עוד לפני שאנחנו מתחילות את שיחתנו בקפה הסמוך לאחד מסניפי הרשת שלה, מחליטה יוליה גל (34) לשתף אותי באחת משגרות הבוקר שלה. היא שולפת את הסלולרי, מתנצלת שאלו המראות שאצטרך לראות לפני הקפה הראשון של הבוקר ומראה לי גלריית תמונות מרשימה של אסלות מבהיקות ששלחו לה מנהלי הסניפים שלה. "ככה אני פותחת את הבוקר שלי", היא צוחקת, תוך שהיא מנסה להמחיש לי את רמת מעורבותה ברשת הטיפוח שלה, Yullia, שהפכה לשם דבר בתחום מכוני היופי.
מגיל צעיר גל הבינה שהעתיד שלה נמצא הרחק מבית ילדותה באוזבקיסטן. בגיל 17, נטולת משאבים ושפה, החליטה לעלות בגפה לארץ ולברוא לעצמה מציאות אחרת. את החיים בתל אביב היא התחילה בעבודות ניקיון, ובעקשנות מפתיעה ביססה את עצמה שלב אחר שלב.
לאחר שחסכה סכום כסף קטן, הלכה והשתלמה בקורס של מקצועות יופי, תחום שהכירה היטב מבית אמא. כשאני שואלת אותה אם תמיד ידעה שעולם היופי יהיה "כרטיס היציאה" שלה מהעולם שהכירה, היא אומרת בכנות כי זה לא היה חלום חייה: "מבחינתי, ההכרה שלי הייתה שמה שמביא לי כסף ומאפשר חיים נוחים, זה מה שאני אוהב ואעשה".
אף שגל מעידה שאת התפתחותה הניע בעיקר יצר הישרדותי חזק וצורך פיזי להתפרנס, ניכר שכבר מתחילת דרכה המקצועית היא ניחנה בחושים עסקיים מחודדים. "לפני כ־15 שנה מכוני המניקור־פדיקור היו כוכים קטנים וחשוכים. ראיתי הזדמנות והחלטתי לקחת אותה צעד אחד קדימה. את הדרך שלי סללתי לאט לאט. לאחר הלימודים עבדתי במספר מקומות ומחלקם אף פוטרתי, כי תמיד חשבתי שאני יודעת יותר טוב. אחרי שאפילו שוקי זיקרי המדהים פיטר אותי, הבנתי שאולי באמת משהו איתי 'לא בסדר' ואמרתי לעצמי שאני חייבת לנסות את כוחי לבד".
הפוך על הפוך
בשנת אלפיים מצאה גל מקום קטנטן ברחוב ירמיהו התל־אביבי וניסתה את מזלה כעצמאית. "החלטתי שאני הולכת לעשות הכל הפוך - אני לא אפתח בבוקר, כי כולם ממילא פתוחים בשעות האלו. אני אפתח ב־11:00-10:00 אבל אעבוד עד הלקוח האחרון, גם אם זה יהיה עד חצות. בחודשים הראשונים היה לא פשוט. אנשים לא נכנסו, לא הבינו מה זה המקום הזה שעושים בו רק ציפורניים, אבל לאט לאט יותר אנשים התחילו להיכנס וביססתי מאגר ראשוני של לקוחות שהגמישות בשעות קסמה לו".
כבר אז ראית בעיני רוחך את השם שלך מתנוסס על סניפי רשת גדולה?
"אלו היו ימים שהייתי עסוקה בלהתפרנס נטו. אחרי חמש שנים של התבססות עברתי ללוקיישן אחר ברחוב, ורק אז נולד הלוק המזוהה עם הרשת. ראיתי את ההתלהבות של האנשים, ובגלל שלראשונה היה לי זמן לחשוב קדימה ולא רק להיות עסוקה בהישרדות, גם הפן העיצובי התחיל להיכנס לתמונה".
