מאז תחילת המילניום נסקו בישראל מחירי הדיור, ירד שיעור משקי הבית הגרים בדירה שבבעלותם, ופרויקטי ה"דיור בהישג" הבודדים שנבנים כאן מכוונים לעשירון הרביעי. כל אלה מזמנים פתרון חדש בשוק הנדל''ן: כניסתו של הדיור המשותף בעיר.
חברת WeWork, שמציעה שטחי משרדים שיתופיים להשכרה, נכנסת כעת לשוק המגורים. בתוך כמה חודשים, היא עומדת להציע שטחי מגורים שיתופיים להשכרה בערים מבוקשות, במסגרת תקציבית מפתה. אחרי שהיא הצליחה להטמיע את רעיון העבודה השיתופי (מבחינת מיקום, לא מבחינת רווחים) ברחבי הארץ ובעולם, מנסה החברה להמשיך הלאה - אל הבית עצמו. יקראו לזה WeLive.
בדומה לחללי העבודה השיתופית, החללים הציבוריים יהיו הדומיננטיים שבשטחי המבנה: מטבחים, מקלחות, מכבסות, חללי מפגש ציבוריים וכדומה. חללי המגורים הפרטיים - סלון, מיטה וחדר רחצה - ירדו לדרגת המינימום ההכרחי למחיה. באופן זה יחלקו הדיירים את מרבית שטחי הבנייה, ואת זמנם בהתאם, וחדר המגורים הפרטי עתיד לתפוס מקום משני בחוויית המגורים. החברה צופה כי ה"מוצר" יאכלס עד סוף 2018 כ-34 אלף דיירים ב-69 ערים שונות.
WeWork תשיק בקרוב חלל נוסף בירושלים, בפרויקט משותף עם חברת "אמפא" שמממנת את עלויות הנדל''ן. לפני כשנה, פעלו שתי החברות כדי להסב את בניין המשרדים "בית אמפא" בהרצליה פיתוח לבית מגורים משותפים, בסמוך לסניף WeWork ברחוב שנקר - כ"מוצרים משלימים" זה לזה. בינתיים המיזם נבלם, ככל הנראה בהיעדר כדאיות כלכלית עקב הסבת המבנה למגורים ובצורתו המגבילה. ואולם, הכיוון עצמו לא נבלם. מהחברה נמסר, כי אמנם נעשים מהלכים עסקיים ובדיקות היתכנות להקמת מגורים משותפים בישראל.
מגורים שיתופיים אינם בשורה חדשה בישראל, כמובן. הבשורה היא חזרתם האפשרית - ולא בקיבוץ אלא דווקא בעיר. אך בניגוד לאוטופיות המגורים הקואופרטיביים (הקיבוץ, המושב השיתופי, מושב העובדים) שעמדו בבסיס ההתיישבות החקלאית הציונית, הדיור המשותף בסבב השני לא יקום על מצע סוציאליסטי פטריוטי, אלא על אופק קפיטליסטי מכוון רווחיות וכדאיות כלכלית.
"התארגנות חברתית היא פועל יוצא של ההכרה במוגבלות כוחו של הפרט וביתרונות כוחה של השותפות", נכתב במאמר "אדריכלות החברה האוטופית – קיבוץ ומושב" מאת האדריכלים ברכה ומיכאל חיוטין. הקיבוץ הוציא ממרחב המגורים הפרטי את הילדים אל בית הילדים ואת המטבח אל חדר האוכל; העבודה והכלכלה חולקה בין כל פריטי הקבוצה באופן שווה, והיחידה הפרטית הצטמצמה באורח החיים. להבדיל, במעונות העובדים במרכז תל אביב, "הדיירים 'קיבלו' את הפרויקט הודות למבנהו הפשוט - בלוקי המגורים עוטפים שטח גינה ציבורית שאליה פנו השימושים המשותפים לקהילת הדיירים, כדוגמת מכולת קואופרטיבית וגן ילדים. המנה האפקטיבי של האדריכלות תרם ליישום הרעיון החברתי" - כך כתב האדריכל אריה שרון בספרו "הקיבוץ+הבאוהאוס", על פרויקט מעונות העובדים זוכה הפרסים, שנבנה ב-1939 בעיר העברית הראשונה.
