החבל כבר תלוי על הקיר: כך תצילו את הנערה המתאבדת הבאה

מדי יום אנחנו מפקידים את הילדים שלנו במוסדות שמטרתם לחנך אותם, להקנות ידע, אך גם דרך ארץ וערכים. או לפחות כך אנחנו רוצים להאמין. למרבה הצער, ילדינו פוגשים מעט יותר מערכי אהבת אנוש וארץ בכיתותיהם. הם פוגשים גם בריונים ובריוניות שמפיקים אושר וכוח חברתי מהתעללות בקורבן התורן והם עושים זאת ללא הפרעה נראית לעין מצד המערכת.

בכל יום עושים את דרכם לבתי הספר מאות ילדים שמשקשקים ממה שיביא איתו היום. האם יצליחו להתחמק? ואם כן, האם הבריונות תמשיך ותרדוף אותם גם אל תוך המרחבים הדיגיטליים? אל הרשתות החברתיות, הפעילות לאורך כל שעות היום והלילה שאינן תלויות בצלצולים והפסקות - רדיפה מתמדת שמביאה אותם אל קצה גבול היכולת של ההתמודדות הפסיכולוגית ובסופו של דבר גם אל הרצון לשים סוף לחייהם ולהתאבד.

או אז כולם ישאלו את עצמם "איפה היינו?" ו"מה יכולנו לעשות כדי למנוע את זה?" האמת הנוראית היא שיש הרבה מאוד שניתן היה לעשות כדי למנוע, על ידי כל כך הרבה גורמים ולפעמים, מספיק היה שרק אחד מהם יתערב בכדי להציל חיים יקרים ושבריריים כל כך.

לילדים האחרים, העומדים מן הצד

כשם שכוחן של מילים לפגוע ולפעמים לגרום למעשים מהם אין דרך חזרה, כך גם השתיקה והעמידה מהצד אינן חפות מפשע. ההפך, מי שעומד מן הצד, שותף לא פחות למעשה הבריונות ונושא באותה המידה באשמה. כבר לא מדובר במקרים בודדים, אלא במגיפה של ממש.

נכון, לפעמים נדמה שהכי קל ומתבקש לעמוד מהצד, לא להתערב, לא להביע עמדה אחרת, להיגרר מרצון אחרי אחרים, העיקר שזה לא יעלה לכם בפופולריות ובדימוי בעיני אחרים. אבל כשמילים ומעשים פוגעים ללא היכר באחר, יש לכם את הכוח והחובה לעצור אותם לפני שיהיה מאוחר מדי. להיות מובילים בעצמכם ולא כלי משחק של מלכת הכיתה או מלך השכבה. "במקום בו אין אנשים, השתדלו תמיד להיות איש". אין לכם את הזכות לעמוד מהצד ולשתוק. מישהו צריך אתכם לצדו.

מיכאל זץ

לחברים ברשת

הרשתות החברתיות, הפייסבוק וקבוצות הווטסאפ בקרב ילדים ובני נוער, עשויות להיות קטלניות. השיימינג, תופעה מכוערת ומסוכנת כשלעצמה, בעלת עוצמה אדירה לשנות סדרי עולם ואת גורלו של אדם. לצערנו, ידענו כבר מקרים של חרמות והכפשות של אנשים שהסתיימו בכך שהאדם, או הילד, נשוא השיימינג, שמו קץ לחייהם. אז אם נתקלתם במקרה כזה, דווחו עליו! זה יכול להיות בעילום שם. זה יכול להיות בחשאי דרך פרופיל מזויף ברשת, זה יכול להיות בכל דרך שהיא, אבל תגיעו לאדם מבוגר ואחראי שידאג לעצור את זה. אחרת, יש סיכוי, שכשזה יגמר, זה יגמר רע מאוד ולכם תשאר שארית חייכם לשאול את עצמכם למה לא עשיתם כלום.

