אל תקרא לי נמוך

"יש משהו באמנות שחייב לנבוע מאיזה פצע שדימם לך בילדות", אומר עידן אלתרמן בראיון לקראת הבכורה לסרטו התיעודי, "נמוך", שתתקיים הערב (ב') במסגרת פסטיבל הסרטים הבינ"ל בירושלים. בגיל 33, עם קילומטרז' שהרחיק אותו מהכאב, אבל לא מהזיכרונות - שכוללים כינויי גנאי כמו חצי, דצימטר וגמד - הוא מוכן לגעת באחת האובססיות הגדולות בחייו: הגובה.

אלתרמן, כמו רבים אחרים, היה הילד הכי נמוך בכיתה, הכי נמוך בשיעור והכי נמוך בהפסקה. הסרט מפרק ופורט לפרטים דרך ראיונות את חיי היומיום של נמוכים מהממוצע בעולם של גבוהים ומתעסק בדימוי ובהשפעתו על חייהם.

"מגיל צעיר היה לי ברור שבגלל שאני נמוך אני חייב להשתדל יותר בשביל שהעולם יתייחס אליי", אומר אלתרמן, "המקצוע שבחרתי, להיות קומיקאי, קשור לזה באופן ישיר. זו היתה הדרך שלי להתבלט".

מהות היצירה על-פי אלתרמן מצויה בשיר של יהודה אטלס: "הילדה שאני אוהב, אוהבת מישהו אחר. אולי בגלל זה, אני אהיה משורר". "בגלל הגובה לא העזתי להתחיל עם בנות, למרות שבלב הייתי משוכנע שאני ולנטינו", הוא מסביר, "ניסיתי להגיע אליהן דרך ההומור ואפשר לומר שהיצירה היא תולדה של תסכול".

אל תרחמו עלי 

בעיניו, קומיקאים ככלל הם תולדה של חיפוי ופיצוי על חסכים. "לא תראי קומיקאים שנראים כמו בראד פיט, ואם כן הם לא יהיו מצחיקים, יש בזה איזה עניין, אבל בזה אני אולי אטפל בסרט הבא", הוא מבטיח.

סטיגמות לא פשוט לשבור ומי כמו אלתרמן יודע. "כשניגשתי לעבודה על הסרט היה ברור לי שמצפים ממני להיות עידן המצחיקן, אבל תוך כדי עבודה הנושא סחב אותי לכיוונים רגשיים יותר", הוא אומר, והתסריט אכן משובץ באתנחתות קומיות שמאפשרות הליכה לכיוונים רגשיים מבלי לחטוא במלודרמטיות. "המטרה היתה לגעת מבלי לעורר רחמים, וזו הסיבה שבחרתי לראיין ילדים שאיך שאתה שומע אותם אתה מתאהב בהם. לצדם יש ידוענים שמסתכלים על הנושא מתוך נוסטלגיה נעימה וממרחק. הכוונה שלי לא היתה לצאת ב'אני מאשים' נגד החברה, את זה עשיתי כנער, רציתי לספר את הסיפור האישי שלי דרך אנשים אחרים".

בין הדמויות המוכרות שמתראיינות בסרט ישנם המוזיקאי ערן צור, הצלם אלכס ליבק, השחקן ומנחה "אקזיט", עופר שכטר ושחקן נבחרת ישראל בכדורסל, דרור חג'ג'. סלבריטאים נמוכים רבים שאלתרמן פנה אליהם במהלך התחקיר לקראת הצילומים העדיפו שלא להתראיין.

"נמוך", סרטו הדוקמנטרי הראשון של אלתרמן, הוא הפרוייקט הקולנועי השלישי שלו. קדמו לו "אבטחה צריך לקיים", סרט קצר שיצר לפרוייקט "מבטים", ו"קרניים", דרמה קומית  שיצר בשיתוף עם אבי גרייניק ושודרה במסגרת "כוכבי השכונה".

"תמיד רציתי לביים. זה קדם לרצון שלי להיות שחקן. לפני הצבא בכלל תכננתי לימודי קולנוע בניו-יורק, אבל אז הכרתי את גרייניק והכל השתנה", הוא חושף. עשיית הסרט הציתה בו את האהבה לקולנוע התיעודי. "נעשיתי פנאט של קולנוע דוקומנטרי, וזה אומר להזמין סרטים באמזון ולעלות השבוע בכל יום לירושלים לראות קולנוע תיעודי ישראלי, זה מטורף".

לא לפחד לספר את עצמי

אחרי שנים של ארוכות של קריירה משגשגת אלתרמן יכול להרשות לעצמו להרחיב את היריעה ולצאת להתנסויות חדשות. "אני בפאזה חדשה בחיים שבה אני יותר ויותר רוצה לגעת בדברים שקרובים אליי",הוא אומר, "מעולם לא חשבתי שקומדיה היא אמנות נחותה כמו שאחרים חושבים. ההיפך, להצחיק זה אושר גדול ואמנות נעלה, אבל היום אני מחפש דברים אחרים. אני כותב כרגע סדרת דרמה קומית על אבהות שעתידה לעלות בערוץ 10, ויש דיבור על סרט תיעודי נוסף. אני רוצה לעלות כיתה ולהתעסק בחומרים מחייבים שלא רק מצחיקים אלא גם מרגשים. אני יודע שרוב הקהל מתייחס אליי כאל קומיקאי, אבל מעולם לא הייתי בחור קליל".

לעת עתה מתוכנן הסרט לשידור על מסך "קשת", השותפה בהפקת הסרט, בסוף חודש אוגוסט. סביר להניח שבעקבות ההקרנה בפסטיבל ירושלים יימצאו מסגרות נוספות להקרנתו כמו פלטפורמת הסינמטקים או "דוקולב". "זה בהחלט יהיה הגשמת חלום לראות את הסרט על מסך גדול", מתענג אלתרמן על המחשבה.

למרות שהקולנוע התיעודי הישראלי עוסק בעיקר בנושאים פוליטיים, מה שמעניין את אלתרמן הוא הפרטי. "נושא הילדות מעסיק אותי. זו נקודה לא פתורה שתמיד נעים לחטט בה, וחוץ מזה אני אוהב לעבוד עם ילדים ומרגיש שגם להם נוח איתי, אולי מכיוון שגם אני קצת ילד. ככלל אני יכול לומר שבנקודת הזמן הנוכחית פחות מעניין אותי לגעת בפוליטיקה ויותר מעניין אותי לספר סיפורים אישיים, לגעת בפרטי ולא לפחד מלספר את עצמי".

"נמוך" יוקרן הערב (ב', 11 ביולי) בשעה 19:00 במרכז מורשת בגין בירושלים.