החוש השישי

"מה לעזאזל עושים עם יום שישי" היא שאלת מפתח אצל היהודי האורבני: מכיוון שרוב המעמד הבינוני-חילוני בוחר לא לעשות כלום בערב שבת מלבד לבלוס מול ארהל'ה ואהוד, נותרו שעות הצהריים המאוחרות של יום שישי מפלטו האחרון של החילוני הנרגן.

החז"לים, שהיו טובים בלתת עצות לאחרים, גרסו כי "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת", וחבורת "זו ארץ זו" המיתולוגית תיקנה: "מי שטראח בערב שבת - בום בשבת" (ללמדנו שגם הומור, כמו איבר המין הנקבי, טעמו מתיישן עם השנים ויש להחליפו בחדש).

על כל פנים, זאת השאלה שננסה לענות עליה הפעם. לא מה עושים בערב שבת, כי ברור שאוכלים וברור ששותים - אלא איפה באמת כדאי לעשות את זה.

המופע של צוויקה פיק/ לבנטיני

בשמיים נקשרו עננים ראשונים של גשם, ואנחנו החלטנו שננסה את פרנץ ב"לבנטיני" בשישי אחר הצהריים: יש הרבה בשר, ופרנץ הבטיח גם שמגיעים "שתיינים" - מילה שעושה לנו את זה אפילו יותר מ"כוסיות".

מיד כשחצינו את הסף התלבטנו בין האוזו הנצחי שהושיטה לנו הברמנית לבין משהו שיהלום יותר את מזג האוויר. עד להכרעה הלכנו על סיבוב שניטים (כוסות קטנות במחיר מוזל) של בירה צ'כית בהירה. בסוף התפצלנו בין אוזו לגרנט'ס, למרות שזה לא ממש שינה. מיד תבינו למה.

ההליכה הנמרצת בחוץ, הקור והאלכוהול שהחל לחרוך את דופנות הקיבה עשו את שלהם, והזמנו את אחת מאותן מנות שמחלקות את החיים ללפני ואחרי: "המגש של אודי" (98 שקל). בכל מקום אחר היו מכנים את המגש הזה בשם "מיקס-גריל", רק שכאן הוא גדול יותר ומושקע יותר ונדיב יותר ומוגש על פלטת ברזל לוהטת, הגירסה החילונית של פלטת השבת המסורתית. עליו כרכרו לכבודנו בלהט נתח נאה של אנטרקוט - מסימני ההיכר של המקום - נקניקיות טלה, נקניקיית צ'וריסו מצוינת, פרגיות, מולארד (לחובבי העופות בלבד) וקבב מצוין. בקיצור, כל הדברים שכיף לאכול ישר מהגריל, במיוחד אם הכנתם להם מקום בעזרת כמות נאה של אלכוהול.

ליד המנות הלכנו על סלט שהתגלה כטעים, אבל מיותר בנסיבות האלה - ממילא התכוונו רק לנשנש משהו ליד השתייה. פרנץ כנראה זיהה את הכוונות האלה, והחל להסתובב בין מקבלי השבת ולחלק כוסיות משקה. העובדה ששמך הולך לפניך כשתיין לא תמיד מבורכת: בעוד שהאחרים קיבלו את היגרמייסטר הסטנדרטי או מנות קטנות של אבסולוט, אנחנו "נענשנו" בצוויקה, משקה שמיועד רק לגרונות ממוצא סלבי. מכיוון שלא רצינו לבייש את הפירמה שתינו לכבודו של פרנץ, מה שגרר גם סיבוב נוסף ואת זה שאחריו.

בעוד ש' מהשב"כ עסוק בחיתוך דק של הבשר (הכי טוב זה לתת לו להוציא ככה אגרסיות מאז שכבר אין הרבה ערבים בסביבה) ואני עסוק בהפיכתו לאובר-ווייט, החלו ז' ו-א' לפטפט מאחורי גבנו וגילו שיש להם עבר משותף בירושלים. מיד עברו כולם לדבר על המרק של מורדוך ועל איזה כיף זה בשישי בירושלים וכמה שחייבים לנסוע לקבלות השבת הזכורות לטוב מהתקופה שאנשים עוד אמרו שלום וחבר היה חבר.

וככה, למרות שידעתי שאסור להאמין לאף מילה של ירושלמים, סגרנו שבשישי הבא אנחנו עולים לירושלים: נותנים בחומוס בעתיקה, כותבים על הריזלה כמה שורות כמו "אלוהים, תעשה שיום אחד יהיה לי מספיק כסף לכבד חדש" כדי לדחוף בין אבני הכותל, ובצהריים עוברים לאכול מרק מתחת למחנה יהודה, המקום שבו הגברים הם גברים והנשים משופמות.

אף לא מילה אחת על חלה

לפני שפרשנו כדי להעביר את הזמן עד ליום שישי הבא, החליט פרנץ שלא יפה לשלוח אותנו אל הקור העז בלי עוד שתי צוויקות לדרך בתמורה לזה שנשמע איך הוא שר יפה בספרדית. עכשיו יש לי משהו לספר על פרנץ: אין הרבה אנשים בעולם הזה שיכולים לגרום לי להרגיש קטן, ועוד פחות מכך אנשים שיכולים לגרום לי להרגיש צר - אבל ברוחב של פרנץ אפשר לבנות שניים כמוני ועוד יישאר מקום למרפסת שמש. האיש הוא פשוט תיבת תהודה מהלכת.

וכשהוא נושא את קולו בשיר עם ספרדי, הדבר האחרון שאתם מצטערים עליו הוא שיש לכם בקבוק שלם של צוויקה בבטן.

לבנטיני, רח' אחד העם 3, תל אביב. טל': 03-5171745

אפילו לפני שנולדתי לא היה פה שמח/ מורדוך

תבינו, זה לא שאין מקומות מעולים בירושלים, אבל לפני 20 שנה היו פי חמישה, ולפני שנתיים עוד היו כפליים: העיר העתיקה כמעט מחוץ לתחום, מספר העסקים שאינם שומרי שבת ושווים ביקור הולך ומצטמצם, האווירה בשוק מחנה יהודה היא כבר מזמן לא מה שהיתה, והמיעוט החילוני-מערבי בעיר נמצא בסכנת הכחדה של ממש. ובכל מקרה, עיר הקודש מעולם לא הצטיינה בבילויים. אתם מוזמנים להביא את כל הסיפורים שלכם על העתיקה והשוק, על הירושלמיות המזדיינות מרוב קור, על האורגיות והחשיש ב"בצלאל" - ואני אומר לכם: זה לא בגלל שככה באמת היה בירושלים. פשוט הייתם בני 20.

הביקור הנוכחי, מכל מקום, התחיל נהדר: למרות התברברות קצרה במרכז העיר הגענו לשער יפו בזמן סביר, החומוס ליד השירותים הציבוריים ברובע המוסלמי היה ונשאר הדבר הטוב ביותר שאפשר לקבל במדינה הזאת תמורת שמונה שקלים, ולמרות אי נעימות קלה (תפילות יום השישי במסגדים), הגיעו כוחותינו בשלום אל הכותל המערבי, שתמיד מצליח להפוך גם את האתאיסט הכי גדול בעולם למישהו שבדיוק כרגע חסרים לו רק דף ועט. לו ידענו את אשר צפוי לנו היינו מוותרים על זוטות כגון בריאות ושלום עולמי, ומבקשים מאלוקי ישראל שייתן לנו מקום אחד ראוי ללגום בו לקראת שבת בעיר אשר בדד יושבת.

סיבוב קצר בשוק הביא אותנו אל המרקייה של מורדוך שבפאתיו, ובניגוד לכמה מיתוסים שנקשרו בשמו, מתברר שאין מה לצפות במורדוך לפרופסורים מרחביה שבאים עם הקוניאק מהבית וחוברים לאוהד בית"ר שבדיוק סגר את הבאסטה כדי לתת איזה כוסית לפני שבת. בקושי בירה בבקבוקים היתה להם, והשולחן הכי עמוס שם החזיק מעמד בקושי 20 דקות של בליסה בטרם התחפף ופינה את מקומו לרעבים חדשים שנשפכים פנימה מהרחוב: רובם כאלה שנישאו פנימה, ממש כמונו, על גלי הזכרונות.

