אשת חיל, סופרוומן: סופרת, יוצרת, חוקרת, מבקרת ואמא לשבעה ילדים

מרלין וניג (36) הייתה ילדת פלא חילונית שחזרה בתשובה, ובשנים האחרונות עוסקת במגוון תחומים בלי להתעייף. איך היא מספיקה הכול, ומה הקשר לאברהם אבינו

טל ליברגל קדר

|

23.11.15 | 14:45

מרלין וניג. "אני תוקפת בכל החזיתות ולא מוותרת לעצמי. אם יש משהו שאני מרגישה שלא אוכל לתת בו 200 אחוז, לא אעשה אותו" (צילום: ענבל מרמרי)
מרלין וניג. "אני תוקפת בכל החזיתות ולא מוותרת לעצמי. אם יש משהו שאני מרגישה שלא אוכל לתת בו 200 אחוז, לא אעשה אותו" (צילום: ענבל מרמרי)
אם מרלין וניג תרצה להנפיק לעצמה כרטיס ביקור, סביר להניח שהיא לא תצליח לכתוב עליו את כל המידע הרלוונטי. וניג היא פעילה ציבורית, שהקימה סטודיו ראשון למשחק בחברה החרדית ועומדת מאחורי מרכז התרבות החרדי שעומד לקום בקרוב בירושלים; היא סופרת, שמוציאה בימים אלה ספר שני, "אז מה היה לנו פה" - מחווה לחוקר הספרות רולאן בארת; היא מבקרת הקולנוע החרדית היחידה בארץ; היא כותבת סדרת טלוויזיה; וגם תסריט לסרט; היא נותנת הרצאות; היא עושה דוקטורט; והיא גם מגדלת שבעה ילדים, הגדול בן 14 והקטנה בת ארבע וחצי.

 

התעייפתם? היא לא. "ככה אני, ותמיד הייתי כזו", היא אומרת. "אני תוקפת בכל החזיתות בו זמנית ולא מוותרת לעצמי באף אחת מהן. חשוב לי לעשות את המקסימום בכל דבר. אם יש משהו שאני מרגישה שלא אוכל לתת בו את ה-200 אחוז שלי, פשוט לא אעשה אותו".

 

את ההספק המרשים הזה היא הצליחה לצבור ב-36 שנות חיים בלבד. "הרבה אנשים ששומעים את כל מה שהספקתי, חושבים שאני יותר מבוגרת", מחייכת וניג.

 

אז מה הסוד שלך? איך את מספיקה לעשות כל כך הרבה?

"ההבדל המרכזי ביני לבין אחרים הוא שאני ממשיכה איפה שאחרים מרפים. אומרים על אברהם אבינו שהימים שלו היו ארוכים; ככה זה גם אצלי".

 

מרלין וניג בדיון על תרבות חרדית בערוץ 2

 

חיפשנו משמעות לזוגיות

 

וניג גרה בירושלים יחד עם בעלה האברך שלום ארז (בחסידות קוראים לו שלום), אבל השורשים שלה נטועים הרחק מכאן, באוסטרליה, שם נולדה וגדלה עד גיל שלוש. אחרי העלייה לארץ התמקמה משפחתה בלב ליבה של ירושלים, ומחלון ביתה ראתה את שכונת מאה שערים. באותם ימים היא צפתה בעולם החרדי מבחוץ.

 

היא סומנה כילדת פלא, וכבר אז לא נחה לרגע: כתבה בעיתונים "כולנו" ו"ראש 1"; הדריכה בשומר הצעיר; הייתה תלמידה מצטיינת; שיחקה וביימה במגמת תיאטרון; הופיעה בתוכניות ילדים בטלוויזיה. את בעלה הכירה בבית הספר הניסויי בו למדה, והשניים הפכו לבני זוג בתקופת התיכון. מאוחר יותר החליט החבר לנסוע לארצות הברית לתקופה ממושכת, וזוגתו התגייסה לצה"ל ושירתה ככתבת בעיתון "במחנה".

 

האופן שבו נאבקה על התפקיד שם מעיד על הנחישות שלה. "לא יכולתי לשאת את המחשבה שאולי ישבצו אותי למקום אחר, אז החלטתי שאני לא משאירה מקום לספק", היא מספרת. "ביררתי איפה המשרד של עורך העיתון ופשוט הופעתי שם ואמרתי לו שאני רוצה להיות בעיתון. עד הרגע האחרון, גם אחרי שסיימתי את הטירונות, לא הייתי בטוחה ששובצתי לשם. כשגיליתי שזה קרה, קפצתי משמחה".

