מרחק נגיעה: איך משפיעים הבדים שאנו לובשים על חיינו
למה בני האדם מאבדים בהדרגה את חוש המישוש, איך זה קשור לתרבות המסכים והאם כדאי להלביש ילדים בבגדי משי? על הקשר בין חומרים, אופנה ואמנות הלבוש
ההתייחסות לחומר היא תמיד נקודת ההתחלה של תהליך העיצוב שלנו. לא ניתן לעצב, להכין גזרה או לבנות את החיבורים בין הבגדים באוסף, ללא מחשבה ראשונה על החומרים. מישוש הבדים, תחושת המרקמים על העור, הבנת המשקלים השונים של האריגים – כל אלה הם הבסיס של תהליך עיצוב הבגד, ולבישתו.
האם חוש המישוש עדיין רלוונטי? ברוב שעות היום אנשים נוגעים במקלדות ובמסכים העשויים מחומרים מלאכותיים שהמגע שלהם סתמי ודומה. זו אחת הסיבות להתקהות הרגישות האנושית לתחושות הפיזיות, ולוויתור על הצורך האנושי לגעת בחומר. במציאות המודרנית נראה שאנו מזלזלים במגע ובתחושות שאנו מקבלים במישוש. לבישת בגדים סינתטיים, למשל, מטעינה את עורנו בחשמל סטטי המשבש את השדה האלקטרומגנטי שלנו. ומה לגבי קניית בגדים באינטרנט, בה מדלגים על השלב החשוב של המגע בבגד ובדיקה האם הוא נעים לנו – הבגד אולי נראה יפה בתמונה, והמחיר הזול אולי מפתה, אך מה אם הבד מגרד או סתם מרגיש לא נעים?
המגע מאפשר לנו "לראות בידיים", להבין חומרים באמצעות המישוש ולהעשיר את המידע שמגיע למוח מהעיניים. באמצעות אלפי קולטנים הנמצאים על האצבעות (ועל כל הגוף), המידע המתקבל מהסביבה דרך חוש המישוש משלים את מה שאנחנו רואים. לא פעם המישוש משדר לנו את האמת, בעוד חוש הראייה יכול להטעות אותנו ולייצר אשליה אופטית. למעשה, גם בלי לשים לב, אנחנו עטופים כל הזמן בחומרי טקסטיל – מרגע הלידה ועד המוות – אך נדמה שהאדם הפסיק להעריך את איכויות הבדים המקיפים אותו.
בעידן העכשווי, אנשים מאבדים בהדרגה את יכולת "קריאת" החומר ששירתה את האדם משחר ההיסטוריה. האינטואיציה של המגע אבדה, אך אנשים לא תמיד משלימים פערים בעזרת לימוד, ניסוי וטעייה. בסדנה שנערכה לסטודנטים לאנתרופולוגיה, הם התבקשו לזהות טקסטילים מאוסף הבדים שלנו באמצעות המישוש ולנחש מאיזה סוג סיב הם עשויים. הסטודנטים נתקלו בקשיים, למרות שהם לובשים ונוגעים בטקסטיל מילדות.
חוש המישוש, כמו חוש הטעם, זקוק לאתגרים מגיל צעיר. כמו שכדאי לתת לתינוק הרבה טעמים כדי לפתח ולהעשיר את חוש הטעם שלו, כך כדאי להלביש ילדים במשי, למשל, ולא רק בטריקו. מגע המשי על העור יישמר בזיכרון של מאגר התחושות שנשלפות כשאנו נוגעים בחומר. אל תתנו למראה לתעתע בכם. געו והרגישו את הקשמיר, וגלו כמה הוא שונה מהפשתן וכמה הוא קל מהצמר. גם כותנה מצרית הארוגה בצפיפות גבוהה שמגעה קריר ופריך, מרגישה אחרת מכותנה פשוטה, מחוספסת ודלה.
מעבר לזוהר, לצילומי דוגמניות ולתצוגות אופנה, אנחנו חיים בתוך הבגדים שלנו והם נוגעים בנו. לכל חומר יש את התכונות שלו ואת הדרך שבה הוא נע ונוגע בעור שלנו. בחורף הזה, יש חומרים שמוצאים חן בעינינו במיוחד. הזמש רך, קליל וקטיפתי. המשי חלקלק וחושני. העור דקיק וקל משקל, חלקלק וחסר ברק. בד המשי הכחול ארוג באריגת ז'קרד שיוצרת מרקם של קפלים תלת ממדיים בסגנון ארכיטקטוני מורכב. אמנות הלבוש היא היכולת להרגיש נעים ונוח, לחבר בין טקסטורות שונות ולהרכיב פאזל של מרקמים. זהו שילוב של ידע, ניסיון ואינטואיציה, המצליחים יחד להביע באופן חיצוני וויזואלי משהו מהעולם הפנימי האישי שלנו.
