תאני ספטמבר

פעם בשנה, אחרי הביקור אצל האופטיקאי, מגיח אלי מבעד לעדשות החדשות עולם חדש ומופלא שכולו חד, צלול ונקי. אני רואה את העולם דרך מסך פלסמה ענקי שמקרין הכל בעוצמות שגורמות לי לתחושת סחרור קלה. ככה הם הימים האלה של סוף הקיץ, עם הגשמים הראשונים והרוחות שמנקות את האויר מכל גרגר אבק. הירוק ירוק מתמיד, אבל עוד לא כזה שרווי במים ובלחות שמכבידה על הראות. מהחלון צופה עלינו רכס האפנינים על כל פסגותיו וערוציו, אלה שבחורף נפלאים להליכה בשלג. הפיצורנה, מיניאטורה המתנשאת לגובה 1,000 מטר בלבד, מתרומם ממזרח כאילו אין אפנינים, וכאילו הוא-הוא ההר היחיד שמזמין לטפס עליו, ולו רק בגלל היער העבות שלו, המבטיח את פטריות הפורצ'ני הראשונות של העונה. כולם קרובים כל כך, צלולים ונקיים, ומבשרים שהסתיו הזה יהיה הכי יפה והכי טעים שאפשר.

הכי טעים, כי זו העונה לא רק של הפורצ'יני אלא גם של התאנים הסגולות, הזן של ספטמבר שעוד היה בוסר ביולי החם. ראיתם פעם תאנים סגולות במסך פלסמה? אז הן באמת ככה, גדולות ובשרניות ועושות חשק, ואצלינו בחצר אפשר לנגוע בהן, להידבק מהחלב המצפה אותן ולהסניף את ריחן אפילו בלי שהרוח נושבת. החשק הזה שהן מעוררות, יצר הכיבוש שלהן והעובדה שאי-אפשר לעמוד בפניהן הביאו את מריאן לפרוק אצלי במטבח שבעה קילו תאנים בשלות ולהכריז: "השנה, אני עם תאנים ובתי חולים גמרתי!". אם ממש חייבים לאמר משהו בגנותן, הרי האשמה היחידה שאפשר לתלות בתאנים היא שצריכת-יתר שלהן מובילה אותך הישר לזרועותיו של הרופא התורן.

למריאן, בשלנית מצויינת בפני עצמה, "לא הולך עם ריבות". היום, היא אומרת, לא הולך לה בכלל. את הבוקר היא התחילה במורד הגבעה התלולה שעליה יושב בית האחוזה שלה, שאותו רכשה ושיפצה לפני מספר שנים. בצעירותה בוססה בבוץ כאשת איכר בחווה אנגלית טיפוסית, "חיים אפרוריים שכללו חליבת בוקר", אבל החיים עשו לה סורפרייז. אחרי עשרים שנות חקלאות ושלוש בנות "עשתה ויברח" עם קולין, בעל חברת הנדסה שביצעה עבודות בחווה. במקביל נפלה עליה ירושתו של אביה, שהשקיע את מעט הונו ברכישת בתים בלונדון אחרי המלחמה. אז עכשיו, בגיל שבעים, היא מבלה את זמנה בין לונדון לטוסקנה, והבוקר ירדה במדרון התלול לעץ התאנים ועלתה בחזרה עם סלים עמוסי פרי בשל. אחד הסלים התהפך, היא מעדה עליו והפכה אותו לפירה סגול. ככה התחיל הבוקר שלה, עם ברכיים חבוטות והמון פרי שאם לא יגיע במהירות לסיר הבישול פשוט יירקב. כל זה קרה בדיוק בבוקר החתונה של הבת של נהג המונית המונית שלה, זה שמביא אותה תמיד מהנתב"ג של פיזה. ככה זה בטורצ'יליאנו: אם יש לך מכר זר (עם עדיפות ברורה לבריטים שיודעים לשתות) בהישג יד, הוא מייד מוזמן להיות אורח הכבוד של כל האירועים המשפחתיים, המתנהלים כמובן בז'רגון איטלקי מקומי.

טעם של חורף

הבוקר ההזוי של מריאן נפגש עם השבת בבוקר שלי, המוקדש בדרך כלל לגעגועי מולדת: מוסיקה ישראלית טובה, עיתוני סופ"ש מקוונים וארוחת בוקר מתמשכת. כשהגיחה מריאן עם ניחוחו המשכר של פירה התאנים שלה, השבת שלי הייתה פשוט מושלמת.

שיחת נשים קלילה על אספרסו חזק החזירה למריאן את הנשימה ואת היכולת להתארגן על עצמה, ולהיזכר שהחתונה אמנם מתחילה בבוקר אבל תימשך (כרגיל) עד הערב ואף אחד לא בודק נוכחות וזמני התייצבות. היא מבקשת ריבה כמו זו שאכלה אצלינו בחורף, להגיש עם פקורינו. עם שבעה קילו ריבת תאנים, מריאן, את גם יכולה לאפות קרוסטטות לכל האורחים בחתונה של נהג המונית שלך...

שלושה וחצי קילו סוכר, מיץ לימון טרי, שלוש שעות והמון דיסקים שחוקי-שבתות - וריבת התאנים יורדת מהכיריים לתקופת צינון, טרם שתיכנס לצנצנות הזכוכית. באופן מאוד לא מפתיע חזר המון שרי בדיוק ברגע הנכון, עוקב כהרגלו אחרי חוש הריח שלו. תרומתו למבצע, קירצוף הסיר, הותנתה במעשר שהוערם אחר כבוד על שאריות גבינת האסיאגו (אחרי סיבוב הטעימות שלי כבר לא נותרה אף פרוסת פקורינו).

באוקטובר הם חוזרים, קולין ומריאן, ואז כבר יתכוננו למסיק הזיתים. אמנם כבר טעמתי שמן זית טוב יותר ממה שעצי הזית שלהם מפיקים, אבל זה בהחלט לא ימנע ממני להגיע לארוחות הערב המצויינות שלהם, שיקונחו החורף בפקורינו עם ריבת תאנים. 

• לעוד חוויות מהחיים בטוסקנה לחצו כאן