ערב שבת. נעמה בת ה־28, אישה חרדית ואם לארבעה ממרכז הארץ, סיימה יום עמוס בישולים שבו הכינה סעודות שבת מושקעות, עתירות תבשילים וסלטים. היא ניקתה את המטבח, שטפה את הרצפה, הדליקה נרות שבת וחיכתה עם ילדיה שבעלה יחזור מבית הכנסת. היא קיוותה לעונג שבת — אבל לבעלה היו תוכניות אחרות. עם שובו קידש על היין, ולאחר מכן דרש ממנה לקחת את אחד הבנים, ילד בן שלוש שאובחן כאוטיסט, לנטילת ידיים. נעמה הייתה עייפה ואמרה שהילד קטן ושאינו חייב בנטילת ידיים. תגובתו של הבעל לא איחרה לבוא: הוא אסף את הצלחות שהיו על השולחן ואת הסלטים והודיע לה שהערב אף אחד לא אוכל. "הוא אמר: זהו, אין אוכל, ואני, שכבר ראיתי לאן זה הולך, נכנסתי לחדר וויתרתי על הארוחה. הלכתי לישון רעבה", היא מספרת.
זו לא הייתה הפעם הראשונה וגם לא האחרונה שבעלה הרס לה את השבת. "במבט לאחור", היא אומרת, "לא הייתה שבת בלי בכי. תמיד לפני כניסת שבת הייתי מדליקה את הנרות ובוכה, מתפללת שנתגרש כבר. בכל יום שישי, לפני כניסת השבת, הוא היה מתחיל לצעוק ולהשתולל שבטח לא אספיק לגמור הכל בזמן ושיהיה חילול שבת, אבל לא עלה בדעתו לעזור לי". למרבה האירוניה, הטענה שעליה חזר בצעקות שוב ושוב הייתה "את הורסת לי את השבת".
שליטה על ענייני הדת
הם התחתנו כשהייתה בת 22 והוא בן 24. הכירו בשידוך. היא בדקה לפני כן כמה הצעות, אבל הוא הראשון שמצא חן בעיניה, אף על פי שמבחינה חיצונית לא התלהבה. "המשכנו להיפגש בערך חודשיים, היו לנו לפחות 20-15 פגישות, ואז, כשהתחלנו לדבר על חתונה, הופיעו רמזים ראשונים, אבל לא שמתי לב".
אילו רמזים?
"באחת הפגישות שאלתי אותו מה לדעתו היתרונות והחסרונות שלו ואיך הוא רוצה שהבית ייראה. במקום לענות, הוא התעצבן והתפרץ למה אני צריכה לדעת מה החסרונות שלו, והמשיך למחות ולהתרגז עד שזה התחיל להיות לא נעים ופשוט הלכתי. חשבתי ששם זה יסתיים. כנראה שכנעתי את עצמי שיהיה בסדר. יש גישה ביהדות שלפיה לפני דברים טובים יש תמיד מהמורות שמנסות למנוע את הטוב. הוא אף פעם לא היה רומנטי או ג'נטלמן. מה שהרשים אותי היה שהוא שיחק אותה 'הארד טו גט', לעומת האחרים שהראו לי שהם מאוד רוצים. זה מה שמשך אותי".
מה קרה אחרי החתונה?
"מהרגע הראשון התחילו עניינים, בעיקר שליטה על ענייני דת. הוא כפה עליי להתפלל שלוש תפילות ביום, אסור היה שאפילו שערה תבצבץ מהמטפחת. אם הוא היה קם באמצע הלילה לשירותים ורואה שנפל לי כיסוי הראש, הוא היה מעיר אותי וצועק עליי, למרות שאין שום חובה לישון עם כיסוי ראש. הוא היה אלים בשם הדת והיה אדוק ברצון שלו להשפיל אותי.
