ד"ר אלה זימרמן, חוקרת בכירה במכון ויצמן למדע, לא התגוררה מעולם בבית שאביה לא תכנן. היא בתו של האדריכל צבי הקר, מי שתכנן את "בית דובינר" הייחודי (במשותף עם האדריכלים אלפרד נוימן ואלדר שרון). לאחר שבית הדירות הייחודי הזה נחנך ב-1965, היא עצמה התגוררה בדירה קטנה בקומתו השלישית; לאחר נישואיה עברה לצד השני של הרחוב, כדי להתמקם באחת הדירות ב"בית הספירלה" המפורסם אף יותר, שגם אותו תכנן אביה; ולאחרונה חצתה את הכביש וחזרה לבית ילדותה, הפעם אל הדירה הגדולה ביותר בבניין - הפנטהאוז.
וכך, 50 שנה אחרי שהושלמה בנייתו של בית דובינר בין הרחובות מעלה הבנים וצל הגבעה, נכנסו ד"ר זימרמן ובני משפחתה לדירת הגג המרווחת והמחודשת, ששימשה עד לפני שנים אחדות את משפחתו של התעשיין סם דובינר, מי שיזם את הקמת הבניין. אביה, שעיצב את הדירה המקורית עבור דובינר ואשתו בטי, מייסדת איל"ן (איגוד ישראלי לילדים נפגעים), הגיע מברלין, שם הוא גר כבר כ-20 שנה, כדי לעצב מחדש את הדירה לבת ולנכדיו.
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
חירות אדריכלית מלאה
"בית דובינר", המתנשא לגובה של שבע קומות, הוא תוצאה של ניסוי צורני מורכב שביצעו האדריכלים נוימן, הקר ושרון. השילוב בין השלושה, שנמשך תקופה קצרה יחסית, הניב בניינים נועזים נוספים, אבל הבית ברמת גן היה יוצא דופן. "זוהי ללא ספק עבודתם המעולה ביותר", התלהב אבא אלחנני, היסטוריון האדריכלות הישראלית, בספרו "המאבק לעצמאות של האדריכלות הישראלית במאה העשרים". גם בחו"ל התלהבו ממנו: הוא הפך למוקד עלייה לרגל בעבור אדריכלים רבים והוזכר בעשרות ספרים בינלאומיים.
בתקופה שבה תוכנן הבניין, נמנה אלפרד נוימן עם המורים הבולטים במחלקה לאדריכלות של הטכניון. הוא היה באמצע העשור השביעי לחייו, ותלמידיו הקר ושרון היו צעירים ממנו בכ-30 שנה. לפני שתכננו את "בית דובינר" זכו השלושה בתחרות לתכנון עיריית בת ים, וגם תכננו את בסיס ההדרכה לקצינים (בה"ד 1) ושכונת מגורים לתושבי הכפר עין ראפה הסמוך לאבו גוש - כולם פרויקטים חדשניים לזמנם.
דניס שארפ, מהבכירים בהיסטוריוני האדריכלות במאה הקודמת, בחר בנוימן, בשרון ובהקר כנציגי האדריכלות הישראלית בספרו "Twentieth Century Architecture: A Visual History". "בית דובינר" נבחר על ידו כאחד משלושת הפרויקטים הבולטים שנבנו בעולם ב-1965, לצד מבנה מעבדות בקליפורניה שתכנן האדריכל לואי קאהן ומפעל מנועים באנגליה שתכננו קווין רוש וג'ון דינקלו. שארפ ציין את הבניין ברמת גן כמקרה נדיר שבו ניתן לאדריכלים חופש פעולה מלא למימוש חזונם. הקר מסביר כיום, בסיור עם ערוץ האדריכלות של Xnet בבניין, ש"היזם דובינר פשוט לא ידע מה קורה", ומכאן החירות האדריכלית שממנה נהנו הוא ושני עמיתיו.
הבניין יצא נגד תפישת העיצוב המקובלת אצל אדריכלים הישראלים באותן שנים: כולם, ללא יוצא מן הכלל, אימצו את צורת התיבה ושכפול הקומות שעל בסיסה נבנו בתי מגורים ומבני ציבור ברחבי הארץ. גם כיום שבויים רבים מהאדריכלים המקומיים ברעיונות שגרתיים, ורק מעטים מעזים לצאת מהקופסה. "בית דובינר" חריג: התוכנית שלו מתבססת על רשת של משושים מוארכים, ושום פרט אינו סטנדרטי. זוהי אדריכלות הרואה בגיאומטריה שיטה לתכנון.
הקירות אלכסוניים זה לזה. לא תמצאו כאן חדר מדרגות או מעלית, אלא מערכת מעברים פתוחים, אנכיים ואופקיים, המקשרים בין רחוב מעלה הבנים שבקצה העליון לרחוב צל הגבעה שבקצה התחתון. הדירות נמצאות בתווך, וביניהן חצר מרכזית, טראסות וערוגות מוזנחות. "כשהיינו ילדים, היינו משחקים בטראסות, במדרגות הפתוחות ובקומת העמודים התחתונה", נזכרת זימרמן.