עומר להט

לחבר הקרוב

הי, אתה. כן כן, אתה! זה שעומד ממש קרוב למי שחוטף כרגע; ששומע כל מה שעובר על החבר הטוב שלו; שרואה כל מילה שנכתבת עליו; שמרגיש כמה חם להיות על המוקד, תתעורר. זה יכול להיות אתה. כן, אחרי שיסיימו עם הקורבן הנוכחי, הם יחפשו עוד קורבן. זה טיבם של בריונים שלא עוצרים אותם. ואתה יכול לעצור אותם. הקורבן, שעומד לידך, מרגיש הכי חלש בעולם, אבל אם תיקח את היד שלו, ביחד אתם שניים. ואם תיקח מישהו שעומד מהצד ועוד מישהו ועוד - אתם כבר צוות.
והצוות הזה יכול להשתמש בכוח שלו. קודם כל, לתמוך בקורבן. דבר שני, לעצור את הבריון. לבלום אותו. שידע שכבר אין קורבן אחד. יש צוות של תומכים. חשוב שתזכרו לא להשתמש בכוח של הקבוצה כדי להפוך לבריונים. בריונים יש מספיק. מתנגדים לבריונים – שם עושים את השינוי האמיתי.

ברק שטרית

למורה

מורתי (נכתב בנקבה. תופס גם לזכרים), אין טענות, עבודתך קשה ולא מתגמלת וזה עוד לפני העיקר – הילדים. דוחסים קרוב לארבעים בכיתה, לכל אחד אישיות, רצון ועולם משלו, רק לעתים נדירות אין התנגשויות בינהם. ממך מצופה לתמרן בין הכל ואת אכן מנסה, עושה, מלמדת ומשקיעה. אבל בין כל אלה ואולי לפני, נסי לראות שאף אחד מהאוצרות לא נרמס. אולי בהפסקה לראות מי נשאר לבד, אולי לתת לכל אחד לדבר כדי לראות את תגובות האחרים ובידייך הכלים. בכל זאת, את האחראית הישירה על הילדים שלנו. אז למענם, אל תישארי עם ספק או חשד בבטן ובטוח אל תסתפקי בלתרץ לעצמך שזה הדור או שלילד מסויים יש בעיה. למרות הכל, זו האחריות שלך.

עמירם בניון

ליועצת

יש לך קרב אבוד מראש לצערי. את אמורה לייעץ להם, אבל הם כבר עשרים צעדים לפנייך. הם מתבגרים נורא מהר ויש להם כח עצום שלך אף פעם לא היה ולא יהיה. הם יכולים להרוס חיים, מטאפורית וגם מילולית. תחושת העוצמה הזו כנראה תמיד הייתה חלק מגיל ההתבגרות, אבל הביריונות היא תוצר של שיכרון הכח הטכנולוגי והחברתי, אבל אין לך את הזכות להסיר אחריות.

אז מה כן לעשות בזמן שילדים מתאבדים לנו מול העיניים? (ורבים אחרים חווים השפלות וצלקות לכל החיים?). העצה הכי טובה שאני יכול לתת לך נשמעת קצת הזויה, אבל נסי להפוך אותם לחלק מהפתרון. צרי איתם שיתופי פעולה, הפכי אותם לשגרירים ולמכפילי כוח שלך. תגלי שלפעמים הכח העצום שיש להם יכול לעבוד גם לטובה.

טל חן

למנהלת בית הספר

בעידן הטכנולוגי בו אנו נמצאים היום טמונות סכנות רבות. רוב המסרים, החרמות, חצי הרעל הנשלחים לתלמידים לא נראים כמו פעם בתגרה מילולית ביניהם, אלא נמצאים מתחת לרדאר אך בפומבי ולתמיד – בהתכתבויות ברשתות חברתיות. זה העולם "האמיתי" עבור הילדים. הם גם עושים את זה ל"כיף" משעמום.