"כל זה נוסף על ניסיונות השליטה שלו בכל תחום אחר. בתחילת ההיריון שלי, למשל, הרגשתי לא טוב והייתי עייפה נורא, אבל הוא לא הרשה לי בשום אופן ללכת לישון. אם הייתי נכנסת למיטה לפניו, הוא היה מושך אותי החוצה בכוח בטענה שברחתי לו. לפעמים הוא פשוט הפיל אותי לרצפה. הוא הוציא עליי את כל המרמור שלו — הוא לא הסתדר בשום מקום ובשום עבודה. חודש אחרי הלידה הוא הכריח אותי לצאת לעבוד, כי הוא עצמו לא עבד. אם הייתי מעזה לענות לו, הוא היה אומר שאני מתחממת ושופך עליי מים קרים. אם סירבתי לדבר איתו אחרי זה, הוא היה פותח את הדלת, דוחף אותי החוצה ונועל. לפעמים הייתי מבלה בחוץ כל הלילה".
שיתפת מישהו מהמשפחה במצוקה שלך?
"ההורים שלי ניחשו, אבל לא היו להם כלים לעזור מלבד לקבל אותי מדי פעם לשבת כדי לנוח ממנו. הוא בא ממשפחה אלימה, לא שמו לו גבולות והוא שלט בהורים שלו לגמרי, כך שלא היה מה לדבר איתם".
מתי הרגשת שאת לא יכולה יותר?
"פעמיים הייתי במעון לנשים מוכות, בפעם הראשונה שנתיים וחצי אחרי החתונה ובפעם השנייה אחרי חמש שנים. באמצע הוצאתי לו גם צו הרחקה לחצי שנה ופעמיים הזמנתי משטרה".
למה חזרת אליו אחרי הפעם הראשונה?
"הוא הלך למרכז למניעת אלימות וקיבל טיפול. האמנתי שאפשר לתת לו הזדמנות, אבל די מהר אחרי שחזרתי הביתה הוא הפסיק ללכת וחזר לסורו".
גרביים בתשעה באב
גברים דתיים אינם אלימים, כמובן, יותר מגברים בכל מגזר אחר, אבל אצל גברים אלימים דתיים מופיעה, נוסף לסוגים המוכרים של אלימות כלפי נשים — פיזית, מילולית, כלכלית ומינית — גם אלימות נוספת. אנשי המקצוע קוראים לה אלימות רוחנית. אחד ממאפייניה הבולטים הוא טרור סביב שולחן השבת. זו יכולה להיות החלטה שהאישה לא שותה מיין הקידוש בשל נחיתותה, העברת ביקורת פוגענית על האוכל שבישלה, השמצתה לעיני הילדים, מניעת אוכל והתפרצויות זעם אחרות, שמפרות את השלווה שהערב הזה אמור להשרות על הבית ויושביו.
יפה (48), אישה חרדית, מזכירה רפואית ואם לעשרה, נמלטה מביתה לאחר 25 שנה, שבהן סבלה התעללות רוחנית־נפשית מתמשכת. השבתות היו הסיוט הכי גדול עבורה. "בשבת יש יותר זמן משפחתי, ואם באמצע השבוע יכולתי להתעלם או להיעלם, בשבת כולם נמצאים בבית", היא מספרת.
"בכל פעם שהוא עשה קידוש, כשהוא הגיע למילה 'ובהמתך', הוא היה מסתכל עליי והילדים היו צוחקים. זאת הייתה השפלה נוראית. אם הוא היה מגיע מבית הכנסת והשולחן לא היה פיקס, הוא היה משתולל מזעם, וכל הזמן התלונן על האוכל — לא מספיק טעים, אין מספיק אוכל, לא חתכתי את הסלט כמו שצריך, הכל כדי להוריד אותי. כל היום טרחתי רק בשביל הסיכוי לתודה קטנה, אבל הוא אף פעם לא החמיא על כלום. בכל הבתים בימי שישי הבעל שר לאשתו 'אשת חיל', אבל הוא היה מסתובב בבית ואומר: 'אשת חיל מי ימצא? חיפש, חיפש ולא מצא'. אמרו לו שזה חילול הקודש, אבל לא היה אכפת לו, הוא ממש נהנה מזה".
איך החזקת מעמד 25 שנה?