בהתחשב בשוק המגורים הרותח, כניסתם של דגמים חדשים של הדיור המשותף עשויה להיות מהלך מרתק, שבו יד יזמית וכסף פרטי חודרים לשוק הדיור המוזל. שהרי שוק המגורים בהישג יד הופרט לפני כמה עשורים טובים, עקב אוזלת-ידה של מדינה לטפל במצוקת הדיור. כעת, היזמים שזיהו את המגמה עשויים לרשום רווח עצום – כפי שהם מצליחים לייצר בינתיים בחללי העבודה השיתופיים.
מהר מאוד הם הופכים לסמויים מן העין. לפעמים, הם לגמרי נעלמים בתוך המרחב העירוני, מתחפשים לריהוט רחוב רגיל, סטנדרטי, ערוגה או ספסל. רק מבט נוסף מגלה את ייעודם האמיתי: לעצור מכוניות תופת, למנוע כניסה לא מבוקרת של אנשים, להפחית ככל הניתן את הפגיעה במקרה של מתקפת טרור, לווסת, לעצור, לעקוב, לפקח.
התרחשותם של אירועי טרור בערים מרכזיות, והפחד מפני האירוע הבא, מערבים בשנים האחרונות יותר ויותר אדריכלים ומעצבים עירוניים. לאחר גל הטרור האחרון בפריז, סביר שהעיצוב העירוני יירתם אף יותר למלחמה בטרור.
מה שכל ישראלי מכיר מאז פיגועי שנות התשעים, נחשף עכשיו לעיניהם של תושבי הערים הגדולות במערב: אדניות גדולות בכניסה לבניינים כדי לחסום גלי הדף במקרה של פיצוץ; עמודי מתכת וספסלי בטון כבדים אמורים למנוע ממכונית נפץ לעלות על המדרכה; אגם מלאכותי ושטח פתוח סביב לבניין כדי למנוע מכל אדם, חשוד או שלא, להתקרב אליו מבלי אישור, ממש כמו החפיר של ימי הביניים. בניין השגרירות האמריקאית בלונדון לא רק מוקף באגם ובסוללת אדמה, אלא גם אמור להיבנות מזכוכית עמידה לפיצוצים.
בכלל, לונדון מובילה את המגמה עם שלל מדריכים מטעם ממשלת הוד מלכותה ואיגוד האדריכלים הבריטי (RIBA), המיועדים לאדריכלים, למתכננים ולמעצבים. המדריכים נוגעים בשורה של סוגיות, החל ממיקום מצלמות האבטחה (לונדון מובילה במספר המצלמות לתושב) ועד הגנה על תשתיות לאומיות. בדרך עולות שאלות לא פשוטות, שנשארות לפי שעה ללא תשובות משכנעות במיוחד: מה אנחנו מסכנים כשאנחנו מעצבים מרחב שמבקש להתמודד עם סיכונים? איך מעצבים מרחב עירוני בטוח מבלי לאבד איכויות עירוניות, כמו נגישות או התקהלות? מה יותר חשוב – לפגוש את הזר או להיזהר ממנו?
מבט על המרחב הישראלי מגלה כי ההקרבה, לפחות מבחינה עירונית, אינה קטנה. קמפוסים, מרכזי קניות, בתי חולים – כולם מוקפים בגדר ומנותקים מהמרחב העירוני. אנחנו, הישראלים, כל כך התרגלנו כבר לבידוק הביטחוני בכניסה לכל מקום, בגדרות המקיפות כל אירוע עירוני, עד שזה נראה לנו כחלק טבעי מהמרחב העירוני. החומה – שפעם הקיפה את העיר, הגנה על התושבים מפני איומים טבעים ואנושיים וסימנה את העיר כ"מקום בטוח" – שינתה את צורתה ומקיפה כעת מבנים, מתחמים ואזורים שלמים. אולי הן סמויות מן העין, מסתוות כאגם או ערוגה, אבל ההסתגרות וההתבצרות נוכחות בערים שלנו יותר מאי פעם.
ישראלים אוהבים פרקט. נדייק: ישראלים אוהבים פרקט אלון. כולנו מהלכים על רצפות פרקט אלון או למינציה דמויית עץ אלון. הוא ניבט אלינו בשנים האחרונות מכל משטח בבית ובוצ'ר במטבח, חזית של ארון ובעיקר מהרצפה. הוא עץ יפה וזול, נוח לעבודה, אבל אפעס - קצת מיצה את עצמו.