בשנת 2008 פתחה יוליה את הסניף השני שלה, ברחוב דיזנגוף. גם הפעם היא פעלה מתוך אינסטינקט פנימי וללא עכבות: "בשיא הנאיביות שלי, בכלל לא ידעתי שליהמן ברדרס בקריסה ושהעולם עומד בפני מיתון - ראיתי את הנכס, התלהבתי והחלטתי ללכת על זה. חצי השנה הראשונה הייתה מזעזעת, אבל כעבור כמה חודשים הסניף התחיל לעבוד כמו שצריך".
ספרי על הפריצה שלך מחוץ לגבולות תל אביב. הרי Yullia נתפס במשך שנים כמוסד מאוד תל־אביבי.
"האמת היא שבכלל לא התכוונתי להרחיב את הרשת מעבר לשלושת הסניפים התל־אביביים שהיו לי ברחוב ירמיהו, דיזנגוף והרצל. באמת האמנתי שאנחנו מותג תל־אביבי. לפני שנתיים וחצי פנה אליי מישהו שרצה לפתוח סניף נוסף שלנו ברעננה וניסה לשכנע אותי במשך הרבה מאוד זמן. חששתי מאוד מהתרחבות, מלפתוח מקום שנושא את השם שלי בסביבה שאני לא מכירה. ידעתי שמגיעות אליי לקוחות מחוץ לעיר, אבל לא ידעתי באיזה היקף והאם הן מהוות בסיס אמיתי לפתיחה של עסק מצליח.
"בדיעבד, הפתיחה של הסניף הראשון מחוץ לתל אביב - ברעננה, התגלתה כמהלך מאוד נכון. תוך שנה נקנה זיכיון נוסף לסניף בנתניה, ובמקביל לסניף שפתחנו לפני שנה וחצי בירושלים פתחנו סניפים גם בשוק הפשפשים ובכפר שמריהו. כל המהלך הזה קרה רק בשנתיים האחרונות, הרבה בזכות העקשנות של אותו אדם".
איך את מחלקת את זמנך בין הסניפים?
"אני כל הזמן בתנועה, בסיבובי סניפים. ניסיתי לקחת מנהלת תפעול, אבל כשהיא שאלה אותי 'איפה המשרד שלך?' הבנתי שכנראה אמשיך לנהל את הדברים בדרך שלי. אני כן מקפידה להקיף את עצמי באנשים טובים שעוזרים לי. אני מאוד אוהבת שהם מדווחים לי ישירות וכרגע זה עובד נכון. אני לא מרגישה צורך לשחרר. אני אוהבת את העבודה. קמה בחמש בבוקר ומתחילה לשלוח מיילים ווטסאפים. בימי שישי אני הולכת לבית הספר שלי לראות את התלמידים, לבדוק איך הם מתקדמים וכו'".
מה הוביל אותך להחלטה לפתוח את Yullia School?
"לפני שלוש שנים החלטתי לפתוח בית ספר, גם מתוך צורך לבסס לעצמי מאגר של עובדות טובות וגם מתוך רצון לעזור לאוכלוסייה חלשה שכל הזמן מחפשת אחר עבודה קבועה. מי שיוצא מהלימודים אצלנו לעבודה באחד הסניפים ומתמיד בעבודה במשך יותר משנתיים, מקבל את כל שכר הלימוד בחזרה. את התלמידים הכי טובים אנחנו לוקחים לעבודה, וכך יש לי אפשרות לשלב אותם ברשת רק אחרי שהם הגיעו ל־100 אחוז מקצועיות, עברו את המבחן האישי שלי והתלמדות עם המנהלת המקצועית שלנו שנותנת את אישורה הסופי".
"נכון, אנחנו הכי יקרים בשוק"
כשגל חושפת בפניי בגאווה את ערכות המניקור והפדיקור שפיתחה במשך חודשים ועכשיו מחולקות חינם ללקוחות לפני כל הטיפול, היא מתארת בפירוט ובהתלהבות מפתיעה את תהליך מציאת המשייף המתאים והפצירה המדויקת. נראה שגם אחרי שנים בעסקי הציפורניים היא עדיין מצליחה להתלהב מלסמן וי על מטרות חדשות.
