שום סיבה לרקוד: למה ביטול חוק חזקת הגיל הרך טובה לכן, הנשים?
"איך חוק שמטרתו לשים את האב אחראי לילדיו יכול לפגוע בילדים?" חברי פרלמנט האבות רוצים להסביר לחברות הכנסת שהתנגדו לביטול חג"ר למה הוא טוב לנשים
עולם הגירושים הוא חשוך ומסובך עבור רוב הזוגות. כשמגיעים לשם זה קורה פעמים רבות עם מטענים מפה ועד הודעה חדשה ושני הצדדים, חמושים בעורכי דין, ממהרים להתבצר כל אחד בצד שלו ולהתחמש בכל יתרון שניתן להם על מנת לצאת מהמצב חבוטים פחות ככל הניתן. ומרבה הצער, יתרונות מובנים אכן קיימים במערכת.
החוק הישראלי, עליו ממונה הכנסת ומערכת המשפט שלנו, אינו מושלם ורחוק מלהיות שיוויוני. ואם ניתן לומר שאינו שיוויוני בנוגע לענייני דיומא, אזי בענייני גירושים לא ניתן להכניס את המילה שיוויון באותו משפט עם החוק. למרבית צערם של מרבית הנוגעים בדבר, כשמגיע זוג להתגרש הוא נאלץ לעבור במוסד ערכאי וקדום בשם הרבנות ושם הוא מצווה להתגרש בטקס משפיל ששם דגש בעיקר על חוקים מתקופות קדומות ופחות על תפיסת השיוויון עליה היינו רוצים להישען היום.
אך לא כל האשמה בבית הדין הרבני. חלק מהחוקים המתווים את מבנה הגירושים הישראלי הנם תולדה ישירה של המחוקקים שלנו. אחד החוקים האלו, חג"ר שמו (חוק חזקת גיל הרך), קובע בלי בושה כי בשעת גירושים האם תקבל את החזקה על ילדים שגילם אינו מעל גיל 6. חוק לא שיוויני לכל הדעות. לשמחתנו שמענו לאחרונה כי ועדת השרים לחקיקה אישרה חוק חדש בשם "הורים וילדיהם", המבטל את עניין החזקה האוטומטית לאם. לצערנו, את החוק הפילו נשות האופוזיציה, כאשר עלה לקריאת ראשונה במליאה, בטענה כי החוק פוגע אנושות בנשים וילדים. הפילו ויצאו בריקודים במסדרונות. בתמונת הניצחון של הפלת החוק יכולנו לראות את הרוקדות הבאות: זהבה גלאון (מרצ), עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת), יעל גרמן (יש עתיד), עליזה לביא (יש עתיד), מיכל רוזין (מרצ), אורלי לוי-אבקסיס (ישראל ביתנו) ומרב מיכאלי (המחנה הציוני).
האמת היא שאנחנו לא מבינים את זה. לא מבינים כיצד חוק שמטרתו לשים את האב אחראי לילדיו יכול לפגוע בילדים. לא מבינים כיצד חוק המשווה את האחריות על גידול הילדים, יכול להיות פוגעני לנשים. על כן ובלי לפגוע באף אחת, התגייסנו אבות הפרלמנט כדי לנסות להסביר את הצד שלנו ולמה אנחנו חושבים שחוק כזה לא רק שאינו פוגע בנשים וילדים, אלא אף מיטיב עמם.
ילד זקוק לשני הוריו
אומרים שרק אמא יודעת מה הכי טוב לילדים שלה: החיתול הכי טוב, התמ"ל הכי טוב ובחסות המדינה, עם חוק חזקת הגיל הרך – ההורה הכי טוב. כשהורים מתגרשים, לא משנה מה הסיבה זה לא הכי טוב לילדים. ילד צריך שני הורים. אני לא מאמין שאני בכלל צריך לכתוב את זה ושני ההורים צריכים את הילדים שלהם, למעט במקרים קיצוניים. למנוע מילד את אחד מהוריו זו פגיעה ישירה, עמוקה ובלתי הפיכה בילד. חברות הכנסת אולי פרצו בקול ששון על הישג פוליטי המונע מטעמי אגו, אך הילדים הפסידו בגדול. הן לא יודעות מה הכי טוב.
חופש קריירה
ביטול חג"ר יעזור לנשים כי הן יוכלו לעמוד כשוות בין שווים אל מול הגברים, לפחות בתחום הזה. במקום להתעסק או בגידול הילדים או בטיפוח הקריירה, הן יוכלו לחלוק את הנטל עם האבא, במקום להשתמש בו כמפרנס ולקבע את מעמדן כמטפלות עיקריות.
חובה הורית על האבא
אחריות הורית משותפת משמעותה שתתקיים חובה הורית גם על האב, שווה לזו של האם ויבוטל מאליו גם המצב החברתי הקיים, האבסורדי והפסול בו האם נתפסת כאחראית לטוב ולרע ולפיו בהסכמים רבים נכתב כי האב "רשאי" או "זכאי" לראות את ילדיו.
