מי אתן, נשים שנוהגות שלוש-ארבע שעות מהבית לעבודה?

מבית השיטה לתל אביב ובחזרה, שעתיים-שעתיים וחצי לכל כיוון

רעות אורי (34), נשואה פלוס שלושה (בת חמש, בן שנתיים ובן שמונה חודשים), מנהלת מוקד מחלקת המנויים של המגזינים לבית "ידיעות אחרונות". נוסעת כל בוקר מבית השיטה לתל אביב. "הנסיעה אורכת בין שעתיים לשעתיים וחצי, למרות שהיו שיאים והיא ארכה גם שלוש שעות וחצי, בעיקר בדרך חזרה".

מתי את קמה בבוקר?

"אני קמה בארבע ורבע ויוצאת מהבית בעשרה לחמש. בעלי, שעובד גם הוא במרכז, מכין לרוב את הילדים לגן ויוצא מהבית יותר מאוחר".

מה הביא אותך לעבוד כל כך רחוק מהבית?

"התחלתי לעבוד בעבודתי הנוכחית לפני שלוש שנים. באותה תקופה גרנו בתל אביב ובהמשך בכפר מרדכי. גם אני וגם בעלי במקור מעפולה, והחלטנו לקנות שטח בבית השיטה ולבנות בו בית. לפני שנה, כשסיימנו לבנות את הבית, התלבטנו אם לעבור אליו או להשכיר אותו. בסופו של דבר החלטנו שלמרות ששנינו עובדים במרכז ותידרש מאיתנו נסיעה ארוכה, עדיף לעבור לצפון לטובת איכות חיים וגם כדי להיות ליד המשפחות של שנינו".

הנסיעה לא מתישה?

"זה מעייף, אבל אני משתדלת להסתכל על זה באופן חיובי. אחרי הכל, מדובר בבחירה שלי. יכולתי לא לעבור לצפון, או לחלופין לא להמשיך במקום העבודה שלי".

את לא מרגישה שזה בא על חשבון הילדים?

"יש יום קבוע בשבוע שבו אני אוספת את הילדים מהגן ונמצאת איתם כל אחר הצהריים. מלבד יום רביעי, שבו אני לומדת קואוצ'ינג בערב ולא רואה אותם בכלל, אני משתדלת ביתר הימים להגיע לפחות עד שבע וחצי, כדי להספיק להאכיל אותם ולהשכיב אותם לישון. במקום לחשוב על זה שאני מפספסת איתם שעה או שעתיים ביום בגלל הנסיעה, אני מעדיפה להסתכל על זה שאני קמה לפנות בוקר כדי לצאת מוקדם לעבודה ואז מספיקה להיות איתם בערב. אני גם מתנחמת בזה שיום אחד הם זוכים לבלות עם אבא שלהם, יום אחד עם ההורים שלי ויום אחר עם ההורים של בעלי".

מה לגבי זמן איכות עם הבעל והחברות?

"אני ובעלי תמיד משתדלים לאכול יחד ארוחת ערב, אחרי שאנחנו משכיבים את הילדים לישון. אחרי הארוחה יש לשנינו משימה: לא להירדם על הספה אלא לקנח בכוס קפה עם עוגה. לאחרונה נרשמנו יחד לקורס בשיטת אדלר, אז זה עוד משהו שאנחנו עושים במשותף ערב אחד בשבוע. לגבי חברות, אני משתדלת לנצל את הזמן שאני בנסיעות לדבר איתן בטלפון".

מה את עוד עושה בזמן הנסיעה?

"אני מנהלת את שוק האיכרים החודשי בבית השיטה, אז אלו השעות שבהן אני גם מדברת עם בעלי הדוכנים. חוץ מזה, בעיקר בבוקר, אני אוהבת להקדיש את הזמן למחשבות ולהאזין לרדיו. יש לאבשלום קור אחלה פינה בעשרה לשש".

לאילו תגובות את זוכה כשאנשים שומעים כמה זמן לוקח לך להגיע לעבודה?

