"בכלל תכננתי לפתוח משפחתון"
אורטל פיניש טניטאם, 29, מנהלת אזור מרכז ודרום ברשת "ליה לונדון", מתגוררת בבת ים. נשואה לליאור, יצרן אופנת נשים, ואמא לשניים (בן 5 וחצי ובת 3 וחצי)
"לפני הלידה הראשונה לא חשבתי להתקדם ולעשות קריירה. אחרי הצבא עבדתי כפקידת רכש והקלדתי תעודות משלוח כל היום. הייתה לי עבודה בשכר מינימום וזה היה נוח. במקביל, למדתי חינוך לגיל הרך ותכננתי להיות מטפלת ולפתוח משפחתון. אחרי שהתחתנתי בגיל 22 ונכנסתי להיריון, היה לי די ברור שאני לא חוזרת לעבודה. חשבתי שמהרגע שאני אהיה אמא אתעסק בטיפול בילדים".
אז מה קרה?
"מי שהייתה אז המנכ"לית של החברה, רונית ציטיאט־קאשי, אמרה לי כל הזמן שקשה לה לראות אותי יושבת ומקלידה, כי היא מאמינה שאני יכולה לעשות הרבה יותר. כשסיפרתי לה שאני מתכוונת לפתוח משפחתון, היא אמרה: 'וזה מה שאת רוצה לעשות בחייך? להחליף חיתולים כל היום? חבל, את מסוגלת לכל כך הרבה יותר. את חייבת לפנות לדרך אחרת'".
"רק אחרי הלידה, כשעברו עליי כמה שבועות בבית, עם החיתולים והבקבוקים, הבנתי שאני רוצה לחזור לעבודה, לקום בבוקר, להתאפר ולהתלבש ולצאת לעשות דברים. לכן, כשהמנכ"לית הציעה לי לנהל פרויקט מיתוג מחדש של הרשת הבנתי שקיבלתי הזדמנות שאני לא רוצה לפספס".
"בהתחלה, לא ירדתי לגמרי מהרעיון של הקמת משפחתון, אבל הפרויקט שקיבלתי, שכלל הקמה ושיפוץ של סניפים, עבודה עם קבלנים, הזמנת ציוד ואבזור וסידור חנויות, עניין אותי מאוד. אחרי שקיבלתי רכב צמוד וטלפון נייד הפכתי למנהלת והעבודה סחפה אותי. נהניתי מהעשייה ומההצלחה. קיבלתי הרבה חיזוקים ומאוד העריכו את מה שעשיתי. נכון, היה לי תינוק קטן בבית וכמובן שהיה לי קשה לעזוב את אורי לכל כך הרבה שעות, אבל החלטתי 'להתאבד' על הפרויקט הזה. הרי תעודת המטפלת המוסמכת לא תברח לשום מקום. מצאתי סידור מספק לאורי אצל גיסתי אילנית, שטיפלה בו, לפעמים גם עד 9-8 בערב והפכה ליד ימיני ולתומכת הכי גדולה בי. ידעתי שהוא נהנה אצלה מטיפול מדהים. אני מאמינה שאם הוא היה במעון, לא הייתי יכולה לתפקד ככה. אחרי שנתיים של עבודה קשה, ילדתי את בתי אופיר. היה לי ברור שאני ממשיכה הלאה ואותה כבר הכנסתי למעון".
איך הגיבה המשפחה על הבחירה הזו?
"בעלי תמך בי וכך גם כל בני המשפחה המורחבת. גם אמא שלי עשתה קריירה כמנהלת בית הארחה, ואני וחמש אחיותיי גדלנו בעיקר אצל סבתא. זה הפך למצב טבעי. אני מגיעה לאסוף את הילדים מהגן כמעט כל יום, מסיעה לחוגים ומשחקת איתם בגינה, אבל גם תמיד זמינה לעובדות שלי בטלפון או במחשב. אחרי ארוחת הערב והמקלחות אני פותחת מחשב, עונה למיילים ומסתנכרנת. גם בעלי עסוק מאוד בעסק שלו ונוסע כל חודשיים לסין, לעשרה ימים. לכן, לא מעט פעמים הילדים מגיעים איתי בימי שישי לחנויות שלנו בקניונים. היום, אחרי שלמדתי את המקצוע בכוחות עצמי, אני יודעת שאני מסוגלת לעשות כל דבר ולעמוד בכל מכשול".
אז מה השלב הבא?
"עכשיו, כשהילדים גדלו קצת, אני מתחילה לחשוב על לימודים באוניברסיטה".