אולי זה Wishful thinking, אבל גם מתוך התבוננות בעיצובים שמככבים לאחרונה בעולם, יש לי תחושת בטן שב-2016 העצים בבית יתחילו להשתנות. אולי הציבור עדיין מאוהב, אבל המעצבות והמעצבים קצו באלון. אנחנו כנראה נתחיל לגוון קצת (תרתי משמע) עם עצים כהים יותר, כמו אגוז אמריקאי (לשמרניים) ועצים אדומים יותר (טיק, מהגוני, ואלוהים אדירים אפילו דובדבן!) לנועזים יותר.
עוד מפנה שמתחיל לקרות, בעיקר בחללים מסחריים, הוא שהעץ מתנתק מעט מהרצפה ומתחיל לעלות אל שאר פאות הקובייה שאנחנו קוראים לה בית: אל הקירות ואל התקרה.
חיפוי תקרה בעץ יכול להעניק נופך כפרי (קורות עבות וגסות) אבל גם נגיעה אלגנטית, עם סרגלי עץ קטנים או עצים חלקים. בדירות ובבתי יוקרה גילו מזמן את הטריק הזה של שנות השבעים והשמונים: קירות מחופים פלטות של עץ או כפיסי עץ, תקרות שכולן עץ בקורות ובחיפויים, וחזיתות של ארונות עץ שנסתרות בתוך קיר עץ. אם עד עכשיו, כדי להטמיע אותם, הוסתרו ארונות הקיר ב"חזיתות בגוון הקיר", הרי שעם חיפוי העץ הקיר יכול להיות בגוון זהה לחזיתות.
ולסיום: אנחנו עדיין לא ניפרד ב-2016 מאופנות 2015, שכבר כמעט מיצו את עצמן בחללים מסחריים אך מגיעות בגדול לבתים הפרטיים: ברזל שחור וזכוכית מחוסמת (רשת), גופי תאורה מפליז (יקר מדי, אז דמוי פליז, Please), משטחי אבן קררה (לבנה עם גידים שחורים ואפורים) במטבחים ובשולחנות צד וסלון, ומנורות כמו-משרדיות על רגלי צירים מתכווננות, מעל אזורי עבודה או מגורים.
1. המעצבים הגרפיים ירכשו פחות פונטים. מי שמובילה את המגמה היא Google, עם יותר מ-700 משפחות גופנים חינמיות. לא עוד Arial או Verdana, שכולנו התרגלנו להשתמש בהם כברירת מחדל: הארון הגוגלי מתרחב בהתמדה, ופתאום הוא מהווה אלטרנטיבה ראויה בארגז הכלים הטיפוגרפי. גם בארץ המהפכה בעיצומה, עם גופנים חינמים כמו "אלף" של מיכל סהר ו"אופן" של ינק יונטף; את שניהם, אגב, גוגל כבר אימצה.
2. העיצוב הטיפוגרפי חוזר למקורות. עד לפני שנה, הטרנד החם היה קליגרפיה, כתיבה ידנית ומשיכות מברשת גסות; ב-2016 המעצבים ימצאו יותר מקורות השראה בתקופות קדומות יותר - כגון גופנים קליגרפיים גותיים (Blackletters, שהיו נהוגים בעיקר באיטליה ובגרמניה בתקופת הרנסנס) או פונטים בסגנון קלטי מימי האימפריה הרומית.
1. נכון, לא מדובר בתופעה חדשה: מדי כמה שנים מומצאות הפתעות שיצליחו לאפוף את מבקרי הגלריות בחוויה רב-חושית מפתיעה. אלא שבשנה הקרובה, נדמה שנתחיל להיות אפופי ערפל במיוחד. אפשר לראות את המגמה בשתי תערוכות שמתקיימות כעת בלונדון: ב-Welcome collection מתמקדים באשליות חזותיות, שאחת הבולטות בהן היא הימצאות בחדר ערפל; במוזיאון האוכל מקדישים אזור ל-Alcoholic Architecture, וגם כאן החלל אפוף ערפל, אלא שמדובר בפיזור של אדי ג'ין: שעת שהייה בחדר היא שוות-ערך לכוס ג'ין אנד טוניק. קצת מאכזב למי שמגיע כדי להשתכר במחיר הכרטיס, אבל בתור חוויה משלימה - יחד עם אפקטים של תאורה - מצדיק בריחה מהעיר הסואנת.
2. הווידאו "אוכל" את האינטרנט ושואב את הגולשים יותר מתמיד. כל אתרי החדשות עוברים לווידאו, ובעצם הרשת כולה, כך שהתחזית היא הרבה יותר תוכן וידאו ביחס לטקסט וסטילס. אחרי שהתלהבנו מ"סלפי", הכרזנו בפייסבוק את המחשבות הכי קיצוניות שלנו בפני כל דכפין והערצנו את מחוברים פלוס ומינוס, השלב הבא בנרקיסיזם הוא"פריסקופ".
