יעל ואני: כשתמר קרוון מצלמת את המוזה שלה
שנים היא העריצה את יעל רייך מרחוק, וראתה בה את התגלמות כל מה שאי פעם רצתה להיות, אך מאז שילבו כוחות לראשונה הן לא יכולות להפסיק. פנים אל מול פנים
ההיסטוריה הצילומית שלי רצופה במצולמות שזיהיתי בהן את אבק הכוכבות עוד לפני שזרחו למרחקים, אבל עם יעל רייך, אחת המוזות הכי משמעותיות שלי, זה לא התחיל כך. בהתבוננות מהצד, יעל היתה עבורי כל מה שאי פעם רציתי להיות: יפה שאין דומה לה, גבוהה ונערית בדיוק במידה הסקסית, ובעיקר מסתורית ובלתי מושגת.
אמא שלי תמיד ניסתה ללמד אותי להיות מסתורית, ואילו אני, עוד לפני שבחור שאל לשמי כבר שטחתי בפניו את כל קורות חיי. כשהייתי רואה את יעל מדי פעם, חולפת על פניי כסהרורית, תמיד הבטתי בה בהערצה מהולה בעוד הערצה.
ערב אחד החלטתי לאזור אומץ וניגשתי אליה. הצגתי את עצמי ושאלתי, כמעט בלחש, אם תסכים אולי ובמקרה להצטלם עבורי. יעל הביטה בי והבעת הקרירות (והמסתורין) שלה הוחלפה בבת אחת בחיוך גדול, חם, נגיש ומתוק. "מדוע לקח לך כל כך הרבה שנים לבקש?", שאלה, ומיד פרצנו שתינו בצחוק והתחבקנו.
כבר למחרת היא הגיעה אליי יחד עם התינוק שלה ואמה. ביקשתי שתעמוד ליד קיר תכלת, חיפשתי ללכוד את אותה ייחודיות קוסמית שתמיד ראיתי בה, צילמתי חמישה פריימים וזהו.
יעל ראתה את התוצאה ואמרה לי בהתרגשות שזו הפעם הראשונה שהיא מזהה את עצמה בתמונה, והודתה לי על שלא ניסיתי להפוך אותה למישהי אחרת, ושנתתי לה להיות מי שהיא באמת.
מאז, בכל כמה זמן אני מרגישה שאני פשוט חייבת לצלם אותה. הפעם יצאנו לפארק בבלי, עם תיק של פריטים בגווני בז' ואפור, ליפסטיק פוקסיה וזהו. בלי צוות איפור ושיער, בלי פלאשים, רק הלוקיישן הנהדר, אור היום, המצלמה שלי והיא. אבק הכוכבות של יעל פשוט מסרב לדעוך.
צילום וסטיילינג: תמר קרוון
מצולמת: יעל רייך
צולם בגלריות פרויקט פארק בבלי - מקבוצת תשובה פלאזה גרופ