"בהיריון הבנתי שאני צריכה להתפקס"
ד"ר נטלי אליה־חרותי, 39, מרצה בכירה למיקרוביולוגיה באוניברסיטת בן גוריון, מתגוררת בשדה צבי. נשואה לבועז, מורה דרך, אם לשתיים (בנות 9 ו־6) ובהיריון שלישי
"כבר כילדה היה לי חשוב לעשות משהו שיישאר אחריי. עשיתי באוניברסיטה העברית תואר ראשון בביולוגיה, ותואר שני ושלישי בביוכימיה. לפוסט דוקטורט נסעתי לארצות הברית, עם בן הזוג והבת הבכורה שלי, שהייתה אז בת חודשיים. אחרי שנתיים של פוסט דוקטורט עוד לא היו לי תוצאות מניסויים ולא פרסמתי אפילו מאמר אחד. זו הייתה תקופה לא קלה ומאוד מלחיצה, כי בלי פרסומים ותוצאות קשה למצוא משרה באקדמיה ולחזור ארצה. פחדתי להגיד למנחה שלי שאני בהיריון, אבל להפתעתי היא הייתה מאוד תומכת. היא אמרה שאין לי מה לדאוג וזה נתן לי המון כוחות. ודווקא אז, במהלך ההיריון השני, פתאום דברים התחילו להסתדר לי".
איך זה קרה?
"יש משהו בהיריון, שאחריו באה לידה, שמסמן לך דד־ליין. את יודעת שיש זמן מסוים שצריך לעשות בו דברים, כי אחר כך תהיה תינוקת ויהיו התעסקויות. לאורך ההיריון הרגשתי שעכשיו אני צריכה להתפקס ולסיים מה שצריך ועבדתי שעות ארוכות כדי לעשות זאת. בהמשך, גם חופשת הלידה עזרה מאוד, כי פתאום היה לי זמן לחשוב. צריך להבין שהעשייה המדעית היא עבודה מאוד שוחקת. את עושה ניסוי ועוד ניסוי, מתמקדת בעשייה ופחות רואה את הדברים בראייה רחבה. במהלך חופשת הלידה לא עבדתי פיזית במעבדה והיה לי פתאום זמן לשאול שאלות לגבי הכיוון, לברר עניינים, להסתכל על אפיקים שונים ולבחור מהם את הכי מבטיח. ובאמת, תוך שנה כבר היה לי פרסום, דברים התקדמו וזכיתי להכרה בתחום שאני חוקרת".
וכל זה קרה דווקא כשהיו לך בבית פעוטה בת שלוש ותינוקת חדשה.
"נכון. היום ברור לי שלהיות אמא לא מתנגש עם להיות חוקרת. את רק צריכה להיות יעילה. לכן היומן שלי מסודר בצורה חולנית ורשומים בו גם דברים חשובים של הילדות, שבעיניי הם בעלי משמעות לא פחות חשובה מפגישה מקצועית. בימים שבהם אני זו שצריכה לאסוף מהגן, אני מאוד מתוכננת ומתקתקת דברים בצורה ראויה לציון. כשאת אמא, האחריות מפקסת אותך. את אמנם עובדת פחות שעות, אבל התפוקה שלך הרבה יותר גבוהה. אין לך זמן לשיחות מסדרון. את מכינה תוכנית ופועלת לפיה".
"כן, הבנות שלי רואות פחות את אמא שלהן, אבל כשהן איתי, הזמן המשותף שלנו איכותי. אני קובעת גבולות והסטודנטים שלי יודעים שבשעות שאני עם הבנות, יומיים בשבוע, מתקשרים רק במקרים דחופים. הם מאוד משתדלים לא להפריע והבנות גם מכירות אותם, כי הן באות איתי מדי פעם לאוניברסיטה ופוגשות את כולם במסיבות שאני עורכת בבית. הן יודעות שאלה החיים של אמא, ואני גם חושבת שכשילדים רואים את הוריהם עסוקים בעשייה ובהגשמה עצמית, זה נותן גם להם השראה.
"לאחרונה קיבלתי את פרס קריל להצטיינות במחקר מדעי לשנת 2015 על העבודה המדעית שלי, ושמחתי לראות את הבנות שלי מתרגשות כל כך שקיבלתי את ההכרה המקצועית. בעיניי, להיות אמא זה לוליינות והעבודה היא רק עוד כדור אחד שאת צריכה לשמור באוויר. אני לא מקנאה בגברים שצריכים בדרך כלל להשגיח רק על כדור אחד. בעיניי זה שעושים המון דברים זה היופי של החיים".
"לא רציתי להיקבר בין החיתולים"
לילך ינוביץ שלו, 40, מנכ"לית חברת "חשבים", מתגוררת בהוד השרון. נשואה לארז, מנכ"ל חברת "באלאנס" לייעוץ והדרכה. אם לארבעה (11, 9, ותאומים בני 5)
"בתחילת הקריירה שלי עבדתי בתחום המכירות בחברת שחל ובפלאפון, והמשך עבדתי 12 שנים בניהול המערך הטלפוני בחברת יס. זו הייתה עבודה של נוחות, כזו שנמצאת קרוב לבית, שמסיימים אותה בשלוש אחר הצהריים, אך אין בה אתגר או תשוקה. תמיד היה לי קול פנימי שרצה להשפיע, להיות אחראית, לנהל הרבה אנשים, אבל בחרתי במודע להשתיק אותו. המקום של הנוחות שאב וסינוור אותי. הזרעים היו תמיד שם, אבל לא השקיתי אותם".