"בדרך כלל התגובות מאוד שליליות. כולם אומרים לי: 'איזה סיוט', 'איזו הקרבה', שואלים: 'מתי את רואה את הילדים?' כולם גם סקפטים לגבי זה שאני מקבלת את העניין באופן חיובי. כשרואים אותי מגיעה למשרד אחרי שלוש שעות נסיעה, אומרים לי: 'איך את עוד עם כזה חיוך?' מבחינתם אני אמורה להיות מותשת ולא לדבר עם אף אחד".

בינינו, את לא מפנטזת על האופציה לקום אחרי שבע בבוקר?

"ברור. אבל יש לי ילדים קטנים, הם גם ככה ימשיכו לקום כל שעה בלילה ויעירו אותי סופית בחמש. חוץ מזה, כשאת גרה בבית השיטה, אין לך באמת אופציה אחרת. אם את לא עובדת במפעל החמוצים, ברור לך שהעבודה כרוכה בנסיעה".

מנתיב השיירה לתל אביב ובחזרה, שעתיים וחצי לכל כיוון

ענבל גל (40), נשואה פלוס שלושה (בן 14, בת 12 ובן תשע), סמנכ"לית מכירות בחברת "גט סל". נוסעת כל בוקר ממושב נתיב השיירה לתל אביב או להרצליה פיתוח. "הנסיעה אורכת בממוצע שעתיים וחצי לכל כיוון. כשיש גשם או פקקים, היא יכולה לארוך גם שלוש שעות".

מתי את קמה בבוקר?

"בין ארבע לארבע וחצי. יש ימים שבהם אני יוצאת מהבית בין חמש לחמש וחצי, ואז מגיעה בשבע למשרד. ויש ימים שבשעות הללו אני יוצאת לרוץ, כי אני מתאמנת למרתון תל אביב, ואז יוצאת לעבודה קצת יותר מאוחר, אחרי שעות העומס".

פעמיים בשבוע ענבל מגיעה לקראת 11 בלילה(צילום: עדי אדר)

מתי את מגיעה הביתה?

"בדרך כלל בין שש לשמונה בערב. אני גם לומדת משפטים בערב, אז ".

מה הביא אותך לעבוד כל כך רחוק מהבית?

"אני גרה שנים ארוכות בצפון. לפני 12 שנה התחלתי לעבוד באורנג', בהתחלה באזור מגוריי. לאט לאט התקדמתי בעבודה, עד שהגעתי לתפקיד שדרש ממני לעבוד במרכז. לפני שלוש שנים עזבתי את אורנג' ומצאתי עבודה כמנהלת שיווק ממש מתחת לבית שלי. אבל למרות היתרון הגיאוגרפי, הרגשתי שהעבודה לא מספקת אותי. כשקיבלתי את ההצעה לעבודתי הנוכחית, היה לי ברור שהמחיר שווה את זה. שעדיף לי להיות בתפקיד יותר מאתגר ודינמי, גם אם זה דורש ממני לנסוע כל כך הרבה שעות".

זה לא מתיש?

"יש ימים שאני קצת מתעייפת, אבל אחרי זה אני קמה כמו חדשה".

מה את עושה בזמן הנסיעה?

"בחמש בבוקר, כשאי אפשר לדבר עם אף אחד, אני שמה מוזיקה ברקע ומתכננת את הלו"ז למשך היום. זה הזמן הכי טוב להקדיש למחשבות, כי אפשר להתרכז. ביתר הזמן אני מנהלת שיחות שקשורות לעבודה".

את לא מרגישה שהנסיעות הארוכות באות על חשבון הזמן שלך עם המשפחה?

"אני עדיין מוצאת זמן איכות עם הילדים. לפחות פעם בשבוע אני משתדלת לחזור הביתה בשש בערב, וסוף השבוע מוקדש כולו למשפחה. ברור שהייתי שמחה ליותר זמן עם הילדים, אבל זה המצב כרגע ואיתו אנחנו מנצחים. אני חושבת שזה לא פחות חשוב שהילדים מקבלים אמא מסופקת. מבעלי יש לי תמיכה מלאה. הוא כל הזמן אומר לי: 'כל עוד את מאושרת ועושה מה שטוב לך, אין מושלם מזה'. הוא עצמו משרת ביס"מ, ויש תקופות שבהן אני כמעט לא רואה אותו. להגיד לך שזה פשוט? לא. אבל אנחנו מסתדרים".

