אהבה ללא מגבלות: למרות הפגיעה העצבית, התחתנה באהבה גדולה

היה שלב שבו אסנת קנובלר (38) הייתה בטוחה שהיא לעולם לא תתחתן. "זה קרה אחרי קשר שהיה לי בשנות העשרים", היא מספרת. "הוא החליט לקום פתאום ולנסוע לחו"ל, ואני אמרתי לעצמי אסנת, יש לך מגבלה. הגובה שלך הוא רק 1.45 מ', וכנראה שלעולם תישארי לבד".

מאז הקשר ההוא חלפו כמעט 20 שנה. לפני שלושה חודשים התחתנה אסנת עם בחיר לבה – יניב גואטה, בחור נאה שגובהו 1.80 מ'. בימים אלו מתנוססות תמונותיה בתערוכת הצילומים "סלפי במהדורה מוגבלת", שמוצגת באוניברסיטת תל אביב.

אסנת נולדה עם גב שסוע כתוצאה ממחסור בחומצה פולית אצל אמא שלה במהלך ההיריון. היא סובלת מפגיעה במערכת העצבים המרכזית בגב, ואינה יכולה ליישר את הרגליים. למעט העובדה שהיא נמוכה מהממוצע ומתנהלת בעזרת קביים, דבר אינו מעיד על המגבלה שלה.

היא מלאת שמחת חיים, נוהגת, עובדת למחייתה ומשדרת לסביבה "עסקים כרגיל": "יש לי אמא לביאה, שנלחמה כדי שאגדל ואהיה ילדה רגילה. העצמאות וההתפתחות שלי מגיעות מהחוסן של אמא, של אבא ושל האחים שלי. אף אחד מהם מעולם לא ויתר לי, ובזכותם גדלתי להיות אדם רגיל".

"תאכלי תפוח, והכל יהיה בסדר"

היא נולדה בקיראון, בת שלישית במשפחה בת ארבעה ילדים. כשהגיעה לגיל חמש עברה משפחתה להתגורר בכפר יונה, שם מתגוררת אסנת גם כיום, עם בעלה. "אמא סיפרה לי שבשלב האחרון של ההיריון היא לא הרגישה תנועות עובר. רופאה שבדקה אותה אמרה לה 'גברת, הכל מצוין, העובר תקין, תאכלי תפוח והכל יהיה בסדר', אבל אמא, שכבר עברה שני הריונות, דאגה".

מתי הבינו שהרופאה טעתה?

"בלידה. יצאתי מהרחם עם חור בגב, זה נקרא "ספינה ביפידה", שסע בגב שנגרם כתוצאה ממחסור בחומצה פולית. היום ממליצים לקחת חומצה פולית עוד לפני הכניסה להיריון, אבל אז לא ידעו את זה. אמא הייתה בשוק, לא היה לה קל, בלשון המעטה. בין השאר בגלל שאחיה נהרג בתאונת דרכים, והיא החליטה לשמח את הוריה ולהביא להם נכד נוסף – ואז נולדתי אני".

בשנה הראשונה לחייה הרבתה אסנת לבקר בבתי חולים: "אמרו לאמא שאהיה הרבה יותר איטית מילדים אחרים אבל אני הייתי שדה ממש, זחלתי במהירות. אבל בגלל הפגיעה בגפיים התחתונות לקח כמה שנים עד שהצלחתי ללכת, ולא צמחתי לגובה".

איך הילדים התייחסו אלייך?

"בהתחלה קיבלו אותי באהבה, ואז, בכיתה ו', הכל השתנה. ילד אחד החליט לסחוף אחריו את כל הכיתה, והתחילו להציק לי. עשו עליי חרם. ההורים שלי היו מגיעים לבית הספר כל שני וחמישי, כי התקשרתי אליהם בוכה. אני לא זוכרת מה אמרו לי, רק תחושה קשה של עלבון. אבל אני פייטרית, לא ויתרתי, ואמא הייתה במלחמה הזו יחד איתי".

זה כבר גיל של אהבות ראשונות?

