הבינה, לדבריה, מהו מוות והשלימה עם העובדה שאחיה לא יחזור. "מהשלב שבו הבנתי את זה, התחלתי להנציח אותו. הבנתי שזה שהבן אדם נהרג לא אומר שהוא חלף מעל פני האדמה. החלטתי שבן אדם כזה לא יכול ככה סתם להיעלם".
מפעל ההנצחה הפרטי שלה התחיל בסיפורים עליו שסיפרה בכיתה, ונמשך בקטעים לזכרו שקראה בימי זיכרון. בטיול השנתי של י"ב דאגה שכל השכבה תבקר באנדרטה לזכר 73 החללים שהוקמה באתר האסון בשאר ישוב. "זה החלק הכי משמעותי בחיים שלי, להחיות אותו מחדש", היא אומרת.
כשהגיעה שעתה להתגייס לצה"ל, הצטרפה לחטיבת גולני, שבה שירת אחיה, והחליטה לעשות כל שביכולתה כדי להגן על המדינה ולתרום לה – בדיוק כמוהו. "הוא ראה את השמירה על המדינה כערך עליון", היא אומרת, "והחלטתי ללכת בדרכו מהבחינה הזו. החלטתי שאם אני לא אשמור על המדינה, אף אחד לא יעשה את זה במקומי".
חצי שנה לפני הגיוס החלה לחפש לעצמה תפקיד מתאים. "רציתי משהו שיתאים לי בכל מאת האחוזים, והחלטתי שמה שהכי טוב לי זה להיות סמלת מבצעים: ככה אוכל להיות קרובה ללוחמים, לשמוע את הסיפורים מהשטח ולתפעל אירועים".
היא התחילה את השירות כסמלת מבצעים בחטיבה המרחבית עציון, וכעבור עשרה חודשים יצאה לקורס קצינות. ההורים, לדבריה, תמכו בה. שיר היא הראשונה מבין אחיה ואחיותיה שיצאה לקצונה, ובמשפחה לא הופתעו מכך. מי שמכיר אותה, היה משוכנע שזה המסלול שבו תצעד. "זה היה ברור לכולם", היא אומרת, "גם להורים שלי. הם תומכים בכל צעד שאני עושה ומוחאים לי כפיים".
ראיון עם אחותו של אלחנדרו הופמן ז"ל, חלל נוסף של אסון המסוקים:
הצלחנו למנוע עוד פיגוע
אחד האירועים הקשים שחוותה במהלך שירותה בגזרה הצפונית היה בינואר 2015, כשחוליית חיזבאללה ירתה טילי נ"ט לעבר חמישה כלי רכב של צה"ל שנעו לאורך גבול סוריה. שיר הייתה בחמ"ל, והוטל עליה לכוון את הכוחות המסייעים ולנהל את האירוע. צה"ל ספג שני חללים בפיגוע הזה – רס"ן יוחאי קלנגל וסמ"ר דור חיים ניני ז"ל. לאחר שבעה חודשים בצפון עברה לחטיבה המרחבית יהודה, שם היא משרתת עד היום. "אני אחת משש קצינות מבצעים שעוסקות במעצרים בתחומי יהודה ושומרון", היא אומרת. "אנחנו נכנסות עם הכוחות ליישובים הפלסטיניים, לבתים, מחפשות אמצעי לחימה, בודקות את התושבים. העבודה נעשית בעיקר בלילות, ובסוף כל לילה אני אומרת לעצמי שהצלחנו למנוע עוד פיגוע. לפני שבועיים עצרנו את המחבל שחדר ליישוב עתניאל ורצח את דפנה מאיר לעיני ילדיה. זה היה מספק לתפוס אדם שביצע פשע כל כך נתעב. אני מרגישה שאני עושה משהו מאוד משמעותי".
לא שואלים אותך לפעמים, מה את צריכה את זה?
"הלוחמים הבנים מסתכלים עליי קצת עקום; הם לא מבינים למה בחורות מצטרפות אליהם לפעילות, וקצת צוחקים עלינו".
הורייך דואגים?
"אני בדרך כלל מספרת להם רק אחרי הפעילות כדי שלא ידאגו. אני עצמי לא דואגת: יש מסביבי הרבה לוחמים גברים, והם תמיד מאוד דואגים לי כי אני אישה. הם צמודים אליי ומביאים את כל אמצעי המיגון האפשריים כדי שיהיה בסדר".
כשהיא מגיעה לחופשה בבית במודיעין, היא מקפידה להיפגש עם החברות ולבלות עם המשפחה ועם החבר אבי, סמ"פ בחיל הנדסה. "בבית אני לרוב עושה דברים מאוד בנאליים, אבל חשובים לנפש", היא אומרת. "כל השאר זה צבא. הצבא מאוד חשוב לי. אני גם חושבת שצריך לתת יותר חשיבות לנושא השכול. משפחת השכול לא צריכה לכלול רק את הקרובים של מי שנהרג: המדינה כולה צריכה להוקיר את הלוחמים ששילמו בחייהם כדי לשמור עלינו".