מה לגבי חברות?

"אני משתדלת להתכתב עם החברות שלי בווטסאפ, ואחת לשבוע-שבועיים להיפגש עם אחת מהן לכוס קפה של שעה. זה מספק אותי ואותן. בגדול, אני חושבת שחברות אמיתית לא נמדדת בזמן. לפעמים חברה יכולה לחפש אותי בטלפון, וייקח לי שבוע עד שאחזור אליה. מי שלא יכולה לקבל את זה, לא יכולה להיות חברה שלי".

באילו תגובות את נתקלת כששומעים כמה זמן לוקח לך להגיע לעבודה?

"יש לי דודה, שבכל פעם שהיא שומעת באילו שעות אני חוזרת הביתה, אומרת לי: 'איזו מסכנה'. אני תמיד מסבירה לה שאני אמא מסופקת שעושה מה שטוב לה בחיים. אנשים מסכנים בעיניי הם אלה שיושבים בבית ומקטרים כל היום על מר גורלם. אני ממש לא מקטרת. אני נמצאת במקום שלי מתוך בחירה".

לא יותר פשוט לעבור עם המשפחה למרכז?

"לא הייתי רוצה לגדל את ילדיי במרכז. אני נהנית מזה שהם יכולים לצאת הביתה לבד, בלי לחשוש שיחצו כבישים סואנים, שיש להם פעילויות טבע, טרקטורים, פרות מסביב. גם אני נהנית בסוף היום לחזור לאווירה ולאוויר של המושב. הפנטזיה שלי היא שכשהילדים יגדלו, תהיה לנו דירה גם בתל אביב, שבה אני ובעלי נוכל לישון מדי פעם לצורך עבודה ובילויים. ועדיין, הבית המרכזי תמיד יישאר בצפון".

מנהריה לרמת גן ובחזרה, שעתיים וחצי לכל כיוון

אינגה ויטלי דורון (48), נשואה בשנית ואמא לשניים (בת 32 ובן 29), מדריכה בבית הספר לקוסמטיקה רפואית של חוה זינגבוים. נוסעת מדי בוקר מנהריה לרמת גן. "זה לוקח לי בערך שעתיים וחצי".

מה סדר היום שלך?

"אני קמה בשש בבוקר ומגיעה לעבודה לקראת תשע. אני חוזרת הביתה בסביבות שבע בערב והולכת לישון לקראת 11 בלילה".

אינגה משלימה שעות שינה ברכבת(צילום: עדי אדר)

מה את עושה בזמן הנסיעות?

"אני בדרך כלל מגיעה לעבודה ברכבת, אז אני מנצלת את הזמן כדי לענות למיילים, לסגור את הלו"ז של העבודה, והרבה פעמים גם משלימה שעות שינה".

מה הביא אותך לעבוד כל כך רחוק מהבית?

"במשך שנים הייתה לי חנות תכשיטים ליד מקום מגוריי בנהריה. בהמשך התגרשתי, החנות נסגרה והייתי זקוקה לכסף. כשקיבלתי את ההצעה לעבודתי הנוכחית, הסכמתי לעבוד ברמת גן כי השכר קסם לי. מאז חלפו שמונה שנים, ואני ממשיכה לעבוד שם מפני שמקום העבודה הפך להיות סוג של משפחה עבורי. התאהבתי באנשים שעובדים איתי".

ועדיין, לא מתיש לנסוע כל כך הרבה זמן הלוך וחזור?

"אני לא חושבת על זה. זו המציאות ואני מקבלת אותה כפי שהיא. כשאני חוזרת הביתה אני אפילו ממשיכה ישר לאימון של שעתיים בחדר כושר".

מתי את מספיקה לבלות עם המשפחה?

"שני ילדיי גרים היום בלאס וגאס, כך שגם אם הייתי עובדת קרוב לבית, לא ממש הייתי יכולה להיפגש איתם ביום יום. את בעלי השני הכרתי בחדר הכושר ושנינו נוהגים ללכת ביחד מדי ערב לאותם חוגים".

מה לגבי חברות?

