צילום: שי יחזקאל

אשמורת ראשונה: האתגר של אצנית האולטרה הכי צעירה בישראל

הגיל: 24. השיא האישי: ריצה של 200 קילומטר. תכירו את אשמורת משעל, האישה ששום דבר, כנראה, לא יכול לעצור אותה

הדס בשן

|

16.11.15 | 10:41

בתחרויות הראשונות שאלתי את עצמי 'מה את עושה כאן? זה סבל שלא הייתי מאחלת לאויביי'. אשמורת  משעל (צילום: אוהד רומנו)
בתחרויות הראשונות שאלתי את עצמי 'מה את עושה כאן? זה סבל שלא הייתי מאחלת לאויביי'. אשמורת משעל (צילום: אוהד רומנו)

 

"יש כאב שהדרך היחידה להתמודד איתו היא להתמסר אליו. את פשוט אומרת לעצמך: 'אוקיי, עכשיו כואב לי בתאומים, עכשיו אני מרגישה את הזרת'. בכל פעם את מתמקדת באיבר דומיננטי אחר בגוף. אבל את לא נותנת לזה לעצור אותך". כך מתארת אשמורת משעל את הרגעים הקשים ביותר שלה כרצת אולטרה. רגעים שבהם כבר סיימה לצלוח כמה עשרות קילומטרים, ולפניה כמה עשרות נוספים. כואב לשמוע את זה, וכואב עוד יותר לדמיין.
"זה באמת הזוי לשבת כאן, בבית קפה, ולנסות לדמיין את זה", אומרת משעל בחיוך מבודח. "גם לי לפעמים קשה להבין ולתפוס. בהרצאות שאני נותנת אני אומרת לכולם לעמוד על רגל אחת ולספר לי מתי מתחיל לשרוף להם, ואז אומרת: 'דמיינו את השריפה הזאת 24 שעות ברציפות'. אבל כשאת בשטח, את חווה את זה אחרת".

בגיל 24 משעל היא לא רק רצת האולטרה הצעירה ביותר בישראל, היא גם אחת מהנשים הספורות בארץ שעוסקות בענף הספורט הקיצוני הזה, שההגדרה הרשמית שלו היא ריצה למרחק העולה על 42 הקילומטרים הסטנדרטיים של מרתון. מאחוריה מרוץ של 60 קילומטר, 100 קילומטר, 144 קילומטרים מלאים (24 שעות של ריצה מתל אביב לירושלים במסגרת מרוץ "ים אל י־ם"), והשיא האישי שלה - מקצה של 200 קילומטר במסגרת המרוץ "סובב עמק". וכל זאת, כמובן, בלי לספור תשעה מרתונים רגילים שסיימה בחייה. ככה, בקטנה.


 

לאור כל המידע הזה ציפיתי לקבל בפגישה עם משעל גוש אימתני של שרירים. אבל היא דווקא נשית וקוקטית להפליא. "אני מאוד מקפידה על הנשיות שלי", היא אומרת. "הולכת על עקבים, לובשת שמלות ומתאפרת. ואז אנשים שומעים שאני בתחום הזה ולא מאמינים. אבל למה שלא אהיה נשית?".

 

באמצע הלילה, לבד ביער

משעל נולדה וגדלה בחיפה. אביה נפטר כשהייתה בת שנתיים, והיא גדלה עם אמה, פרופסורית לחקר המוח. "גדלתי עם סופרוומן לנגד עיניי, גיבורת על. לדעתי הכוחות שלי לגמרי משם", היא אומרת.
כשהייתה בת 15 עברה להתגורר עם משפחתה במשך שנתיים בארצות הברית, שם החלה לעסוק בספורט. היא התחילה בכלל מהתעמלות קרקע וקפיצה אמנותית למים. "נחשפתי שם לספורט ברמה מקצועית מאוד. שם זה ערך שמוטמע בתרבות", היא אומרת. בהמשך החלה לרוץ במסגרת נבחרת בית הספר, "ומהכל נדבקתי לריצה, שהיא לכאורה ספורט מונוטוני ומבוגר שקשור למשבר גיל ה־40 בהרבה מקרים. אבל אותי זה תפס".