אפשר לראות שם איך חיים אנשים בקולומביה או במוזמביק, לנחות על אסון בשידור חי שאחד התושבים החליט לתעד, וגם אם זה אזוטרי בצורה קיצונית והמצלמה רועדת ומפוקסלת, תמיד אפשר לעבור הלאה לפינה נידחת אחרת על הכדור. הם קוראים לזה TV, אני קורא לזה הדור הבא של הריאליטי.
מזל טוב, נולדו תאומים! מאז 1999 התרגל ענף העיצוב העולמי לכסוס ציפורניים בחודש דצמבר, כדי לקבל משמיים את הבשורה המרטיטה: מה יהיה הצבע הנבחר של Pantone לקראת השנה שבפתח? מי הוא יורש העצר, אחרי הצבע המתכלה של השנה הקודמת שהפך מנסיך לשום דבר? תמיד יתלווה לבחירה הסבר מעורפל ונוגה, כמו "השנה נראה את החזרה לטבע, את הנצנוץ המתכתי ואת חלומות הילדות שלנו", או "חוזרים לשורשים ולטבע", או "ציפייה לקראת הלא נודע" ועוד פניני שירה צעירה.
השנה, כמה משמח, ההפריה כפולה: שני צבעים. חברת הצבעים הכריזה ברוב טקס על הבחירה בשני גוונים: Pantone 15-3919 Serenity and Pantone 13-1520 Rose Quartz. מדוע דווקא הם? הבחירה לא מאוד מפתיעה: ורוד וכחול מככבים בעיצוב בשנים האחרונות, בעיקר בפסטל המעודן ובפרט בעיצוב הסקנדינבי.
ומדוע שני צבעים ולא אחד בלבד? בטקסט הנלווה להכרזה, מסבירים בפנטון כי האנושות זקוקה לרוגע מהלחץ של אורח החיים העכשווי, ושילוב הגוונים הוא דוגמה לאיזון בין הוורוד המחבק לכחול הקר והרגוע. ויש גם שלמות, וחיבור, ושילוב מגדרי (מיושן) בין זכר ונקבה, זרימה ושוויון.
נפלא. ומה עכשיו? הכל ייראה כמו חדר תינוקות של תאומים? ועד כמה משפיעה בכלל הבחירה של פנטון על המציאות? מישהו זוכר את צבע היערה הוורוד (HoneySuckle) שהוכרז כצבע השנה של 2011? את הטנגו-מנדרינה של 2012?
כל חברות הצבע העולמיות מכריזות על הצבעים הבולטים לשנה הבאה. בסופו של דבר, מבין כל האופציות הקיימות (שיזכו לשמות מופלאים כמו יסודות, פנטזיות, מורשת, טכנולוגיה, עתידנות, תשוקות וכדומה), מציעים כמה גוונים. בחשבון פשוט, אם ניקח ארבע-חמש קבוצות צבע, שלכל אחת מהן יש כשבעה גוונים, נגיע ל-28 עד 35 גוונים שונים. אפשר לקרוא לזה הימור בטוח, כמו קוראת מיומנת בקפה, שתבחן את שאריות המשקה בתחתית הכוס ותשמיע אמירה כללית כמו "חווית עצב לאחרונה". יש מישהו שלא?
בסופו של יום, הבלוגרים, הקניינים, הצרכנים וכמובן לוח ההשראה הגדול מכולם – פינטרסט - משפיעים על היטמעותו של הגוון המוכרז, ועד כמה באמת נזכה לראות ממנו או לא. אז למי ניתנה הנבואה?
רואים את זה במקומות שונים בעולם, ואשתקד זה חדר לראשונה לישראל: הצבה של אובייקטים גדולים-יחסית במרחב הציבורי, מעשה ידיהם של אמנים-מעצבים כוכבים, באיכויות שהופכות אותם מסתם פסל לאירוע. אפשר להזכיר כמה: עננת הנירוסטה הרפלקטיבית בפארק המילניום בשיקגו, של אניש קאפור; "חדר/מבוך", התזות המים של ג'פה היין (Jeppe Hein) בסרגוסה; המפל שעיצב אולפור אליאסון (Olafur Eliasson) בתחתית גשר ברוקלין בניו יורק; ופסל האוויר המרהיב של ג'נט אכלמן (Janet Echelman) בלוס אנג'לס המגיב לאוויר, טמפרטורה וקרינת שמש.