כשאני שואלת אותה אם היום היא מאפשרת לעצמה לנוח על זרי ההצלחה, לחטוא בשופינג יקר או לפנק את עצמה בסמלי סטטוס אחרים, גל ממהרת להראות לי את התווית של השמלה והמעיל שלה, שניהם מ־Adika, מחנות הפופ־אפ של המותג הזול שנפתחה ממול לסניף הדיזנגופי שלה. "לקנות בגדים בכיכר המדינה זה ממש לא מדבר אליי", היא אומרת. "אני כן אשקיע ב'פּיסים' קטנים שילוו אותי כל החיים, אבל גם לגביהם אתלבט שנים".
מלבד המיתוג התל־אביבי, לגל יש עוד התמודדות בחזית הצרכנית. הרשת המבוססת שלה ידועה במחירים גבוהים שלא פונים לכל האוכלוסייה, ומעניין לראות שגם עם פריחתם של אינספור סניפי מניקור־פדיקור אקספרס המבטיחים מוצר זול יותר, גל לא מרגישה מאוימת. "נכון, אנחנו הכי יקרים בשוק. ליתר דיוק, אנחנו יקרים ב־20 עד 40 אחוז משאר המקומות, אבל צריך להבין שברגע שאת משלמת את כל המסים כמו שצריך, בלי לפזול לשנייה ימינה ושמאלה, ואת גם רוצה להביא בסוף היום כסף הביתה, יש לזה מחיר. אני לא יכולה לגבות אותו סכום כמו אותה קוסמטיקאית שעובדת לבד במקום ומתפעלת בעצמה את הקופה. אני לא שם. על כל שקל שנכנס אני משלמת 17 אחוז.
"כדי לכבד את כל הזכויות של העובדים אני משלמת המון כסף, ואת הכסף הזה אני צריכה להרוויח איכשהו. אני בטוחה שאם תעשי תחקיר תגלי שאצלנו התנאים לעובדים הם הכי טובים, כולל המתנות הכי שוות שאני מקפידה לתת להם. יש לי צוות איכותי של עובדים שמקבל משכורות טובות, והעובדה שאני יכולה לשלם להם טוב תלויה בזה שהסניפים שלנו עובדים טוב ויש בהם הקפדה מוחלטת על איכות.
"בסופו של כל ההסבר הזה אני לא מתביישת לומר שאני גם רוצה לקחת כסף הביתה. אני לא עובדת לשם שמיים אלא למטרות רווח. לשם שמיים אני עושה דברים חסויים אחרים, אבל פה מדובר בעבודה ועסק זה עסק. מי שמבין איכות ומעריך אותה, חוזר ומגיע אלינו. זו עובדה".
את הולכת לפעמים להתנסות בטיפולים אצל אחרים? לחוש את הדופק של מה שקורה בחוץ?
"בחוץ לארץ. גם אם אני נוסעת לזמן ממש קצר, אני חייבת לבדוק לפחות שניים־שלושה מקומות. המטרה שלי כרגע היא לפתוח בארץ עוד שני סניפים, אולי שלושה, וזהו. המטרה הבאה היא להתרחב לחוץ לארץ. אני רוצה שבמקומות הכי נחשבים בעולם יהיה לי סניף, ואנחנו כבר נמצאים במשא ומתן לגבי סניפים ביפן ובלונדון".
אם אשאל את העובדים שלך איזו מין מנהלת את, מה הם יגידו?
"אני לא רוצה להישמע צדקנית, בגלל שהיום נורא טוב לי בחיים אז קל לי להיות נחמדה. אם היית שואלת אותם את אותה שאלה לפני מספר שנים, הם בטח היו עונים שאני לא רואה בעיניים. אני קצת מתביישת בזה, אבל לא הייתי יכולה להגיע למה שהגעתי אחרת. היום, בדיעבד, כשאני רגועה ומסתכלת אחורה, אני מבינה את זה יותר. כל הדרישות הקפדניות שהתעקשתי עליהן בתחילת הדרך קיימות גם היום, אבל יש לי יותר אורך רוח להסביר אותן".
גם אִמך ואחותך עובדות באחד מסניפי הרשת. איך מתנהלת העבודה מולן?