בגיל 19, במהלך שירותה הצבאי כמדריכת טיולים, כבר עשתה את המרתון הראשון שלה, בירושלים. "הייתי הכי צעירה וגם ככה אין הרבה נשים במרתונים, אז בלטתי בנוף. התחושה שסיימתי את המרחק היא עילאית. את מרגישה כמו גיבורה. נקודת מפנה בחיים".


אחרי המרתון החמישי שלה כבר הרגישה שהיא מוכנה לאתגר הבא. "קצת מיציתי", היא מסבירה. "כל כך נהניתי מהמרחק, שרציתי עוד ועוד והרגשתי שיש לי עוד כוח. ככה הגעתי לאולטרה. הצבתי לעצמי יעד של 100 קילומטר, אבל אחרי שנרשמתי למקצה הראשון, בקושי יכולתי להירדם בלילה. בתחרויות הראשונות שאלתי את עצמי: 'מה את עושה כאן? למה את צריכה את זה?'. זה סבל שלא הייתי מאחלת לאויבים הכי גדולים שלי. אבל אחרי התחרות את שוכחת ועושה עוד פעם. זה כמו אחרי לידה".


איך זה בדיוק עובד? את רצה לבד?
"בחלק מהזמן יש מלווים שעוזרים, אבל יש רגעים שאת מוצאת את עצמך באמצע הלילה לבד ביער. את לא רואה אנשים, כי המרווחים גדולים וכבר אין הרבה משתתפים במרוץ. אפשר גם ללכת לאיבוד אם לא שמים לב לסימון של המסלול. הריצה היא בשטח אתגרי, בהרים וגבעות וחצץ ואבנים. אני יודעת על מישהו שנפל וסדק את הצלעות, ועם כל הכאב, הוא המשיך".


איך אוכלים ושותים במהלך המרוץ?
"כל 10 קילומטר יש תחנה עם אוכל ומים, אבל יש כאלה שרצים עם המים עליהם. אני גם מחליפה בגדים כל כמה עשרות קילומטרים. הגוף מזיע והבגדים נהיים רטובים, וזה מסוכן שהזיעה תקרר את הגוף ואחטוף היפותרמיה, בייחוד ביער בלילה".


אפשר לדבר עם מי שרץ לצידך?
"מי שרוצה להתמיד לאורך זמן צריך להיות בדופק סביר, ואז אפשר גם לדבר בזמן הריצה. למרות שבאחד המרוצים היה שלב, בקילומטר ה־90, שפיזית לא יכולתי להוציא קול מהפה מרוב שזה דרש אנרגיה. דוד שלי, שרץ איתי, דיבר אלי ואני לחשתי בחזרה. לא יכולתי אפילו לענות".
את החוויה שהיא עוברת בזמן המאמץ הבלתי נתפס הזה משעל מתארת כהתמזגות של הגוף והנפש. "אני לא חושבת בזמן שאני רצה. זו מדיטציה, משהו מדהים, סוג של ריחוף ויציאה מהגוף. המוח מפריש הורמונים שעוזרים להתמודד עם הכאב. זה גם מה ששומר אותי ערה במשך פרק זמן לא נורמלי. אחרי התחרות הגוף קורס, וזה מה שמראה כמה שכוח רצון הוא דבר חזק, שגם כשהגוף אומר 'אני לא מסוגל ולא יכול', הראש אומר 'לא, את יכולה עוד'. הכל באמת בראש. המילים האלה מקבלות משמעות אמיתית בריצה".