כל העבודות האלה יחידניות, האמנים ידועים, הקמתן עלתה ממון רב ויש בהן משהו שחורג מהסטטיות המונומנטלית של פסל למעין התגלות על-טבעית. בישראל צצה דוגמה ראשונה, וצנועה יותר, בפרחים המתנפחים שעיצב האדריכל ארז אלה במרכז ירושלים. מדובר בארבעה "פרחים" ענקיים בצבע אדום, הנפתחים ונסגרים כתגובה לתנועה ולקול. אדריכל העיר ירושלים חשב כנראה שזה יפה ומשעשע, והכניס אותם לעיר.
במציאות שהופכת ליותר אלימה ומנוכרת יש במגה-פסלים הריאקטיביים נחמה קטנה להמונים. תחליף לטבע שמתרחק והולך.
בשנה הנפתחת יתחזק שיתוף הפעולה בין חברות עיצוב מובילות לבין מעצבי מוצר בעלי אג'נדה סביבתית. שני פרויקטים כאלה מביאים אותי למסקנה הזו:
1. שיתוף הפעולה בין אדידס, פרלי (Parley, מרחב יצירתי לקידום טיהור האוקיינוסים מפסולת) והמעצב האנגלי אלכסנדר טיילור. מדובר בנעלי ריצה עשויות חוטי טקסטיל שנוצרו מפלסטיק בשני אופנים: החלק העליון עשוי מפסולת פלסטיק מהאוקיינוס, והסולייה האמצעית יוצרה במדפסת תלת-ממד תוך שימוש בפוליאסטר ממוחזר וברשת דייגים. לטיילור, שמאתגר את הטכנולוגיה בפרויקטים שלו, חשוב לשלב כוחות עם כימאים "ירוקים" וחברות שממחזרות (ומצילות) פלסטיק מהים.
2. שיתוף הפעולה בין איקאה למעצב ההולנדי פיט הין אייק (Piet Hien Eek), שמוכר בזכות שימוש בשאריות עץ לבניית רהיטים במראה חומרי וצבעוני. כל רהיט נעשה בעבודת יד, ולכן שונה מחברו בגלל השוני במשטחי העץ הממוחזרים. הענק השוודי חתם איתו חוזה לעיצוב סדרת רהיטים (שתושק רק ב-2017) עשויים רטאן (סוג של דקל טרופי שסיביו משמשים לקליעת רהיטים). הייצור יהיה המוני במראה של עבודת יד, והפריטים עצמם ייוצרו בחברת עץ פולנית.
המחשבה על רהיטים בעיצובו ההולנדי של איק, עם נגיעות של עבודת יד אינדונזית ובמחיר שווה לכל נפש יכולה לקדם גם אותי במהירות לסניף איקאה הקרוב לאזור מגוריי. אבל אז אני נזכרת בעוד מחשבה שעניינה כדור הארץ: אם לא צריכים - אז לא קונים.
ככל שאוכלוסיית העולם גדלה, ועמה גם תופעת דילול המשאבים, מתרחב הדיון הציבורי על הרעב והאחריות של מדינות השפע להאכיל את העולם. פרנויה או צורך הישרדותי? כך או אחרת, המצב מתחיל להניב פתרונות יצירתיים להפקה אלטרנטיבית ואינדיבידואלית של מזון, מה שעתיד להשפיע גם על עיצוב המטבח. אפשר היה לראות את זיהוי הבעיה בתערוכת Expo במילאנו בשנה החולפת, שהתמקדה בפתרונות תזונה להמונים. מבין הפרויקטים הרבים שנמצאים בקנה, בחרנו להציג שלושה מעניינים במיוחד:
1. מדפסת תלת-ממד שניזונה מזרעים, מנבגים ומשמרים, מדפיסה לחמנייה בכל עיצוב שבו נחשוק. לאחר כמה ימי תסיסה והנבטה נקבל מנה טרייה ועשירה בחומרים מזינים.
2. כל מה שצריך כדי להפיק בבית 2.4 קילוגרם חלבון נמצא בערכה הזו, יחד עם 432 שעות וגרם אחד של ביצי זבוב החייל השחור. בתיאבון! חפשו אותה כאן
3. גן הידרופוני ביתי יספק אספקה קבועה של עשבי-מיקרו תיבול ועלים באופן כללי, באסתטיקה אלגנטית ועתידנית. חפשו אותו כאן (מצולם בראש העמוד).