ש' ו-ז' רצו למות מרוב בושה. אחרי כל ההכנות נותרנו כקובה שאין לה הופכין בתוך מרק אדמדם וסתמי - אפילו לא רע מספיק שאפשר יהיה לרדת עליו כמו שצריך, ובוודאי לא טוב כדי להצדיק את המוניטין רב השנים. "שטויות", פטרנו אותם בסלחנות, "בטח שאנחנו מאמינים לכם שפעם היה פה טעים ומגניב. אנחנו גם זוכרים שעשיתם די הרבה סמים בתקופה ההיא, לא?", והלכנו לשקם את כבוד ירושלים ב"פינק". או לפחות זה מה שהיינו אמורים לעשות, לולא מישהו החליט לסגור את הפינק בימי שישי.

רק אז התחיל להתעורר בנו החשד כי אפשר שירושלים אינה קיימת עוד, ואולי בכלל לא היתה. אולי רק כאשר מבקר חוצה את סף גינות סחרוב מתעוררת לה העיר ומציגה איזו הוויה פיקטיבית - כמו הבובות האלה בדיסנילנד, או יותר נכון דוסנילנד.

מורדוך, רח' אגריפס 70, ירושלים. טל': 02-6245169

היהודי המתנודד/ אלימלך

את האווירה ברכב בדרך חזרה לתל אביב אפשר היה לחתוך בסכין. ש' ו-ז', זוג יונים שמוכיחים שאהבה אפשרית גם לאחר שנים של זוגיות, התייעצו כל אחד בנפרד עם עורכי דין מובילים בתחום האישות. ל' ו-ד', עוד זוג שנוהג לכנות האחד את השנייה בשמות של ציפורי אהבה מרוב חיבה, שתקו שתיקה שכמוה לא ידעו מאז נפגשו לראשונה. ואילו אני השתוקקתי אל המטוסים שנגלים לעיני הניצולים שזכו לשרוד את הביקור בירושלים: רק תנו לי לעלות על אחד מהם ולעוף מכאן רחוק ככל האפשר.

למרות האווירה המתוחה, הרי שכמו בכל יחידה מובחרת לא היה לנו ספק באשר למה שאנחנו מוכרחים לעשות. "חייבים דרינק", הודענו פה אחד, ושמנו פעמינו ל"אלימלך" שבשוק עלייה. מכיוון שלא יכולנו לשאת אפילו את המחשבה על אכזבה נוספת ניסינו להתקשר מהדרך, לבדוק אם מישהו לא התחרד לנו שם ברגע האחרון ויסגור לנו את ברז הבירה המיתולוגי בפרצוף.

כן, מי חלם אז בכיתה, כשלמדנו לדקלם "על חומותייך ירושלים הפקדתי שומרים", שיום יגיע ותגרמי לי לרצות לנשק את הרצפה הדביקה של אלימלך מרוב געגועים לקצת שפיות חילונית. מה שכן, לתלות את כל ההתלהבות מאלימלך רק באכזבה מהביקור בירושלים יהיה פשוט עוול לאחד המקומות המענגים בארץ.

נתחיל בבירה, שהיא אחת הטובות - ולא רק בארץ. התיישבנו לנו סביב שולחן, מתמכרים לחמימות הנעימה ולקצף המריר-מתקתק של הבירה בכוסות, מנהלים בפעם המי יודע כמה את הוויכוח איזו בירה טובה יותר, זאת של אלימלך או זאת של מתי הסמוך.

כדי שלא ישעמם לבירה התחלנו להריץ גם סיבובים של וודקה-גולד קפואה, וכדי שזאת לא תשרוף לנו בבטן ריפדנו אותה בסלט אוקראיני ובמעט כבד קצוץ, מתקתק ונדיר ברמתו, קצת צ'ולנט שיחמם את הבטן (האמת, רק בשביל החזרת), ועוד שתי מנות: קבנוסים שטוגנו עם בצל, פשוטים וטריים וממש מתחננים לעוד קצת וודקה ובירה, וגולת הכותרת של קבלת השבת: קרעפלך מטוגנים, שגרמו לנו לנעוץ מזלגות חמדניים איש ביד רעהו במאבק על הנותרים.