מחובתך ואחריותך לעשות הכל כדי למנוע הריסת חיים (פשוטו כמשמעו) של הילדים והילדות - חרמות, סרטוני סקס ועוד; לתגבר את בית הספר בפסיכולוגים (לא אחד. אפילו שלושה). יש להכשיר את הצוות בזיהוי מצבי מצוקה. לצערי, אנחנו שומעים יותר ויותר תלמידים שמתאבדים בגלל זה. זה באחריותך. עליך לדרוש את כל הכלים הנחוצים למיגור התופעה ממשרד החינוך; להתאים את הניהול לימינו ולא ללפני 30 שנה. הימים השתנו. עכשיו תורך להשתנות.

יואב כהן מלמד

לועד ההורים

אצל שחקני הפוקר יש אימרה: "אם אחרי שעת משחק אתה לא יודע מי הפראייר בשולחן, כנראה שאתה הפראייר". ועד הורים, כשיש לכם ההזדמנות ואתם מנהלים שיחה פתוחה ורגועה עם הילדים הפרטיים שלכם, נסו להבין את מי הם מחרימים בכיתה, למי אין חברים, מי חוטף שם הכי הרבה, פיזית או נפשית.

אם הילדים לא נותנים שם, אחת מהשתיים: או שהם הנפגעים (קשה, אבל לא בלתי פתיר) או שבאמת יש לכם כיתה של מלאכים (אפשרי, אבל לא הייתי בונה על זה). אם הם נותנים שם של ילד, אחרי אנחת הרווחה שלכם, נסו כמובן להסביר להם כמה זה פסול. אבל מעבר לכך, אתם ההתאגדות האחראית על שלום הילדים ופיקוח על המערכת. השתמשו בכוח שלכם בכדי לדרוש טיפול. אתם יכולים להיות החוליה שתציל את הילד הבא. אל תוותרו על האחריות הזו.

אור לבו

לשר החינוך

בחינוך, כמו כמעט בכל דבר, הטיפול היעיל ביותר הוא מניעה מראש של המקרה ולא הטיפול בו בדיעבד. בנט, אחי (אתה מרשה לי לקרוא לך אחי, נכון? יופי), תוכנית הלימודים צריכה ריענון ודחוף! עדיף לפני שעוד ילד יתאבד בגלל התעללויות שחווה. מתמטיקה, אנגלית ותנ"ך הם מקצועות מאוד חשובים, אבל הילדים שלנו חייבים ללמוד מכיתה א' שיעורים גם על כבוד האדם. תחייב מורים ללמד את זה, זה שווה יותר מכל שיעור אחר שילמדו! אני מפציר בך, בתור בוחר שלך, בתור מחנך ובתור אחד שחווה התעללות ממושכת בבית הספר, תוסיף את הנושא הזה כשיעור חובה. הרווח יהיה שלנו ושל הדורות הבאים.

אליסף יעקב

לקורבן

בדרך כלל המילים יוצאות לי בשטף. כשמדובר באלימות, בריונות, התעללות, כל מילה יוצאת ברעד. אני הייתי שם. אני בצד שלך. תפתח את הפה. דבר. משם - זו כבר האחריות שלנו. הייתי רוצה להאמין שאף ילד לא סובל מבריונות בבית הספר ושאם חלילה זה קורה, המורים והילדים האחרים יעצרו את זה. זה לא המצב. אף אחד גם לא ישאל אותך אם מרביצים לך.

הסיסמה הישנה נכונה: אם לא תספר, זה לא ייגמר. אני יודע שזה מפחיד ותמיד קיימת סכנה שהבריונות תתגבר אם "תלשין", אבל אין דרך אחרת. תלשין, תזמר, תפתח ת'פה. זה הנשק היחידי שלך מולו. אף אחד לא צריך לחיות תחת איום מתמיד של בריונות. תזעק לעזרה. מהחברים, מהמורים, מהמנהל, מעוברי אורח, אבל בעיקר מההורים. בשביל זה אנחנו פה.

ימי בר

החיים שלנו הם סדרה של אירועים ובחירות. רובם מונעים מהאינטרס האישי שלנו, אבל דווקא כאן, דווקא עכשיו, הגיע הזמן לקחת אחריות גם לשלומם של הסובבים אותנו. זה לא יעלה לנו כלום, אבל אולי נקנה את החיים של מישהו בחזרה.