 

"זה הגיע למצב שאמרו לי שאם אני נשארת ברשימה החילונית ורצה איתה בבחירות, הילדים שלי יעופו מבית הספר. אמרתי: עד כאן. אני לא מוכנה שזה יפגע בילדים שלי"

בתקופת הצבא היה לה בן זוג חדש, וימים אחדים אחרי שהסתיימה הזוגיות הזו הגיע לארץ שלום ארז, חברה הקודם, אחרי שלוש שנים. לשניהם היה ברור שהם נועדו להיות יחד. "צירוף המקרים הזה, שהוא חזר לארץ בדיוק אחרי שהסתיימה הזוגיות ההיא, היה מטורף", נזכרת וניג. "ידענו שזה זה וחיפשנו משמעות לזוגיות, לאמת. היו לנו שאלות, רצינו להבין מה התכלית של האדם שמגיע לעולם, רצינו להנכיח את ההוויה בחיים שלנו. מצאנו את התשובה ביהדות וחזרנו בתשובה. בעלי ישר נכנס לעניינים, התחיל ללמוד  בישיבה והפך לתלמיד חכם מאוד. גם אני חרדית, אבל לא חרדית ממוצעת: אני חיה בריבוי עולמות ולא נכנעת לתכתיבים חברתיים. נכנסתי לעולם החרדי בסערה, ומאז הוא לא יכול לחזור להיות מה שהיה: הכנסתי לתוכו עשיית קולנוע ותיאטרון שלא מתפשרת ולא מתנצלת על החרדיות".

 

וניג וארז התחתנו במהלך ההתחזקות, ושנה אחרי החתונה נולד בנם הראשון. "הילדים נולדו צפופים, אבל זה נפלא, כי הם גדלו יחד", היא אומרת. בשום שלב, לדבריה, לא ויתרה על עשייה. "היו תקופות שעבדתי בטירוף ומצאתי פתרונות יצירתיים לילדים. אף פעם לא זרקתי את הדאגה לילדים על מישהו אחר, גם לא על בעלי. תמיד דאגתי להם לסידור, כי לא רציתי לפגוע בבעלי, שהוא אברך ותלמיד חכם, והזמן שהוא לומד הוא זמן קודש. הצלחתי לתמרן ולא להיות תלויה בו. מצאתי משפחתון עם גננת שמוכנה להתגמש בשעות, ולפעמים לקחתי איתי את הילדים לעיסוקים שלי. גם הקפדתי שיהיו לי רק יומיים בשבוע ארוכים יחסית".

 

את מרגישה שאת נותנת להם את המקסימום?

"אני מגדלת אותם בלי יסורי מצפון בכלל, כי כשאני איתם אני רק איתם. הדרכתי בשומר הצעיר כך שאני יודעת לבלות עם כל השביעייה יחד, ואני דואגת שיהיה מעניין ויצירתי. ארוחת הערב, למשל, היא אצלנו משחק שבו כל אחד עושה משהו. פעם בשבוע אני משתדלת להקדיש זמן לכל אחד לבד".

 

איך את מסתדרת עם עבודות הבית?

"בעלי משתתף בחלק מהעבודות, כך שאפשר לומר שהוא פמיניסט. הוא לא מצפה ממני שאעשה הכול ומשתדל לעזור לי, אבל הוא לא מבשל. את זה אני עושה בשמחה: אני מבשלת, אופה, והייתה תקופה שגם הייתה לי קונדיטוריה. יום שבת הוא גן עדן מבחינתי, כי אני מצליחה לנוח. שבת זה לעצור את העולם, להיות רק עם המשפחה. יש סעודות מוכנות וזמן למנוחה, לקריאה, לשיחות ולחלומות. זה פשוט תענוג".