 

כמו הנשיקה הראשונה

אחרי ריצת אולטרה כזאת יש לנוח כמה שבועות או חודשים, אבל המושג "מנוחה" מקבל משמעות אחרת כשמדובר במשעל, שספורט הוא מרכז חייה. היא עוסקת בהדרכת ספורט ליחידים ולקבוצות. לאחרונה סיימה תואר ראשון בפסיכולוגיה, והיא מתכוננת לתואר שני במינהל עסקים. עם השילוב של שני אלה יש לה כל הנתונים להפוך לגורו ריצה, והיא כבר פיתחה תוכנית בשם "רקיע" המיועדת למקומות עבודה ומשלבת תוכניות אימונים והרצאות.


"בעיניי ספורט זה כלי להגיע למטרה - העצמה אישית", היא מכריזה. "הוא מכיל בתוכו את כל הנושא של הצבת מטרה וללכת אחריה. זה מה שאני אוהבת בריצה, שאין קיצורי דרך. יצא לי לפגוש גברים שנרשמו למקצה אבל חטפו רגליים קרות. הם יותר חזקים ממני פיזית, אבל יש מרכיב של אומץ. זה מה שמבדיל בין מי שישיג משהו למי שלא - לא הכוח הפיזי. מעולם לא נשברתי באמצע ריצה, ואני מקווה שזה לא יקרה. אני אראה בזה כישלון".


תוכנית האימונים שלה בשנה האחרונה כוללת ריצה של כ־30 קילומטר לפחות מדי שבת, "ובגלל שאני גם מאמנת ריצה, אני רצה בשאר השבוע עם המתאמנים שלי". בנוסף, היא מתאמנת בחדר כושר פעמיים־שלוש בשבוע, "בעיקר תרגילי התנגדות מול משקולות", ושוחה פעמיים בשבוע בין 40 דקות לשעה. "הייתה תקופה שרצתי בתוך תל אביב מסלול של 40 ק"מ, פעם עד פעמיים בשבוע", היא אומרת. "זה לקח ארבע שעות בכל אימון. אחרי כזה אימון התחרות באמת קטנה עלייך, כי כאן את לבד ובתחרות מצטרפים ועוזרים לך. רוב המתחרים בתחרויות סבולת יגידו לך שהאימון הוא החלק הכי קשה. המרוץ זה כבר הדובדבן, את קוטפת גביע ומחמאות ולייקים בפייסבוק".

 


(צילום: אוהד רומנו)
"מעולם לא נשברתי באמצע ריצה, ואני מקווה שזה לא יקרה. אני רואה בזה כישלון" (צילום: אוהד רומנו)

מה כוללת התזונה שלך?
"מה שבא לי, כי אני יכולה, אני שורפת הרבה. בתקופת אימון לפני מרוץ צריך לאכול מלא, הרבה פחמימות וחלבונים, ואם אני מפסידה ארוחה, אני מתחילה להילחץ ולהתבאס שאני צריכה לאכול. אני מודעת לכך שיש לי אחוזי שומן נמוכים מאוד, הם ממש על הגבול, אבל יש ספורטאים מקצועיים שיכולים לחיות ככה".
מבחינה גופנית משעל מודה שהמחיר של ריצות האולטרה לא פשוט. "איבדתי ציפורן, ויש לי אחת שחורה לגמרי. כל הרגל שלי יבלות. זה מאוד לא סקסי. בתחרות האחרונה היו לי כאבים חזקים בברך, והבנתי שאני צריכה להתחיל להתייחס לגוף שלי כמו ספורטאית רצינית, אז אני הולכת לפיזיותרפיסט. אמא שלי רצתה שאפסיק עם ריצות האולטרה כבר אחרי שרצתי 100 קילומטר. היא כל הזמן אומרת לי: 'למה את צריכה את זה? את עוד צעירה'. זה נכון שהריצות האלה הן לא הדבר הכי בריא בעולם, אבל אנחנו עושים הרבה דברים לא בריאים. אני מתפקדת בסדר ונראה לי שהכל תקין. יש גבול לכמה אני אעשה את זה".