גיא רוה
ביטול החסם
משרת אם ותפיסת האישה בלבד כאם ורק אחר כך כעובדת היא חסם לשיוויון בשוק העבודה, היא מייצרת אפלייה מובנת בשוק העבודה שבלשון המעטה, לא משרתת אינטרס כלכלי-משפחתי לשיוויון בין המינים. היא מקבעת את האוריינטציה של הנשים לכיוון הבית ומקבעת את הגברים לכיוון העבודה. אילו רק אבא היה נתפס גם הוא כאבא...
חינוך לטווח ארוך
כי לפעמים הטווח הארוך יותר חשוב ודור שגדל עם הורה רק ממגדר אחד, עלול לחשוב שגידול הילדים הוא באמת רק תפקידן של הנשים.
טובת הילד באה קודם
הטענה העיקרית של תומכי החג"ר היא שביטולו יפגע בנשים העגונות והמסורבות. שלטון הדת בנישואים הוא אכן מטופש וכדאי שנטפל גם בזה, אבל בבואנו לבטל את חג"ר אנחנו מסתכלים על טובת הילד. מצטער, טובת הילדים עדיפה על כל השאר. כך צריך וראוי להיות.
ובכלל, שיוויון נשמע דבר נפלא
ובכלל, תארו לכן עולם שבו לילד הגרוש יש 2 הורים שווים ושני ההורים השווים נותנים לו זמן הורי שווה ושני ההורים עובדים אותה כמות זמן (ומרוויחים כך יחסית אותה כמות כסף) ובעלי אותה כמות זמן פנוי לפתח את עצמו/ה בתור אנשים ובזוגיות חדשה. נשמע נפלא, נכון?
אשר יזדי
בדיקת אבהות: קבוצת פרלמנט האבות המתוקשר הראשונה בישראל הינה חלק ממיזם של ערוץ המשפחה של Xnet. מורכבת מאבות-בלוגרים מהשורה הראשונה, שהתקבצו יחדיו בכדי להשמיע אחת ולתמיד, בקול רם, את הטון האבהי. הקבוצה תעסוק בנושאים שונים הסובבים את עולם ההורות בכלל והאבהות בפרט.מתעניינים? מוזמנים להמשיך לדבר על זה בתגובות, ממש כאן בעמוד או להיכנס לבלוגים האישיים של כל אחד מהכותבים, כאן:
טל חן - dadmen: פרסומאי, נשוי לשירי ואבא לרועי. עובד על תואר שני בתרבות הילד והנוער, מדי יום עושה את הקומיוטינג ברכבת ממודיעין לתל אביב, עם הרבה זמן למחשבות בדרך.
אור לבו - ניילון נצמד: נשוי באושר חד צדדי לראשונה שהסכימה, אב לשניים ומאמין הדוק בשיטות חינוך קשוחות אבל גם בלתת להם להיות ילדים. איך זה מסתדר? זה לא עד שניילון נצמד.
אילן שיינפלד - אבא קומתיים: בן 54, סופר, עורך, מורה לכתיבה ואב יחיד למיכאל ולדניאל, בני השנתיים; רגיל בתוגת משוררים וברצינות תהומית, אך גם בעל הומור מופרע ובלתי מוכר לציבור.
ברק שטרית - אבא בא, רק רגע: בן 32 מנס ציונה, נשוי באושר לשני, אבא טרי לעידן. בבוקר איש שיווק ומכירות, בצהרים עצמאי בייעוץ אסטרטגי ועסקי לעסקים קטנים, בערב איש משפחה ובלילה מנסה להשתלט על העולם.
גבריאל ויינמן - אבא של אורי יודע על מה הוא מדבר: אבא של אורי ובן זוג של יעל, דבר שמפליא אותו בכל בוקר מחדש. בן 36, מאמן אישי לחיים, מומחה לכלכלת המשפחה ומהנדס מערכת בתעשייה האווירית.
גיא רוה - הבלוג של גיא רוה: הורה גרוש ואב לאיתי. פעיל לקידום חלוקת האחריות ההורית המשותפת בחקיקה ובחברה כיו"ר עמותת "הורות משותפת=טובת הילד". מאמין שעשייה חברתית והורדת חסמים מביאה לשינוי חברתי.
עומר להט - על כוס קפה: בן 32, אבא, בעל, חבר ומאהב פולני. חתן פרס ישראל בציניות, זוכה פרס מפעל חיים בקיטורים.
יובל אדם - קופסת הסבון: בן 37, נשוי לאורלי (ולעבודה), אבא ליואב ויעל. ביד אחת לפטופ, ביד שנייה מוצץ, הולך על החבל הדק בין קריירת הייטק דורשנית לרצון להיות בן-זוג ואב שלא מוותר על הדברים החשובים באמת.
יואב כהן מלמד - תחתית החבית: בן 35, מגיל 16 עם אשתו, אפרת. אבא לנועם (8.5) ואיתי (3.5) ועדיין מנסה להבין מהי הורות. איך מנסים? חוקרים,טועים ולומדים עוד קצת. יש חבית גדולה של ידע שאני מנסה להגיע לתחתיתה. כשאגיע, אודיע.
אליסף יעקב - אבא בלאגן: בן 26, נשוי למורן ואבא לנויה המדהימה. מאמין שאופטימיות זה הפתרון לכל דבר (וכסף וקשרים ומראה טוב, אבל בואו נישאר עם אופטימיות, כי זה דבר שיש לי).
