בין הרים ובין סלעים

שבע שנים אחרי הטיול הגדול הקודם (בדרום אמריקה), רגע לפני המשכנתא והילדים, נמרוד הלוי עזב את הכל, נפרד מכולם ויצא לטיול ארוך ולא מוגבל במזרח. את כל הפרקים הקודמים במסע ראו בסוף הכתבה.

---------------------------------------------------------------------------------------

התייאשתי. זה פשוט לא הולך, עם סטלנים כאלה אי אפשר להביא סיפור בזמן. זו השורה התחתונה. הלכנו יומיים בשביל להגיע למקום הזה (עוד ידובר בו), רק

במעבה היער. "ואיפה אני נמצא? אין לי מושג"‏ (צילום: נמרוד הלוי)

1

2

3

 כדי לגלות שג'וני, היצרן המיועד, נסע למסיבה בדרמסלה. הוא ועוד תיירת ישראלית, בג'יפ שלקחו מהכפר הקרוב. עד כאן הרפתקאות עיתונאיות בשבילי והכל בגלל מה שהפכה להיות מסיבת המאה. כל עמק פרוואטי המאכלס בעונה זו את רוב הישראלים שבהודו התרוקן לחלוטין. קאסול כמו בפברואר, הרחובות שוממים. "סאן פרוג'קט" לייב באיזה ריזורט בדאון דרמסלה ועולים לרגל, ישראלים, יפנים, איטלקים ובעצם כולם, נוהרים לדרמסלה וגודשים אותה כבר ימים לפני המסיבה.

ואיפה אני נמצא? אין לי מושג. עלינו לשמים, אחר כך ירדנו וחצינו קרחון ואחר כך ירדנו לתוך יער הררי תלול ואז עוד הר ועוד נהר (או שזה בעצם אותו הנהר), טיפסנו ואז ירדנו ואז טיפסנו ושוב, יומיים ארוכים ומפרכים. בבוקר השמים צלולים, אין רמז לענן קל, ובצהריים, עננים אפורים ורטובים שנבנו לאיטם משך כל היום מתפרקים בזעם והיער השקט הופך באחת למתלול בוצי, חלקלק ורטוב. אחרי שנרטבים לחלוטין כבר לא קר, כל עוד ממשיכים ללכת. אחרי כמה שעות, כשמתבהר, יש עוד שעתיים של שמש זהובה ומחממת לפני שהיא שוקעת מאחורי ההרים. אז עוד אפשר לראות את הפסגות המוקרחות שבמזרח שטופות אור, הן כל כך גבוהות, שאותן עוד השמש מאירה ומעלינו החשכה מתפשטת.

לילה בגובה 2,500 מטר מעל פני הים אמור להיות מקפיא, אבל האש רכשה לה מוניטין נכבד לא בכדי. כמה גזרי עץ מתוך היער הענק הספיקו לחמם ארבעה אנשים וכלבה. בצל היער, ברום הרים, הרחק ונידח, ישנתי שנת דובים. אגב, טוענים שיש עוד חיות שישנות שנת דובים בזה היער. 

הכי טוב שיש

מסתבר שאני מת על זה., להתעורר בבוקר על האדמה מתחת לשמים הכחולים, כל מיני זוחלים ומעופפים כבר התחילו לצוד אותי, צינת בוקר לחה מרטיבה את שמיכת הצמר הדהויה, כלבה מפורעשת ישנה נשענת על היד שלי,

 וזו כנראה הסיבה שאין לי תחושה ביד. הזדמנות מצויינת להרים את הראש ולבדוק מה זה הרעש הזה, ומי כבר הדליק את האש. מאובק, שותה תה דלוח, נפוח משינה, אף סתום מקור, יושב על אדמת היער הבוצית, בוהה בעשן המיתמר מהמדורה, נפלט לי צחקוק. צחקוק קטן של אושר מיידי, ספונטני, שמתפרץ בלי הודעה. הסתכלתי על מ' שגיחך לעצמו בתגובה, תוך כדי שהוא אורז את תיק הגב שלו, "אין יותר טוב מזה" אמרתי לו, וחזרתי לחמם את פניי באדי תה מהספל הלוהט שבידיי.