את כבר יודעת מהו?
"יום אחד אהיה אמא, ולא אוכל להתייחס לגוף שלי ככה. אני מנצלת את הצעירוּת שלי. יכולת ההתאוששות שלי מהירה יותר, וזה לא יישאר ככה לנצח. המטרות שלי הן להשתתף בתחרות 'איש הברזל', שזה תריאטלון הכולל 3.9 ק"מ שחייה, 180 ק"מ רכיבה על אופניים ו־42.2 ק"מ ריצת מרתון בפחות מ־17 שעות - ולעשות תחרויות מסע בחו"ל. יש תחרות בשם 4Desert Challenge, שבה טסים לארבע מדבריות סביב העולם - סהרה, סין, צ'ילה ואנטארקטיקה. בכל שבוע עושים 350 קילומטר. את רצה כשכל הציוד עלייך ואלה נופים מדהימים. זה מאוד יקר, אז אני רוצה ספונסר שייקח אותי לשם. רק ההרשמה עולה 3,600 דולר. עבורי זו יכולה להיות חוויה מדהימה".


את עדיין מרגישה את תחושת ההיי הזאת כמו במרתון הראשון?
"עצוב לומר, אבל לא כמו פעם. זה כמו נשיקה ראשונה - אי אפשר לשחזר את אותו הריגוש בדיוק. מה שכן יש זו ההרגשה הפנימית שיש לי בריצה. זה ממשיך לחזק לי את האני הפנימי שלי, מגבש אותי, מרגיע אותי".

את לא מפחדת שאת מתמכרת לריגוש שבאולטרה, ששום דבר לא ישתווה אליו?
"אני אוהבת הרפתקאות, אז בטוח אמצא את עצמי במשהו מיוחד גם אחרי האולטרה".

 

אצלי אין שואו אוף

באופן מתבקש למדי משעל מתפקדת על תקן אחת הרווקות המחוזרות של אליטת הריצה הישראלית. "אני יוצאת לדייטים אבל לא מספרת כלום על הספורט. למדתי שאם אני רוצה זוגיות, לא כדאי לספר שאני רצה. תארי לך שמישהו יגיד לך שהוא רץ במרוץ של נייקי 10 קילומטרים, ואז תגידי לו: 'איזה יופי, אני רצה 200 קילומטר'. נראה לי שזה יבאס אותו".

אבל אפשר לרוץ ביחד, לא?
"יוצא לי לצאת עם אנשים מהקליקה של הריצה, ולא תמיד זה חיובי. לפעמים יש ספורטאים שלאורך כל הדייט ידברו רק על ספורט. יש עוד דברים שמעניינים אותי".

סביר להניח שיש הרבה אגו בתחום הזה.
"ברור. זה ספורט מאוד גברי, ולגברים יש גישה אחרת. שיהיה להם בכיף. אצלי זה לא שואו אוף, אני האחרונה שאתרברב לכולם שאני רצה 200 קילומטר. זה לא מעניין, מה שמעניין הוא התהליך שאני עוברת".

אוקיי, אז הוא לא חייב לרוץ. מה את כן מחפשת בגבר?
"את מה שכל אישה רוצה, גבר אידיאלי. אני חייבת שהוא יהיה אמביציוזי אבל צנוע, שירצה לעוף ולהגיע לשמים, מצליחן, אבל לא ינפנף בזה. שיהיה בטוח בעצמו. מישהו לשים עליו את הראש, שילטף אותך ויכין לך אוכל בסוף היום. מצד שני, אמא שלי הראתה לי שאפשר גם לחיות לבד".

גברים מסוימים יכולים להיות מאוימים ממך.
"כן, גברים יודעים שאני לא צריכה שיחזיקו לי את היד. אני בין הנשים היחידות שרצות מרוצי אולטרה, וזה גורם לי להרגיש שאני מייצגת מגדר שלם. הייתי רוצה לשנות את איך שנשים מתייחסות לעצמן. כשאני מדברת עם אישה, השאיפה שלה תמיד תהיה לרוץ 10 ק"מ ולא מרתון. הן מקטינות את עצמן, וזה כואב לי לשמוע את זה. הגיע הזמן לפרוץ את הגבול".

 

 
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד