לפני חמש שנים תיעדה גליה אלוני-דגן ב"לאשה" את תהליך הדיאטה שעשתה, שבסופו השילה 24 ק"ג. לפני ארבע שנים היא כבר החזירה לעצמה את כל הקילוגרמים, פלוס כמה נוספים.
לפני שנה בדיוק החלה לתרגם את הספר "שנה ללא סוכר", העוקב אחר משפחה אמריקאית שעברה לתזונה נטולת סוכר ונגזרותיו. במקביל לעבודת התרגום היא פצחה בדיאטה, ועשתה שינוי אמיתי בחייה.
בימים אלה הגיע הספר לחנויות, ונחשו מה, אלוני-דגן מסמנת 31 (!) ק"ג פחות. איך כל זה קרה?
הזדהיתי כל כך עם איב שאוב, שכתבה את הספר "שנה ללא סוכר", כשקראתי את המשפט הפותח של הפרק הראשון: "סוכר ואני? עשינו יחד דרך ארוכה. אני אוהבת סוכר. מתתתתההההה עליו". להגנתי אני יכולה לומר, שמעולם לא חשבתי שסוכר הוא בריא. אבל האמנתי באמת ובתמים שמה שרע לגוף, לא בהכרח רע לנפש, ולהפך.
פרק 1: איך רזיתי 24 ק"ג ועליתי 30
אם יש לכם תחושת דז'ה וו קלה - אתם חדי זיכרון: לפני יותר מחמש שנים, בשנת 2010, פורסמה מעל דפי "לאשה", סדרת כתבות של דפנה לוי ושלי, שנקראה "המכחישות". תיעדנו בה את הדיאטה המשותפת שעשינו, שבמהלכה ניסינו שיטות שונות, סוגי ספורט שונים ותפריטים משונים ורזינו עשרות קילוגרמים.
לקראת הכתבה האחרונה בסדרה צולמנו בתמונות "אחרי" מחמיאות, לבושות בבגדים צמודים, מאופרות ומאושרות. עשינו זאת!
התמוגגתי מההישג, נהניתי מהמחמאות אך עד מהרה התפוגגו הרשמים מהתהליך הארוך שעברנו, ואני חזרתי לסורי. מהר מאוד עליתי את כל 24 הקילוגרמים שנשרו ממני במאמץ והוספתי להם עוד שישה, שיהיה.
וכך מצאתי את עצמי שוב בנקודת ההתחלה, מיואשת מדיאטות, נטולת אמון בעצמי. אילו הייתי שמחה בחלקי ומחליטה שזה בסדר גמור מבחינתי להמשיך כך את חיי - ניחא. הרבה נשים שמנות הן בריאות, יפות ונהדרות, ואני האחרונה שתטיף לעולם לעמוד בסטנדרטים מטורפים של רזון קיצוני בכל מחיר. אדם הוא הרבה מעבר לסך הקילוגרמים שלו, לדעתי.
הבעיה הייתה שבדיקות הדם התקופתיות שלי הראו אחרת: הן אותתו לי שאני שמנה באופן מסוכן, ויחד עם הגנטיקה המשפחתית המפוארת שלי, ידעתי שאני בצרות. כעסתי על עצמי שפספסתי את ההזדמנות הנהדרת ההיא שניתנה לי, לרדת במשקל ולעלות על הדרך לחיים בריאים יותר. אחרי הכל, אני כבר לא ילדה. הרגשתי שאכלתי אותה, תרתי משמע.
פרק 2. החיים בלי סוכר
ואז, לפני שנה, קיבלתי הצעה מהוצאת "כתר", לתרגם לעברית את "שנה ללא סוכר". הספר מתעד את התהליך שעברה משפחה אמריקאית "רגילה", זוג הורים ושתי בנות, לאורך שנה שבה החליטו לעבור לתזונה נטולת סוכר באופן גורף. וזה אומר, כמובן, הרבה יותר מאשר לוותר על הסוכר בקפה.