מסביב המולה: המלצרית מוציאה מהברזים בירה בקצב שלא היה מבייש מרתף בבוואריה עילית, ושולחנות של "קבועים" אוכלים, שותים, מציצים מדי פעם בטלוויזיה (ערוץ הספורט, 0:2 לנצרת עילית על מ.ס אשדוד), צוחקים, רבים ומתווכחים במין אווירה של בית מרזח לפני 200 שנה, רק בלי הזונות המלוכלכות עם המחשוף הנדיב והימאי עם פרוטזת הקרס. שבענו, הותרנו טיפ ונשבענו לחזור - אם לא מדי שישי אחר הצהריים, אז לפחות פעם בחודש.

אלימלך, וולפסון 35, תל אביב. טל': 03-6813459

אז טעים, אז מה/ החמארה

לפני שיצאנו מאלימלך איש איש לביתו ולסופ"שו, קבענו לשישי הבא ב"החמארה" אשר במסעדת "רפאל" שעל גדות רחוב הירקון.

היחס שלנו לחמארה מורכב: המקום מעוצב לעילא, כסאות הבר שלו הם הכי נעימים שמישהו יכול להמציא, לאוכל של רפי כהן דומה שכבר הודבק כל סופרלטיב אפשרי, ומספר בקבוקי הסינגל-מאלט על המדפים נופל רק ממספר הספרות בחשבון. מצד שני, הקהל: אנחנו האחרונים שנחשוד שמשהו דפוק אצל מישהו רק בגלל שיש לו כסף, אבל כשהכסף הוא חזות הכל ויושבי הבר מתחרים זה בזה בצבע כרטיס האשראי, אורך הסיגר וגיל ה"חברה" שצמודה אליהם, אנחנו איכשהו מרגישים לא שייכים. "אתם צודקים", סח לנו מישהו שנוהג לבלות במקום ונמנה דווקא עם כוחותינו, "אבל ביום שישי זה אחרת לגמרי".

מפאת אלמוניותנו הממארת, החלטנו להזמין שולחן לשעה שלוש לפני שבת, ולמרות שהתייצבנו במועד - המלצרית נראתה מעט מופתעת, שלא לומר מוטרדת, מהעובדה שהיא נאלצה לתת לנו שולחן במקום לאחד ה"קבועים". היינו שלושה, ועד שיגיע הזוג האופנתי הנוסף ונוכל לאכול משהו, רצינו לפתוח בשתייה. שימו לב, חברים: 35 דקות חיכינו לשתי כוסות גינס מהחבית ועוד קמפארי אחד, שהגיע בסוף בלי סודה. היינו כל כך נרגזים מההמתנה, שלולא היינו מחויבים למשימתנו היינו נוטשים בלי לטעום אפילו בדל פוקצ'ה תוצרת בית.

כשהגענו לאוכל נעלמו כל הספקות. לזכותו של כהן, השף החם ביותר בסצינה המקומית, ייאמר שברגע שאתה דוחף את הביס הראשון לפה, אתה מפסיק לעשות חשבון לחשבון או לעמק הסיליקון שמסביב: הלחמים שלו פשוט נהדרים, על הפוקצ'ה אפשר לכתוב שירים, החציל בלאדי נמס בפה, הזיתים בציפוי הפיקנטי הם משהו שאי אפשר להפסיק לנשנש, ואף התבשילים הצפון אפריקאיים שהוגשו לשולחן בפנכות קטנות היו מעולים. במיוחד הטלה, קציצות הדגים ואפילו הקוסקוס הפשוט.

מה שכן, לאותה "אווירה" קסומה שהובטחה לנו לא היה זכר. רפאל, אפילו בגזרת הבר החמאריסטית שלו, היה ונותר מקום שבאים אליו בעיקר בשביל לאכול. צריכת אלכוהול מסיבית לא נרשמה באזור, שלא לדבר על מה שנקרא "לעשות שמח": שירה וריקודים כמובטח אפילו לא נראו באופק.

דווקא החשבון הפתיע לטובה. אחרי שאכלנו יפה וטעים ושתינו פה ושם (אם כי באיחור שזכרו לא יימחה במהרה), יצאנו עם משהו כמו 150 לראש לפני טיפ, מה שהקהה מעט את אכזבתנו מהיעדר האווירה.