"הוא לא היה אלים במובן המקובל, הוא לא הרביץ לי פיזית. אבל הייתי אישה מוכה עם צלקות עמוקות בנפש. לא הבנתי שזו אלימות בכלל, בהתחלה זה נראה לי כמו מנטליות שונה, אבל בעצם עברתי התעללות מילולית, רגשית, מינית, כלכלית ורוחנית. הוא כפה עליי לעשות דברים מנוגדים להלכה, כמו משכב נידה. הוא שכנע אותי שזה מקובל על הגמרא, אבל מבחינתי זה היה סוג של אונס. אלימות רוחנית זה הדבר הכי קשה לאישה חרדית, כבר היה עדיף שירביץ לי".
מתי החלטת לעזוב בכל זאת?
"לא החלטתי. בסופו של דבר עזבתי את הבית ברגע אחד, שבו הרגשתי בסכנת חיים. זה קרה בקיץ לפני שלוש שנים, יומיים אחרי תשעה באב. אחד הבנים אמר לי שאין לו גרביים בארון. לא היו גרביים כי אבא שלו לא הרשה לי לכבס בתשעת הימים — הוא נהג להשתמש בתורה איך שנוח לו. מיד אחרי תשעה באב עשיתי את כל הכביסה של הבית, אבל לא הספקתי לשים בארון. בכל אופן, לבן שלי עניתי שיש גרביים בסלסילה של הכביסה הנקייה, אבל אז אבא שלו קפץ ואמר לו: 'אני לא מרשה לך לקחת, זאת העבודה שלה, היא צריכה לדאוג שיהיו לך גרביים בארון'.
"אמרתי לו שהרגע היה תשעה באב ולא יקרה שום דבר אם הילד ייקח מהסלסילה. ברגע הזה הוא התחיל להשתולל ולזרוק דברים. הוא צעק: 'היא חייבת לשרת אותך, אני לא מרשה לקחת מהסלסילה', ואז אסף את כל הילדים וסיפר כמה הוא סובל ממני וכמה אני אישה לא טובה. הוא פשוט הסית אותם נגדי והם שיתפו איתו פעולה. רציתי לברוח, אבל אחד הבנים עמד בדלת ולא נתן לי ללכת והשני נעמד לידו עם סכין, להפחיד אותי. הרגשתי סכנת חיים ממש. ברגע שנוצרה אפשרות של הסחת דעת, פשוט ברחתי".
לאן הלכת?
"לא ידעתי לאן ללכת. ישבתי על ספסל בגינה ואמרתי, 'אתן לזה להירגע ואחזור הביתה'. אבל הבנות שלי התקשרו אליי ומהן הבנתי שהבית לא נרגע ושמסוכן לי לחזור. עליתי לבית של מישהו — אנשים שלא ממש הכרתי, התחלתי לבכות בהיסטריה וביקשתי להתקשר למוקד של המרכז נגד אלימות. באיזשהו שלב העובדת הסוציאלית אמרה לי שלא בא בחשבון לחזור הביתה והפנתה אותי למקלט של 'בת מלך'".
את כועסת על הילדים שלך?
"מהיום שעזבתי את הבית לא היינו בקשר. רק שתי הבנות הקטנות נמצאות איתי. בעלי סיפר בקהילה שלנו שאושפזתי במחלקה סגורה ולילדים הוא סיפר שהתנצרתי. פעם אחת הכריחו את שני הבנים שהיו מתחת לגיל 18 לבוא לבקר אותי במעון. הם הגיעו ונשארו לעמוד, אמרו שהם לא יכולים לשבת ליד אישה. עובדת הרווחה אמרה להם: 'זו לא אישה, זו אמא שלכם', אז הם ענו: 'אבא אמר שלפי ההלכה אם אמא מתנצרת, היא כבר לא אמא'. עד היום הם לא בקשר איתי, כולל הבת הבכורה, שכבר נשואה וברחוב שמעתי ממישהי שהיא ילדה".