הם גילו, לתדהמתם, שהסוכר נמצא בכל מקום, כולל במזונות שלא העלו על דעתם, ושרוב תחליפי הסוכר הנחשבים בריאים אינם כאלה כלל וכלל. הם יצאו לדרך, שלא תיארו לעצמם מה יקרה במהלכה.
אצלם הכל התחיל בסרט "סוכר: האמת המרה" ביוטיוב, שבו רופא בשם ד"ר רוברט לוסטיג מרצה על הנזקים האיומים שעושה הפרוקטוז לגוף. איב שאוב, אם המשפחה, נדהמה ללמוד ממנו שצריכת הסוכר אחראית לתחלואה ולהשמנת היתר החולנית של האומה האמריקאית, ושפרוקטוז - הנמצא בכל סוכר - לא רק שאינו משביע רעב, אלא גם עלול לגרום להיווצרות חומצות שומן בגוף, שגורמות בתורן לבעיות בריאות כרוניות כמו השמנה מסכנת חיים וסוכרת.
הסרט הזה שינה את חייה: בנותיה היו אז בגן ובכיתה ה', והיא החליטה שיימנעו מכל מאכל שמכיל סוכר מוסף (פרוקטוז), למשך כל שנת 2011.
החשודים המיידיים הם כמובן עוגות וממתקים, אבל עד שלא בדקו את התוויות של כל מוצרי המזון והמשקה שצרכו, לא העלו על דעתם שיצטרכו לוותר גם על רסק עגבניות מתועש, לחם, דגני בוקר ועוד מוצרים לא מתוקים שהכילו פרוקטוז.
צריך להבין ש"ללא סוכר" פירושו ללא סוכר לבן, סוכר חום, סוכר קנים, אבקת סוכר, סירופ תירס עתיר פרוקטוז, פרוקטוז גבישי, סירופ מייפל, דבש, סירופ קנים מרוכז, אגבה, ממתיקים מלאכותיים ומיץ פירות.
ממתיקים מלאכותיים אינם הפתרון, כיוון שהם מכילים אספרטיים, סכרין וסוכרלוז, גם לא הסוכרים הכוהליים ואפילו לא הסטיביה, "שאמנם לא מכיל פרוקטוז והוא אפילו טבעי, מכיוון שמקורו בצמח הסטיביה - אך בו ובאחרים קיים חשד לתופעות לוואי חמורות יותר או פחות, מסרטן ושבץ ועד כאבי ראש ושלשולים", מציינת שאוב בספרה.
אחרי שהתעמקה בנושא והבינה ש"סוכר" הוא הרבה יותר ממה שנהוג לחשוב, הגיעה שאוב למסקנה שהתחליף היחיד שבא בחשבון הוא אבקת דקסטרוז - אבקה לבנה מוזרה ולא מוכרת, שנאלצה להזמין באינטרנט.
כשהתחילה להכין מאכלים שהכילו דקסטרוז במקום סוכר ותחליפיו, נדהמה: "ביס אחד - וכל הספקנות שלי נעלמה. במקומה הופיעו הפתעה ועונג. חייכתי חיוך גדול. הבטתי סביבי וראיתי שהילדות חייכו גם הן - בין ביסים גדולים של קינוח שלא הכיל פרוקטוז ולא סוכר מוסף. וזה היה טעים! ממש טעים!"
פרק 3. לתרגם ולרזות
הרעיון הדליק אותי, למרות שאני חייבת להודות בכנות שלא הייתה לי שום כוונה לחקות את בני משפחת שאוב. למען האמת, רציתי כל כך לסיים את מלאכת התרגום בזמן - עד שנזקקתי לתוספת אנרגיה (בצורת שוקולד, כמובן) לאורך שעות העבודה הארוכות. "תראי אותך", נזפתי בעצמי בשקט, "טורפת טורטית ומספרת לאנשים שסוכר הוא רעל".