החמארה (רפאל), הירקון 87, תל אביב. טל': 03-5226464

קשישים שאנחנו אוהבים/ הרציף

"אני אקח אתכם לקבלת שבת", סח לי ע', ששמע על הפיאסקו בירושלים והאכזבה המסוימת בחמארה. "תהיו בשבע בערב ברציף שברחוב יורדי הסירה".

"הרציף" הוא מסוג המקומות שהזמן נעצר בהם בסביבות 1975: הקהל של שישי המוקדם מורכב ברובו מקבועים ותיקים "מהתקופה שעוד היו אשכנזים בכדורגל", כמו שאמר לי ש' בהגדרת זמן אמורפית שאין מדויקת ממנה. הגיל הממוצע בפנים היה בסביבות ה-50 ומשהו, ואם למישהו נדמה שמדובר במתכון בדוק למפח נפש, אין לו מושג על מה הוא מדבר.

כבר מזמן לא ראיתי מקום כל כך שמח. לא במובן הקרחניסטי המקובל, אלא במובן האופטימי: המון עץ על הבר, תמונות של כוכבי קולנוע שמרביתם כבר אינם איתנו על הקירות, זמר הבית מזגזג בין ארץ ישראל הישנה והטובה ל"מי אוהב אותך יותר ממני", ומולו רוקדים להם האנשים הלא-צעירים עם נשים לא צעירות אך מלאות חיים ותשוקה.

בעל הבית, חיים, הוא מסוג בעלי הברים שאי אפשר שלא לאהוב ממבט ראשון: כמו קלמן החיפאי, כמו איתן מ"טורקיז" - אנשים עם חוש נדיר לשילוב של בני אדם ומשקאות, מהסוג שנותנים לך להרגיש כאילו הגעת הביתה אפילו אם זה ביקורך הראשון: "את הג'יימסון תרשמי להם, הקרלסברג עלי", הודיע חיים לנטלי שנמצאת כבר יותר מ-20 שנה על הבר שלו.

עם המשקאות (הג'יימסון הגיע בכוס זכוכית גבוהה, כמו של קולה) הגיעו גם כמה חריצי גבינה בולגרית, זיתים ירוקים מז'אנר שפעם היו מוכרים בפחי ענק במכולות, ומקלות גזר שעזרו לנו לעבור לג'יימסון הבא. בינתיים הלכה התכונה על רחבת הריקודים הקטנה והתגברה, וצפינו בזוגות הרוקדים כמו שמביטים בכדור בדולח: ככה ייראו החיים שלנו בעוד 30-20 שנה, עם קצת פחות שיער על הראש, עוד כמה קילוגרמים עודפים על קו המותניים, אבל בסך הכל לא רע. ניצוץ התשוקה לאוכל, לשתייה, לבילויים ולסקס נראה היטב בעיני מקבלי השבת ברציף.

מאושרים על מה שנראה כמו הצצה אל שארית חיינו חזרנו אל השתייה: חיים הגיח מאחורי הבר עם כוסות טקילה להקפצה. סהדי במרומים שכבר יותר מ-15 שנה לא בא המשקה הזה אל פי. אפילו בחתונות עם ההמצאה הנוראית הנקראת "בר אקטיבי" אני מסרב בנימוס לכל מקפיצת טקילות מזדמנת. אבל הכוונה הטובה של חיים להנעים את זמננו היתה כה כנה, שלא יכולנו לסרב. והאמת? היה כיף.

בדרך הביתה חשבנו על זה שבעצם כל הקבלת שבת הזאת תואמת את האמרה שלפיה הכורח הוא אבי ההמצאה, ואולי אין להתפלא על כך שהיא מתקיימת בעיקר בתל אביב, מקום שבו לאנשים יש צורך לצאת מהבית. אבל אולי, כמו ששר ג'וני שועלי בסי.די באוטו של ע' שהחזיר אותנו הביתה, לא צריך לחפש משמעויות בשמיים - אלא פשוט לצאת בשישי אחר הצהריים לשתות אל תוך השבת, וללחוש לה כדרך שעשו אבותינו, בשינוי מינורי: בואי קלה.

הרציף, יורדי הסירה 6, תל אביב. טל': 03-6046134

מתוך גליון מס' 42