אם הייתם מבקשים ממני להגדיר מילונית את המושג ארוחת ערב הייתם מקבלים נתון משתנה.
הזיכרון שלי נוסע אחורנית, זוג צעיר, האישה הצעירה נהנית לטייל אחר הצהריים בשוק עם חברות כדי לחשוב ולהמציא כל ערב ארוחת ערב מיוחדת לבעל הטרי. השנים חלפו, והשפית התחלפה לאמא במשרה מלאה, ארוחת הערב הפכה לשיחת היום בינינו הנשים. אז מה נכין הערב לילדים? לפעמים השאלה נשאלה בנימת ייאוש, לפעמים בתחושת יציאה לקרב וברוב הפעמים היא הסתיימה מול חביתה, גבינה וסלט ירקות ישראלי. היו אותם ערבי ניצחון בהם יחד עם תינוק על יד אחת, ילד צרחן על השטיח, וילדה-פיה בחדר, בהם הצלחתי להכין פנקייקים קטנים כאלה מושלמים, עם רוטב מתקתק ושמנת לצידם.
היו גם ערבים- הנה אני מגלה סוד שאולי יזעזע מעט את יסודות היושרה הפנימית- בהם ישבו להם חמישה ילדים קטנים באמבטיה, משתכשכים להם במים, בעוד אני מחזיקה צלחת ענקית עם קוסקוס וירקות וככה עם כפית מאכילה את כל החמישייה , שטיפה אחרונה, נשיקות, פיג'מה, בקבוק ולמיטה. אבל היי, אל תסקלו אותי במלים.
הזכרונות חולפים לי בראש כמו שקופיות. ארוחות ערב מושקעות בגינה הציבורית, אני עם כל החברות שלי והילדים, מול נדנדות, מגלשות, ארגזי חול ושמחה של ימי קיץ ארוכים. שם הייתי שולפת תיק ובתוכו כיכר לחם פרוסה, ממרחים, קופסה של ירקות חתוכים, בקבוק גדול של שוקו וצעקות: "תאכלו ארוחת ערב כאן בפארק, כי כשמגיעים הביתה, מקלחות ולמיטה". טוב נכון, בבית הם תמיד ביקשו תוספת. בדרך כלל התפשרנו על קורנפלקס עם חלב, או מעדן קל וכוס שוקו.
הילדים גדלו, הפכנו למשפחה של מתבגרים, קטנים והורים. ארוחת הערב הפכה לסרט מעניין בו הכנתי עשר ארוחות שונות. טוב, רגע, תנו לי להסביר. הילדים חוזרים בשעות שונות, כך שארוחת הצהריים נעלמה מהשטח, הקטנים בצהרון, ההורים עובדים, הארוחה העיקרית שלנו עברה לערב. בכל יום הכנתי סיר מרכזי, בדרך כלל של בשר כלשהו מבושל- קציצות עוף , הודו או בשר, עם תוספת וירקות מאודים, שניצל פירה הידוע... והאהוב, עוף בתנור עם בטטות ועוד ועוד. רק מה? לפעמים חזרו המתבגרים בערב, והסירים... קצת ריקים, ולפעמים.. הם חזרו והחליטו שלא- הם רוצים לאכול משהו קל, כמו חביתה, או דגני בוקר עם חלב ואז יכולתם לראות אותי עומדת ומטגנת לאחד חביתת עין, לשני צ'יפס ולשלישית לביבת קמח מצה עם ביצה וחלב...
והנה לפני שנה החלטנו שהגיע הזמן למהפך אמיתי. תחושה של פספוס, בלגן - העולם התחיל להכתיב קצב כבד, טכנולוגי, זמינות טלפונית לעבודה 24/7 והסבת מקצוע שלי שגרמה לי לצאת ולעבוד מחוץ לבית מידי יום - שמו בפני אתגרים שלמים, כולל רצון לא לפספס את הילדים שגדלים. פתאם התגעגעתי לסיפורי הפארק, לשמוע מה קרה בגן ובבית הספר. זה עצוב בעיני, החלק הזה שנעלם מהווי המשפחתי.
אז עכשיו יש לנו חלוקה חדשה - יום אמא, יום אבא. בכל יום אחד מההורים מכין ארוחת ערב עסיסית ובכל ערב ב-19:00, מכבים פלאפונים ומתיישבים ליד השולחן בסלון, (במטבח אין מספיק מקום). אז נכון, לא בכל ערב כולם מתיישבים סביב השולחן, אבל כן החזרנו את התמונה הפסטורלית לחיינו והבת שלי בת התשע, רותי, מקשטת בכל ערב את השולחן במפיונים אחרים, או בפרחים. היא מאושרת ואני מקווה שהמהפך יהפוך לאורח חיים קבוע.
בין כל "שקופיות" הזכרונות שלי עובר חוט מקשר- השבת. לשמחתי ארוחת ליל שבת המשפחתית שלנו התחילה ונשארה באותה המתכונת. אז נכון, כשהם היו קטנים שקדי המרק עפו לכל עבר והמפה הוכתמה עוד בתחילת הסעודה ועדיין, ליל שבת, בלי פלאפון, בלי מחשב, בלי לחץ של עבודה. רק אנחנו, הילדים, המשפחה. גם אם אנחנו עייפים, בסטרס מהחיים התובעניים- הכל בצד, רק אנחנו והילדים ואם סבא וסבתא מצטרפים מידי פעם, אין הנאה גדולה מזו.
תנסו את זה. שקט לגוף ולנשמה, זמן להקשיב לילדים שלכם, לחוויות שעברו עליהם כל השבוע, ללטף ראש של תינוק בהנאה, להקשיב למתבגר ברוב קשב. וכן, גם להאזין לעצמכם.
גם אני יושבת לאכול עם המשפחה שלי ב"רביעי משפחתי", כי זה הזמן היחיד שבו אני מבינה בשביל מה אני במרוץ כל היום.