הגדרתי לעצמי שתי מטרות לשנת 2015: האחת, להיפטר מ־30 הק"ג העודפים שלי, הפעם ברצינות, והשנייה... תכף אספר לכם עליה. במסיבת יום הולדת של חבר מהכיתה של בני הצעיר ניגשה אליי אחת האמהות וסיפרה שיש בשכונה שלנו קבוצת "חלי ממן".
היא סיפרה שהיא מכירה את איריס, המדריכה, ושהיא מקסימה. הקשבתי בנימוס, ואז אמרתי ש"אני בעצמי יכולה להדריך את הקבוצות האלו". לזכותה ייאמר שהיא לא נעלבה, רק חייכה.
אז ניסיתי. אחרי המפגש הראשון חזרתי הביתה והודעתי שבזאת מסתיימת דרכי בקבוצה: "אל תשאל!" דיווחתי לבן זוגי, "כל אחד אומר שם כמה הוא ירד או עלה, ומוחאים כפיים! תסלח לי, זה ממש לא בשבילי".
אבל הימים חלפו, והבנתי שאני תקועה בתוך צנצנת של חמאת בוטנים. אז הלכתי גם למפגש הבא, ומפה לשם חלפה שנה, ואני למדתי המון: למדתי ענווה (לא הכל אפשר לעשות לבד, וזה בסדר גמור להכיר בזה ולקבל עזרה), למדתי את כוחה של התמיכה הקבוצתית, למדתי שיש לי יכולת לפתח הרגלים בריאים יותר ולהתמודד עם תהליכים שכוללים התקדמות, נסיגה ושוב התקדמות.
בשורה התחתונה, רזיתי 31 ק"ג והגעתי למשקל האופטימלי שלי. השאלה הייתה, איך שומרים עליו? איך אצליח לא לחזור על הטעות ההיא? המסקנה הבלתי נמנעת מבחינתי הייתה לבדוק מה היה בה, בהשמנה ההיא, שבמובן מסוים שירת אותי. זה לא היה קל וגם לא נעים, אבל נאלצתי להודות בפני עצמי שבמשך שנים היה לי נוח להסתתר מאחורי הקילוגרמים העודפים, לא להיראות, לא להרגיש שאני אמורה לעמוד בציפיות כלשהן. כך, חשבתי, אוכל תמיד להפתיע לטובה. אם לא יראו אותי באמת, לא אצטרך להוכיח שום דבר.
ביום שהבנתי מה עומד מאחורי בעיית האכילה שלי, התבררו לי שני דברים: האחד, שתמיד אצטרך תמיכה כדי לשמור על המשקל הבריא שלי (הייתם צריכים לראות את בדיקות הדם התקופתיות שלי!), והאחר - שהמרכיב הנפשי הוא חלק בלתי נפרד מהבעיה, ושחשוב לבחון אותו לא פחות מאשר את התווית שמאחורי מוצרי המזון בסופרמרקט.
כששואלים אותי אם הספר "שנה ללא סוכר" שינה גם את חיי והאם הפסקתי לאכול סוכר, אני משיבה בשלילה על שתי השאלות. הוא לא שינה את חיי כפי ששינה את חייהם של בני משפחת שאוב, ולמרות זאת הוא ספר קריא מאוד, משעשע ובהחלט מעורר מחשבה, שליווה אותי בתהליך הפרטי שלי.
ואגב, בצילומים שנערכו לקראת הכתבה הזאת - בין שלל העוגות והסוכריות - נאלצו להשתמש בסיכות קליפס נסתרות כדי להצמיד לי את השמלה למותניים. לי! הילדה שכל כיתה ג'1 קראה לה "גליה בלוני"!
רוצים לשמוע יותר ולשאול שאלות? גליה תתארח בדף הפייסבוק של "לאשה" ביום רביעי 27 בינואר בשעה 20:30
סיפורה המלא של גליה, והדרך שעברה בתהליך עד להשגת התוצאה, בגיליון "לאשה" החדש - השבוע בדוכנים
- צולם ב"ג'לטרייה", גלידריה איטלקית, אורי צבי גרינברג 25 אזורי חן ת"א