עיר קטנה
אביה רואה בבניין, כמו גם ב"בית הספירלה" הסמוך (שעליו זכה בפרס רכטר), עיר קטנה. "אתה נכנס לבניינים האלה לפני שאתה נכנס לדירה", מסביר הקר. "הבניין עוטף את האנשים ומגן עליהם מפני הגשם או השמש". בהקשר זה הוא מבקר את אדריכלות הראווה העכשווית. "אני מאמין שהחומר צריך להגן על האדם", הוא אומר, "ולא כפי שנהוג היום, עם כל בנייני הזכוכית, שגורמים לך להתפעל מהחומר אך לא עונים על הצרכים של בני האדם". אבל למרות הרצון הטוב של הקר לשרת צרכים אנושיים, לא רבים התרשמו מיתרונותיו של הבניין, אולי בגלל המראה שלו: החזית אפרורית, מוזרה, עשויה בטון חשוף וטיח שפריץ שהאפיר עם השנים. סם דובינר השקיע מאמצים גדולים במטרה למכור את הדירות, אבל בשלוש השנים הראשונות הן נותרו ריקות. בהמשך הגיעו הקונים, חלקם חברים של היזם, ובהם אנשי העסקים יואל קרסו ואפי ארזי, העיתונאי ישעיהו בן-פורת ועורכי "מעריב" בשעתו, אריה דיסנצ'יק ובנו עידו.
דובינר היה תעשיין מצליח שפרש מהתחום בתחילת שנות ה-60. גלריה לאמנות שפתח ברחוב בן יהודה בתל אביב היתה מוסד בולט בזירת האמנות של התקופה. כשנודע שהוא מתכוון לבנות בית מגורים, הקהילה האדריכלית גילתה עניין רב. "הרבה אדריכלים רצו לקבל את העבודה", אומר הקר. "מי שקישר בינינו לבין דובינר היה הפסל יצחק דנציגר, שייעץ לו".
שני שותפיו לתכנון, נוימן ושרון, הלכו לעולמם לפני שנים (נוימן ב-1968, שרון ב-1994). הקר ממשיך לתכנן וליצור, וברשימת הפרויקטים הבולטים שלו נמצאים שכונת המגורים רמות פולין בירושלים ובית הפלמ"ח בתל אביב – העבודה הגדולה האחרונה שיצר בישראל. מאז 1991 הוא חי בברלין ומגיע לארץ מדי פעם לביקורים משפחתיים, שבמהלכם הוא גר בדירה בקומה השלישית ב"בית דובינר". הוא רכש אותו לפני 50 שנה ונותרה כפי שהוא עיצב אותה.
לא מאמין ברהיטים
הדירה המרווחת שבה גרה בתו של האדריכל - היחידה מבין 13 הדירות בבניין המקושרת לרחוב - כוללת 280 מטרים רבועים בנויים ועוד כ-120 מטרים רבועים של מרפסות. הקירות החיצוניים נשמרו בזכות העובדה שעיריית רמת גן הכריזה על האתר כבניין לשימור, כמו גם על "בית הספירלה". בתוך הדירה נערכו שינויים כדי להתאים אותה לסגנון החיים העכשווי.
שלושה אזורים עיקריים מרכיבים את הדירה: יחידת הורים, יחידת ילדים ויחידה משותפת, במרכז, המקשרת בין החלקים. יחידות ההורים והילדים סטנדרטיות יחסית, ומה שמאפיין אותן הוא הנוף של גוש דן שנשקף מהן. היחידה המשותפת היא המקום המקורי והייחודי בדירה: יש בה מטבח נאה ועכשווי, אם כי פשוט (המנורות, לדוגמה, נקנו ב"איקאה"), ולא פחות מחמישה אזורי ישיבה:
- פינת הסבה בצורת משושה ממוזאיקה, השקועה ברצפה, שהיא אחד השרידים היחידים שנשמרו מעיצוב הדירה המקורית.
- פינת ישיבה עם ספסל בטון קבוע המחבק שולחן עץ שעיצב הקר לפני 50 שנה ושמשלים בצורתו את צורת הספסל.
- פינת אוכל המורכבת משולחן עץ המשנה את צורתו ממצולע לעיגול ושצמוד לאחד מעמודי הבניין המשושים, וסביבו כיסאות בעיצוב האדריכל אלוור אלטו בצבע תואם לשולחן.
- פינת טלוויזיה אינטימית ואפלה במפלס התחתון.
- ומעליה בדיוק, בקומת הגלריה, פינת עבודה, שאליה מטפסים על רהיט שהוא ספק מדרגות ספק סולם המורכב מיחידות משושים – עוד שריד מדירתם של בני הזוג דובינר.
את הקירות מעטרים ציורים מופשטים של הקר. חלקם הוצגו בתערוכות ברחבי העולם, כמו אלה שנערכות בימים אלה בגלריה Sci-Arc בלוס אנג'לס ובמוזיאון האדריכלות בוורוצלב, פולין. בחדר העבודה פזורים קטלוגים וספרים על יצירותיו, תצלומים היסטוריים וסקיצות מרהיבות שהכין לדירה ולריהוט שבה. מערכת מיזוג האוויר החדשה שולבה בדרך ייחודית: מאחר שהאדריכל לא רצה להנמיך את התקרה או לתלות בה קופסאות מזגנים מכוערות, הוא ניצל את העובדה שמדובר בדירת גג, הציב את המזגנים על הגג וחצב בתקרת הבטון תעלות. האוויר חודר דרכן אל פתחים שטוחים בתקרה המשתלבים בעיצוב הכללי.
בחידוש הדירה ניתנה להקר הזדמנות לחזור ולהתמודד עם הרעיונות החדשניים שהוביל לפני 50 שנה. כמו אז, גם היום הוא לא מאמין ברהיטים: ספות, למשל, נעדרות לחלוטין, ובמקומן יש מושב בנוי או פינת הסבה השקועה ברצפה. "לפעמים אתה נכנס לדירה ומרגיש שנכנסת לחנות רהיטים", הוא מתלונן. בתו אלה זימרמן מוסיפה: "כשנכנסים לדירה שגרתית, אין ברירה אלא להכניס אליה רהיטים ומנורות כדי שהיא תיראה יפה. מה שחשוב לי זה החלל, ואיך אני מרגישה בו".