"אותן אני פוגשת בעיקר בסופ"ש".

למה לא לעבור לגור ליד העבודה?

"בעלי עובד בחיפה, אבל גם אם הוא היה עובד במרכז, לא הייתי רוצה לעבור. טוב לי במקום שאני גרה בו. הוא שקט ונעים לי. גם כל המשפחה המורחבת שלי גרה לידי, כך שזה ממש לא בא בחשבון".

עד מתי תמשיכי לנסוע רחוק?

"כל עוד טוב לי והעבודה מאתגרת אותי, אני אמשיך".

מכפר יונה לירושלים ובחזרה, שעתיים וחצי לכל כיוון

יולי גורן (50), רווקה ואמא לילדה בת 11, דוברת התנועה הרפורמית. נוסעת ארבע פעמים בשבוע מכפר יונה לירושלים. "זה לוקח לי שעתיים וחצי פלוס־מינוס, תלוי בפקקים".

מהי שעת ההשכמה שלך?

"רבע לשש. אני קמה ככה גם בשבת. אני מאלה שמתעוררות מוקדם. בהתאם לכך, אני גם הולכת לישון מוקדם. ב-11 בלילה כבר אין עם מי לדבר".

יולי, ב-11 בלילה כבר אין עם מי לדבר(צילום: עדי אדר)

מה הביא אותך לעבוד כל כך רחוק מהבית?

"אני גרה בכפר יונה 11 שנה. עד לפני שש שנים ניהלתי משרד יחסי ציבור ועבדתי בבית. כשהציעו לי את העבודה הנוכחית, מאוד התלהבתי מהתפקיד. ידעתי שאני אדם שאוהב לנהוג ולא מתעצבן מפקקים, כך שזמן הנסיעה לא היה אישיו מבחינתי".

ומה את עושה בזמן הזה?

"שעות הנסיעה הן שעות עבודה מבחינתי. זה זמן מצוין לשיחות טלפון שאני דוחה במשך היום. המשפט 'אני אתקשר כשאהיה בדרכים' הפך אצלי לביטוי קבוע".

באילו תגובות את נתקלת כשאנשים שומעים מהיכן את מגיעה לעבודה?

"שמתי לב שלגברים זה נשמע הרבה יותר מוזר. הם תמיד שואלים אותי: 'איך את סובלת לעמוד בפקקים?' גם הרבה אנשים שעובדים איתי, וגרים בירושלים או במבשרת ציון, נדהמים כל יום מחדש. הם אומרים, 'איך את מצליחה להגיע למשרד אחרי כל כך הרבה שעות נסיעה ועדיין להישאר רגועה? לי לקח היום 40 דקות להגיע וחשבתי שאני משתגע'".

למה בעצם לא לעבור לירושלים?

"כי אבא של הבת שלי גר בכפר יונה, ההורים שלי גרים בכפר יונה, ואני אוהבת מאוד את המקום".

את לא מרגישה שהזמן הרב שהולך על הנסיעות בא על חשבון הזמן שלך עם בתך?

"לא ממש. בימי שני ורביעי היא גם ככה אצל אבא שלה, ואלה הימים שבהם אני באמת עובדת יותר מאוחר. בימים שהיא אצלי אני משתדלת לחזור הביתה עד שש בערב, ובימי חמישי אני נוהגת לעבוד מהבית, ואז אנחנו אפילו זוכות לאכול צהריים ביחד. אני תמיד אומרת לבת שלי, 'אישה שקמה בבוקר שמחה לעבודה זו פריביליגיה שלא צריכים לקחת כמובן מאליו'".

חייך האישיים לא נפגעים?

"אני מעריכה שכן. תמיד היה חשוב לי נושא ההתנדבות במקום שאני גרה בו, ואני מודה שלפני עבודתי הנוכחית פעלתי יותר עבור הקהילה. זה גם בהחלט בא על חשבון הזמן שאני יכולה לבלות עם חברות. אבל נכון לכרגע זה מחיר ששווה לשלם".

עד מתי זה יימשך?

"אין לי מושג. אבל אם יום אחד אעזוב את העבודה, זה לחלוטין לא יהיה קשור למקום מגוריי ולנסיעות הממושכות".