"נכון, זה היה קשה. כמו כולן, גם לי היו התאהבויות של גיל טיפש עשרה, ומאחר שגדלתי בסביבה רגילה, רציתי להיות כמו החברות שלי. הייתי תמימה, לא ראיתי את עצמי כשונה. עשיתי הכל, לא חשבתי שהגובה או המגבלה שלי יכולים להוות מכשול, אבל אכזבה אחרי אכזבה הכתה לי בפרצוף. אף פעם לא אמרו לי 'כי את נכה', תמיד המציאו את התירוצים הכי יפים כדי לא לפגוע – 'זה לא את, זה אני', 'אני לא פנוי רגשית'.

"כבר בגיל צעיר היה לי חלום: להתחתן. חלמתי על עצמי בשמלת כלה, על היום שאקים בית, שאמצא את האחד. נולדתי עם ראש בריא ועם הרגשה שחוץ מקביים אין בי משהו חריג. אבל בגיל 12, אחרי הפגיעות שחוויתי, הרמתי ידיים. אמרתי לאמא, נראה לי שאני כבר לא אתחתן".  

אסנת קנולבר. "יש לנו אותם כאבים ואותן שמחות בדיוק כמו לאדם רגיל"(צילום: אומנות הצילום - גלעד בן צבי)

"רציתי, אבל פחדתי"

השנים חלפו, אסנת סיימה את לימודיה בבית הספר התיכון והתעקשה ללכת לשירות לאומי ("לצבא לא הסכימו לגייס אותי"). החברים מסביבה התחתנו וכך גם האחים שלה, והיא נותרה לבד. "הייתי מספיק נבונה כדי להבין שהדרך תהיה קשה, אבל החלטתי לנסות, לא להרים ידיים".

איך הכרת גברים?

"דרך אתרי היכרויות, דרך חברים. לא חששתי לבקש שיכירו לי. בהתחלה היה לי ברור, בגלל שלמדתי בבית ספר רגיל, שאמצא בקלות בחור שהוא לא נכה, אחד בלי מגבלה. עד שהמציאות אמרה לי בוקר טוב, תתעוררי. את לא בחורה רגילה. נכון שאת עם ראש בריא, אבל יש לך מגבלה ואת צריכה להכיר בזה. עדיף שתכירי בחור במצב דומה לשלך".

באיזה גיל קיבלת את התובנה הזו?

"באמצע שנות העשרים בערך, אחרי עוד אכזבה ועוד אכזבה, אחרי קשרים קצרים שלא הובילו לשום מקום. גברים הם לפעמים כמו ילדים קטנים, לא מסוגלים להגיד 'אני לא מעוניין'. הייתי נפגשת עם גברים, ואחרי פגישה אחת הם נעלמו. היה לי ממש קשה לקבל את זה כי אני אדם פתוח, שמה דברים על השולחן".

לפני כשבע שנים החלה אסנת לעבוד כרכזת תשתיות בחברת "הוט". היא המשיכה לנסות למצוא בן זוג, ובמקביל חשבה שאם לא תצליח, תביא לעולם ילד כאם יחידנית: "לא הייתי מוותרת על הזכות להיות אמא". לפני ארבע שנים היא הגיעה לפעילות במועדון בתל אביב, שמהווה מקום מפגש לנכים ולבעלי מוגבלות. שם פגשה את יניב גואטה (48), תושב גני תקווה, שמועסק במועצה המקומית כשליח ועובד משרד: "בחור גבוה וחתיך, רוכב על אופנוע", מחייכת אסנת.

אז מיד התאהבת?

"בהתחלה לא. אמנם מיד היה בינינו חיבור ידידותי, אני טיפוס פתוח וכך גם יניב, אבל אני אדם ריאלי. בגלל כל הנפילות שחוויתי בעבר, לא רציתי לתת לעצמי לפתח תקוות שווא. ליניב אין מוגבלות ממשית, הוא מגמגם ויש לו לקות למידה, אבל מבחינה פיזית הוא נראה מצוין".