מספיק רחוק מאנשים ויישובים בשביל שהטבע ישתחרר לחלוטין, מספיק גבוה ושכוח כדי שאף אחד לא יפריע לחגיגה המתפרצת הזו של צבע. למעלה, מעל להכל, יש שמים כחולים מעוננים באפור, מתחת יש קרח שהולך ונשזר בתחתיתו בחודי סלע שחורים, עוד קצת מתחת יש הר חום וקירח ועוד למטה יער מפוספס ירוק וירקרק. מתחתיו מתחיל כר ירוק של עשב נמוך ורך. על העשב מיליוני פרחים, צהובים, סגולים, סחלבים כחולים פזורים באלפיהם, מכל עבר צבעים עזים, מפתים, מתגרים על רקע בלתי אפשרי. על כל המדרון של ההר פרושים, כמו שמיכת פוך עבה, אלפי שיחי רודודנדרום בשיא פריחתם. ורודים וסגולים, צרורות של פעמונים עדינים וההר חרוץ במפלים משתפלים מהקרחון ורעש המים כמו מקצב בסיסי לרוח המנגנת. הכל ביחד נראה כמו קופסת גירים חדשה. כל הצבעים שבעולם. שככה יהיה טוב לעיניים שרואות, אני לא ראיתי דבר כזה בשום מקום, הטבע הזה היכה בי, לא ידעתי שאפשר, לא האמנתי שיכול להיות דבר כזה, זה עולה ברבגוניותו על כל קיטש וזה אמיתי.

הרים בדרך כלל מחוברים אחד לשני כדי ליצור רכס, שרשרת. בני אדם בדרך כלל מחפשים את המעבר מצד האחד לצידו השני של הרכס. מעבר-חציה על קצה

אחד הפאסים. מעברי חציה על קצה הרכס‏ (צילום: נמרוד הלוי)

1

2

3

4

5

6

 הרכס. בהימצ'אל פרדש יש "פאסים" כאלה באלפים. רכסים רבים חוצים את הארץ והמעבר לאזורים שלמים נחסם בעונת החורף כאשר קרח חוסם את צירי התנועה. על רכס אחד כזה טיפסנו ושם, גבוה בארץ הקרחונים, מסתכל על שני העולמות, זה שמולי וזה שמאחוריי, חשבתי על הבנאדם ההוא שמצא את המעבר, פעם, מזמן.

אמרו לו לא ללכת, אשתו בכתה, הוריו התחננו, רבים ניסו ולא חזרו ויש מפלצת שישנה על יד הנחל. כלום לא שינה לו, הוא טיפס על הר תלול, דרך יער מסוכן וקרח חלקלק, נפל ונפצע וכמעט אבד או טבע, אבל אז הוא הצליח להעפיל לראש ההר והוא סלל את הדרך אל העולם הבא שמעבר. איש אחד מצא את הדרך אל הכפר הבא, אל העמק הבא והנהר הבא, ואחריו באו עוד רבים, עם סחורות ותבלינים, בדים ועדרי בהמות ועברו את הפאס לעולם החדש. הפאס הוא כמו נמל או שער, וסוללי המעברים הם מגלי העולמות בארצות ההר.

כל יתר פרטי העסקה הטנטטיבית שהתגבשה לה בהיעדרו של ג'וני חסויים. אני מאחל להם בהצלחה ואת מ' המחוספס אעריץ לנצח. אחרי שלושה ימי המתנה בפסגת היופי לקחתי ילד מכין טולות על תקן מדריך, שילווה אותי חזרה למקום שממנו אפשר לקחת אוטובוס חזרה לציוויליזציה, כדי לבוא ולספר לכם שהעולם יפה.

____________________________

הפרקים הקודמים:

1. תל אביב-דלהי 2. היומיים המטורפים בחיי 3. יש שלטים שמדברים עברית 4. ההרפתקה מתחילה 5. לפני ואחרי הפאס 6. אחרי הצונמי: מתאבלים בלי מילים 7. שהשמש תעבור עלי 8. שלום קנצ'נדזונגה 9. סוף עונת ההרים 10. הארה בבודגאיה 11. הלם ורנסי 12. שלושה חודשים של שכרון חושים 13. מקדש אסור, מקדש מותר 14. קרלה: ארץ טרופית צפופה 15. גואה: זמנים משתנים 16. אום ביץ': פה ילדותי השניה 17. המפי: צד האפל של הפול-מון 18. מהמפי לאום קארישוואר 19. רג'סטן: דרוש עור של פיל  20. פושקאר - תל אביב, וחוזר חלילה 21. מכתב לאמא   22. רג'סטאן רויאל אקספרס  23. הטאג' מאהל: בלי מילות תואר 24. כולם אוהבים את רישיקש  25.  הפארק הלאומי קורבט  26. גנגוטרי: מסע אל המקורות  27. שימלה והעמק השווה  28. אמריצר ודרמסלה תחילה  29. עמק פרוואטי: צ'אראס להמונים