אונס של האמונה
זה יותר מ־30 שנה שקיימים בארץ מקלטים לנשים מוכות, אבל המקלט הראשון לנשים חרדיות, המאפשר להן לעזוב את הבית בלי לחשוש מהשפעות חילוניות ומסנקציות של בתי הדין הרבניים, נפתח רק בשנת 2000. הסיבה העיקרית לכך, מסבירה מיכל חנוך־אחדות, מפקחת ארצית לאלימות במשפחה במשרד הרווחה, היא שבחברה סגורה, שמרנית ופטריארכלית, קשה יותר לנשים לצאת בגלוי נגד בעליהן, ובעיקר, להוציא החוצה סוד משפחתי שעלול לקלקל את השם הטוב של המשפחה ואת השידוך העתידי של הילדים.
"בכל חברה סגורה היציאה החוצה וההשלכות של זה על חיי האישה וחיי ילדיה הן קשות יותר", היא אומרת, "ובכל זאת, בשנים האחרונות יש יותר נשים שמוכנות להודות שהן סובלות מאלימות בבית".
מנגד, יותר ויותר רבנים מתחילים להיות מודעים לבעיית האלימות נגד נשים, והרבה מהם מפנים גברים לסדנאות טיפוליות, ואת הנשים לשני המקלטים של העמותה החרדית "בת מלך", שעל מיקומם מוטל איפול מחשש לביטחון הנשים והילדים השוהים בהם. שני המקלטים פועלים בשיתוף פעולה עם משרד הרווחה והשירותים החברתיים ועם רבנים מכל החוגים. את העמותה ייסד נח קורמן, טוען רבני שבמסגרת עבודתו במחלקה לסיוע משפטי בירושלים נתקל במקרים של חרדיות שסבלו מאלימות מידי בעליהן, ולא היה להן לאן ללכת בהיעדר מקלטי נשים השומרים על כללי הדת.
"אלימות נגד נשים חוצה מגזרים וסטטיסטיקות", אומרת עו"ד צילית יעקובסון, יו"ר העמותה, "אבל בחברה החרדית האלימות מקבלת פנים והיבטים נוספים, ייחודיים מאוד. קודם כל, המשוכות שנשים חרדיות צריכות לדלג מעליהן מורכבות יותר: הן באות מקהילה סגורה, הן מדברות על נושאים שאינם בשיח הציבורי, הן חיות בסוד והמחיר שהן משלמות על הוצאת הכביסה המלוכלכת החוצה גדול יותר. למשפחה החרדית, הנראוּת מאוד חשובה, גם מטעמים פרקטיים של שידוך הילדים. בנוסף על כך, אישה שמגיעה למקלט כבר לא תחזור לקהילה שלה, ולפעמים זו הקהילה היחידה שהיא מכירה".
מה זה אומר, אלימות רוחנית?
"שלילת מצוות או להפך: כפיית מצוות שאין להן שום אחיזה בעולם ההלכתי. אלימות רוחנית היא אלימות רגשית קשה, שנוגעת בעולם הפנימי ביותר של האישה החרדית. אחרי כל מה שהיא עוברת בבית, מה שנשאר לה זו האמונה שלה, הקשר שלה עם אלוקים והתקווה שהוא יעזור לה. בעלה בא ודורך ברגל גסה בדיוק במקום הזה, שהיה לגמרי שלה. אלימות רוחנית תבוא תמיד במשולב עם אלימות אחרת, והכל יחד נובע מרצון בשליטה שמתחיל מבידוד של האישה מהקהילה ומהמשפחה. האישה נשארת תלויה לגמרי בבעל בכל הרמות: כלכלית, רגשית, נפשית ורוחנית".
למה דווקא שולחן השבת מצליח להוציא את כל הכעסים החוצה?
"הציפייה לשבת גדולה, יש המון התעסקות והכנות, יש לחץ של זמן, וההימצאות האינטנסיבית יחד הופכת הכל לסיר לחץ אחד גדול. יש פה הרבה מאוד מוקדי חיכוך, יש הרבה מצוות שהוא יכול לשלול ממנה והרבה דרכים להתעמר בה ולהשפיל אותה. לחגים ולשבתות יש מקום משמעותי בבניית התא המשפחתי, וכשהשיח המשפחתי הוא שליטה ואלימות, והשפה היא שפה של השפלה, הכל מתפרץ ביתר שאת סביב שולחן השבת".
- לפניות לעמותת "בת מלך
": 1-800-292-333