אז איך זה קרה?

"הידידות בינינו הלכה והעמיקה, כל הזמן התקרבנו והתרחקנו, והבנתי שיש לי רגשות. היום אני יכולה להודות בפני עצמי שדי בהתחלה היה לי רגש כלפיו. רציתי אבל פחדתי לגשת, שלא אתאכזב. עד כדי כך ניסיתי לא לחשוב עליו, שאפילו יצאתי עם מישהו במשך שבועיים, למרות שרציתי את יניב. בשבועיים האלה עשיתי מסיבת יום הולדת, ויניב הוזמן. הוא קנה לי במתנה בושם, נתתי לו חיבוק ונשיקה, ומשם זה התגלגל. נפרדתי מהבחור שיצאתי איתו, והיחסים התקרבו. היינו יחד שלוש שנים".

איך הוא הציע לך נישואים?

"בהתחלה יניב לא רצה לשמוע על חתונה, ואני הייתי בעצבים. חיכיתי שזה יקרה. אני הייתי בת 37 והוא בן 47. נפרדנו פעמיים וחזרנו, עד שביום ההולדת האחרון שלי, ב־25 בפברואר, אספתי אותו עם הרכב והוא אמר מאמי, אני רעב. אמרתי טוב, בוא נלך לאכול. נסענו לנמל, שתינו יין והדבר האחרון שחשבתי זה שהוא יציע לי נישואים. ברקע התנגן שיר רומנטי, הביאו לשולחן קצפת, תותים וזיקוקים, ואז הוא הוציא קופסה עם טבעת והגיש לי אותה. באותה שנייה אפילו לא שמעתי את המשפט 'התינשאי לי?' מרוב שהייתי באופוריה, לא יכולתי לעצור את הדמעות. שנינו בכינו".

איך המשפחה שלו קיבלה אותך?

"היו קשיים, אבל הכל הסתדר לטובה. כשיש אהבה, הכל מתגמד".

בתערוכה מופיעות שתי תמונות מהיום המאושר: "התחתנו ב'שמיים וארץ' ובתמונות רואים שאני קורנת, הגשמתי חלום".

אשאל בפולניות, מה עם ילדים?

"מבחינה בריאותית אין לי בעיה ללדת ילדים, ואין בעיה תורשתית, כי זו לא מחלה. הכל נבדק. ברור שיהיו קשיים, אצטרך להיות בשמירה, לסחוב תינוק עם פגיעת גב זה לא יהיה קל. אבל אחרות עשו את זה, אז אין סיבה שלא אעשה את זה".

"הסכמתי לחשוף את עצמי כי חשוב לי להעביר מסר לחברה, להגיד לאנשים לא מוגבלים: גם אנחנו בני אדם. גם לנו יש רצונות וחשקים. יש לנו אותם כאבים ואותן שמחות בדיוק כמו לאדם רגיל".

• התערוכה "סלפי במהדורה מוגבלת" היא תערוכת צילומים ייחודית, שבה אנשים עם מוגבלות מצלמים דיוקנאות עצמיים וחושפים טפח מעולמם האינטימי. את התערוכה יזמה אפרת וקנין, מנהלת מרכז  "לימונדה" להעצמת אנשים עם מוגבלות, בעצמה נכה המתניידת בכיסא גלגלים בעקבות תאונה שעברה בגיל 17: "הסלפי מאפשר ביטוי עוצמתי לאנשים עם מוגבלות, שמבחינת החברה הם 'שקופים'", אומרת אפרת. "הרעיון בתערוכה הוא לקרוא תגר על הקיבעונות ועל התפיסות השגויות ולשים את אותם אנשים במרכז, במקום שבו היו רוצים שכולם יראו אותם".
  

התערוכה מוצגת לקהל הרחב, ללא תשלום, עד ל־29.2 בספרייה למדעי החברה ולניהול באוניברסיטת ת"א, בשעות הפעילות של הספרייה: א'-ה' 08:30 עד 19:45, ו' 09:00 עד 12:30