יפואיזציה בירושלים

יום ירושלים כבר מאחורינו, וזה הזמן לשנן כמה עובדות ונתונים על הבירה. תוואי גדר ההפרדה הופך אותה לתלתן: הגדר חודרת באמצעות שלושה "עלים" עמוק לתוך הגדה המערבית - ממזרח, צפון-מערב ודרום-מערב - תוך סיפוח דה פקטו של כ-164 ק"מ משטחי הגדה ועשרות אלפי תושבים פלסטינים. התוואי, כפי שאושר בממשלה, מסגיר את תפישתו של העומד בראשה: יצירת הגמוניה ישראלית במרחב ירושלים רבתי. 

את הגדר מלווה מפעל התיישבותי רחב היקף, שמטרתו לעבותה במסה קריטית של התנחלויות. תוכנית 1-E עתידה ליצור גשר אורבני בין מעלה אדומים לירושלים, תוך ביתור הגדה לשניים, וניתוק העיר המזרחית מהפריפריה הטבעית שלה. על גבול אבו-דיס מקודמת תכנית "קדמת ציון", בדופן הדרומי של העיר מקודמות תכניות חירבת מזמוריה ו"גבעת יעל"-וואלג'ה. ובינתיים הופכת ממשלת שרון את גדר ההפרדה, צעד ביטחוני הפיך בעיקרו, לצעד בלתי הפיך.

הגדר מפרידה בין המטרופולין לבין התושבים שמתפרנסים ממנו. גם המחסומים לאורך תוואי הגדר יוצרים גבול בלתי נושם, ואין ולו מקום אחד בו מתאפשר מעבר יעיל ומכובד של אנשים, סחורות ושירותים. במקביל, מידרדרים השירותים העירוניים ככל שמתקרבים לגדר, וקורסים כליל מעברה השני. בו-בזמן, צצות כמובן ההתנחלויות: לראשונה זה עשור חודשו נסיונות ההתנחלות בליבן של שכונות פלסטיניות קיימות, ובסיוע ממשלתי נדיב. בחסות ההתנתקות, מנסה הממשלה לנכס את ירושלים המזרחית לעם היהודי ולהשית עליה ריבונות ישראלית חד-משמעית, כפי שאף ממשלה בישראל לא העזה לעשות.

לתופעות אלו מתווספת גם פעילות בתוך העיר. לראשונה מאז 1967 החליטה ממשלת ישראל להפעיל את חוק נכסי נפקדים במזרח ירושלים, תוך ערעור זכות הקניין בחלק ניכר מהאדמות (דבר שככל הנראה נבלם, לפחות חלקית, בידי היועץ המשפטי לממשלה). ב-2004 נהרסו למעלה מ-160 בתים במזרח ירושלים - גידול של מאות אחוזים לעומת שנים עברו. עיריית ירושלים הודיעה לאחרונה על כוונתה להרוס 88 בתים בשכונת סילוואן - צעד שלא היה כמותו מאז נהרס הרובע המוגרבי בעיר העתיקה בשלהי מלחמת ששת הימים.

ישראלים בני דת ישמעאל

יהיה מי שיטען, ובמידה רבה של צדק, שמאז ומעולם הייתה ירושלים זירה של מאבק לאומי בין ישראלים ופלסטינים. אולם, ממשלות העבר נהגו תמיד במידה של יראת כבוד במורכבותה של העיר, ופעלו בריסון. מעולם לא יושמה מדיניות של ניתוק כרבע מיליון פלסטינים מסביבתם הטבעית. והשלטונות לא התייחסו לתושבים אלה כאל "ישראלים בני דת ישמעאל". להיפך, כל הממשלות אפשרו לתושבי העיר הערבים לשמר את זהותם הלאומית. הריבונות הישראלית במזרח העיר תמיד הייתה פיקטיבית למחצה, דבר שתרם רבות ליציבותה של העיר. לא עוד. ממשלת שרון עוסקת ב"יפואיזציה" של ירושלים. 

תפישת העל של ממשלת שרון גורסת שאפשר להגיע בבוא העת להסדר מדיני, במסגרתו ישראל תנכס לעצמה את ירושלים רבתי, והמדינה הפלסטינית תבותר לקנטונים בלתי רציפים. אשרי המאמין. הסיכוי שמדיניות זו תצליח להשיג את יעדיה שואף לאפס. במצב בו ברדיוס של 20 ק"מ מהר הבית חיים שני קולקטיבים לאומיים, בני 600 אלף תושבים כל אחד, הדמוגרפיה והגיאוגרפיה פועלות לרעת החזון של שרון.

אפילו הנלהבים בתומכי ישראל, שלא לדבר על יריבינו הפלסטינים, לעולם לא ישלימו עם הלחמת מזרח ירושלים לישראל, ולביתורה של המדינה הפלסטינית. בבוא העת, ההסדר המדיני העתידי יחייב זיקה גיאוגרפית ופוליטית בין ירושלים המזרחית לבין המדינה הפלסטינית. ומדינה זו תהיה בת-קיימא רק בהתקיים רצף טריטוריאלי אמיתי בין צפון הגדה לדרומה.

בימים האחרונים, מנבאים גורמים רמי דרג כי סבב חדש של מעשי איבה בינינו לבין הפלסטינים הוא רק עניין של זמן. בעקבות המתרחש בירושלים וסביבתה, נבואות זעם אלו עוד עלולות להגשים את עצמן. 

עו"ד דניאל זיידמן, היועץ ממשפטי של עמותת "עיר עמים"

עוד בנושא:

• קואליציית שרון-חמאס
• בין גואה לירושלים
• עזה תחילה, פעם שנייה