"אמנם אחרי כל לידה שאלתי את עצמי אם לא הגיע הזמן לעזוב וללכת למקום אחר, אבל נשארתי, פעם בגלל הקשיים להיכנס להיריון, פעם בגלל שבעלי בדיוק פתח עסק ורציתי לתמוך בו. רק הלידה האחרונה, שאחריה נשארתי חצי שנה בבית עם התינוקות, גרמה לי לרצות לפרוץ. אחריה, הרגשתי שהגיע הזמן שלי לצאת החוצה. הבנתי שסיימתי לבנות את המשפחה שלי וכבר רציתי להתקדם, לתת לנשמה שלי את האוכל שהיא זקוקה לו".
"הרבה לא הבינו אותי כשהחלטתי לצאת לדרך החדשה. לא האמינו שדווקא עכשיו, אחרי לידה, אני עוזבת מקום כל כך נוח, אבל היה לי ברור שהנשמה שלי כבר לא שם ושאני רוצה להחיות אותה - שאני לא יכולה יותר להיות קבורה בין סירים וחיתולים. שאני רוצה למצוא את האתגר הבא. שאני לא רוצה לוותר על זה ולרחם על עצמי, אלא לעמוד ולומר: אני שווה ומסוגלת להרבה יותר. התחלתי כסמנכ"לית שיווק ומכירות ב'חשבים'. בהתחלה, לא ממש האמינו שאני מסוגלת לעשות את העבודה עם ארבעה ילדים קטנים בבית. כשהמנהל שלי קרא לי לשיחת הבהרה, ישבתי מולו ובלי להיעלב או להיבהל אמרתי: אל תמדוד אותי על פי מספר השעות במשרד אלא על פי תוצרים ותוצאות! אחרי שלושה חודשים הוא כבר הבין שהדרך שלי לעבוד היא לא פחות טובה מהדרך שאליה הוא רגיל. הרי נשים הרבה יותר יעילות וזריזות, וכשהיה צריך להישאר עד מאוחר, עשיתי גם את זה. כעבור שלוש שנים הציעו לי להיות המנכ"לית".
איך קיבלו את זה בבית?
"סיפרתי לבן זוגי ולילדים שהציעו לי להיות המנכ"לית ושאני מאוד מאוד רוצה את התפקיד הזה וצריכה את תמיכתם ועזרתם. הילדים שאלו מה זה מנכ"לית ואחרי ההסבר הבטיחו שיהיו שם בשבילי. אני מרגישה שלא הוצאתי את המשפחה מהמסגרת אלא פשוט הרחבתי והגדלתי את המסגרת. בדיוק כמו שאת עושה כשיש לך ילד אחד ואת נותנת לו את 100 אחוז האהבה שלך ואז בא עוד ילד ואת לומדת להגדיל את המסגרת. אני לא מפספסת טיול או אסיפת הורים או משחק או חוג. כשאני בעבודה, אני 100 אחוז בעבודה וכשאני בבית, אני באמת עם הילדים. המצפון שלי שקט גם אם מדי פעם אני מגיעה הביתה מאוחר יותר".
איך זה עובד?
"יש מטפלת ומבשלת שעוזרת. לעומת זאת, כל מה שקשור לחינוך הילדים ולהקניית ערכים, בלהגיד מה נכון ומה לא נכון, חשוב לי מאוד. בבקרים אני אחראית על הילדים ואנחנו אוכלים יחד ארוחת בוקר מפנקת לפני שאני מביאה אותם לבית הספר ולגן. ארז הוא זה שמקבל אותם אחרי הצהריים. אני מקפידה לפגוש אותם לפחות פעם בשבוע בזמן הזה וגם לא לוותר על ארוחת ערב משותפת כל יום. בכל ערב אני גם מבלה בין רבע שעה לחצי שעה בשיחה עם כל ילד, אחד על אחד, שבה מדברים על רגשות ומשתפים אחד את השני במה שקרה היום. בדרך כלל אני מתחילה ומשתפת ואז גם הילד נפתח ומספר על היום שלו. אני כל כך אוהבת את הזמנים האלה, וכיף לי גם במקום העבודה. גיליתי שאפשר לעשות גם וגם. אני עושה ספורט, לומדת לנגן על גיטרה, יוצאת לחופשות בארץ ובחו"ל, מבלה עם חברות ורוקדת. אפשר לעשות קריירה, לטפח זוגיות, להיות אמא לארבעה ילדים וגם להיות את עצמך".
>>> חבבו את "לאשה" בפייסבוק
>>> חפשו אותנו באינסטגרם: LAISHAMAG
>>> חדש וכייפי: האפליקציה החדשה של "לאשה"