"זה היה תהליך. אמא שלי היא מעצבת גבות מאוד מוכשרת. היא הגיעה לארץ עם המון ניסיון אבל הכירה מציאות אחרת. באוזבקיסטן הדברים מתנהלים בצורה שונה. הנשים לא עובדות ואין דבר כזה להזמין תור לטיפול יופי. נשים פשוט באות ומחליטות אם לחכות או לא. הערך של הזמן הוא אחר, ולכן בהתחלה הייתי חייבת להסביר לה את השוני.
"אמא שלי מתייחסת לעיצוב גבות כאל אומנות ועושה זאת מכל הנשמה. כל עיצוב כזה לוקח חצי שעה ואפילו לי אין סבלנות למלאכה המורכבת הזו, אז כל פעם אני עושה אצלה משהו אחר - פעם עיצוב, פעם ניקוי, פשוט כי אין לי את הזמן הזה. עם אחותי אני ביחסים נהדרים. היא הולכת איתי יד ביד, מלווה אותי, ומעולם לא היה לי איתה שום חיכוך. כשפתחתי את הסניף בדיזנגוף הצעתי לה להצטרף אליי לעסק, אבל היא אמרה לי: 'אני לא כמוך. אני רוצה לישון בשקט בלילה. תשלמי לי טוב ואבוא לעבוד אצלך'".
כשמתפרסמת במדורי הרכילות תמונה של אסתי גינזבורג יוצאת מהסניף שלך, אני מניחה שזה עושה טוב לעסק.
"האמת היא שאני ממש לא יודעת מי מגיעה ולאיזה סניף. לפני השיחה שלנו ביקשתי ממנהלי הסניפים שישלחו לי רשימה של מפורסמות שמגיעות. לא היה לי מושג, למשל, שנטלי פורטמן היא לקוחה קבועה בסניף הרצל שלי, ושבכל פעם שהיא בארץ היא באה אלינו.
"שתביני, כל השמות שאני הולכת להקריא לך עכשיו אלו שמות של לקוחות שמשלמות. אין אצלי 'חינמים'. אם נינט באה אלינו זה בגלל שהיא יודעת שהיא תקבל את היחס הכי מכבד ואת הפרטיות המְרבית. היו מספר פעמים שצלמי פפראצי שלחו לי תמונות ואמרו לי: 'יוליה, תראי איך אנחנו מפרגנים לך. תגידי למנהלים שלך שרק ירימו טלפון כשמגיעה מפורסמת'. אמרתי להם שאין מצב. אני לא רוצה לשתף איתם פעולה ולא צריכה את זה".
ואז גל מתחילה בהקראת רשימה ארוכה של שמות, שאת חלקם היא אפילו לא מכירה: שלומית מלכה, דנה פרידר, מורן אטיאס, לירן כוהנר, סיון קליין, מאיה בוסקילה, אנה ארונוב ועוד. כשאני שואלת אם חלק מהלקוחות המפורסמות הופכות לחברות שלה, היא מסבירה לי שממש לא, היא פשוט עובדת ללא הפסקה ולא נמצאת מספיק בסניפים כדי לפתח את הקשרים האלה.
"פעם מישהי מפורסמת אמרה לי: 'יוליה, את יודעת, לנו המפורסמים יש הרבה מקומות שנותנים טיפולים בחינם רק כדי שנבוא'. חייכתי ואמרתי לה: 'את יודעת, לא הייתי רוצה שיבואו אליי בגלל שאני נותנת טיפולים בחינם, אני רוצה שיבואו אליי כי הטיפולים שאני מציעה הם באמת הכי טובים'".
מתי נופל לך האסימון שוואלה, הפכת לאשת עסקים מצליחה?
"גם היום אני תופסת את עצמי ולא קולטת עד הסוף מה עשיתי. אני חושבת שתמיד יש לאן לשאוף, למרות שהיום אני באמת מאמינה שאין לנו מתחרים. מי שמכיר אותנו יודע שאנחנו תמיד עם המבט קדימה ושאני לא נחה ומנסה כל הזמן להשתפר. אני לא מקדישה זמן כדי להגיד לעצמי 'וואלה, עשיתי את זה', אבל כן, פעם בכמה זמן, רגע לפני שאני נרדמת, אני מצליחה להגיד לעצמי: 'איזה יופי!'".