 

בחזרה לסצנה החילונית

 

בביקורת קולנוע החלה לפני כשלוש שנים. כשנכנסה לתחום, הופתעה לגלות שרוב העוסקים בו הם גברים תל-אביבים ואין כמעט נשים, והחליטה שצריך שינוי. "הקמנו אתר בשם המבקרות, שמשמש פלטפורמה לכל אישה שרוצה לכתוב ביקורת. בהמשך אני וליאור אלפנט הקמנו את טבלת המבקרות, כי שמנו לב שבטבלאות הביקורות האחרות כמעט לא מכניסים ביקורות של נשים. היום יש בפורום המבקרים יש לא מעט נשים, וזה רק בגלל שהעזנו לקרוא תיגר".

 

ספרה הראשון נקרא "הקולנוע החרדי" וחקר את התחום. בעקבותיו נבחרה וניג להיות חברת מועצת הקולנוע וחזרה ללב התעשייה. "זה קצת קילקל אותי, כי מאז שחזרתי בתשובה הייתי במגע רק עם העולם החרדי והעולם האקדמי, ופתאום נחשפתי שוב לסצנה החילונית. זו הייתה הרגשה מדהימה, כי הרגשתי ששמרו לי את המקום והתגעגעו אליי".

 

וניג מסבירה לטל גורדון על הקולנוע החרדי 

 

כמבקרת סרטים היא נחשפת לחומרים שרחוקים מהעולם שבו היא חיה, אבל היא לא מוצאת בעיה בכך. "זו העבודה שלי. זה כמו שגינקולוג מסתדר עם מה שהוא עושה. אני אשת מקצוע, ואף פעם לא התפשרתי על הרמה המקצועית. אני גם יודעת שהציבור החרדי קורא את מה שאני כותבת ומחליט אם זה תוכן שמתאים לו. מול הציבור החרדי לא אביא תוכן פוגעני, אבל לא אתפשר על הרמה המקצועית והאמנותית".

 

מהו הסרט האהוב עלייך?

"וואו, יש מלא. הבמאי האהוב עליי הוא וודי אלן, ואני לא מבינה איך אפשר לקטול אותו לפעמים. אני מאוהבת בכל היצירות שלו. בקולנוע החרדי יש המון יוצרות מעניינות שאני ממליצה לצפות ביצירות שלהן. במיוחד אני ממליצה על הסרטים של המפיקה דינה פרלשטיין, שבקרב היוצרים החרדים היא הכי משקיעה".

  

ההישגים וההחמצה

 

בפעילות ציבורית היא עוסקת כבר תקופה ארוכה, ולפני שלוש שנים כמעט נכנסה לפוליטיקה במסגרת תנועת התעוררות שרצה לעיריית ירושלים. המהלך לא הושלם משום שהיא ובני משפחתה קיבלו איומים אחרי שהתברר הקשר שלה לתנועה החילונית.

 

"זה הגיע למצב שאמרו לי שאם אני נשארת ברשימה, הילדים שלי יעופו מבית הספר", נזכרת וניג. "אמרתי: עד כאן. אני לא מוכנה שזה יפגע בילדים שלי. מצד שני, אני עדיין משתפת פעולה עם התעוררות בנושאים שונים, כמו מרכז התרבות החרדי החדש, שלתנועה יש בו חלק חשוב. המרכז הזה מאוד משמעותי בעיניי, כי לציבור החרדי בירושלים אין היום מקום שבו הוא יכול לצרוך תרבות. כמה פעמים בשנה מקרינים סרטים, וזה לא מספיק. אם אני רוצה לקחת את הילדים שלי לסרט או להצגה, אין לי לאן לקחת אותם. הרעיון הוא שיהיה מרכז תרבות שישמר גבולות ושפה ויקדם את התרבות החרדית תוך שיתוף פעולה עם רבנים. אני חושבת על הילדים שלי, שהם חרדים מבית, ואני רוצה שהם יצרכו תרבות. זו הסיבה שאני משתתפת בפרויקט הזה".

 

מבין כל הפרויקטים שבהם היית מעורבת, מהו בעינייך ההישג הכי גדול שלך?

"שהבאתי לעולם את השביעייה שלי. בקריירה, המחקר שלי יצר ז'אנר חדש של חקר קולנוע חרדי, וזה הישג גדול".

 

ומהי ההחמצה שלך?

"שעדיין לא עשיתי סרט. אבל אני עובדת על זה".

 

וניג. "אני ממשיכה איפה שאחרים מרפים" (צילום: ענבל מרמרי)
    וניג. "אני ממשיכה איפה שאחרים מרפים"(צילום: ענבל מרמרי)

     

     
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד